ביקורת ספרותית על האיש שחשב שאשתו היא כובע מאת אוליבר סאקס

---

האיש שחשב שאשתו היא כובע הוא ספר משנת 1985 של הנוירולוג אוליבר סאקס, שבו הוא מתאר את חוויותיו הטיפוליות עם מספר מטופלים. שם הספר נגזר משמו של אחד הסיפורים בו, המתאר חקר מקרה של מטופל בעל אגנוזיה ויזואלית. הספר שימש בסיס ליצירת אופרה, העונה לאותו שם, בשנת 1986.

הספר איננו ספר עלילתי רציף. הוא מחולק לארבעה חלקים, הכוללים 24 סיפורים קצרים. כל אחד מן החלקים, מכיל סיפורים העוסקים בזווית מסוימת של תפקוד מוחי.

לעולמי עולמים תהיה לי סלידה עמוקה ממוסד הפסיכאטריה. בתי כלא, כמו בתי משוגעים, כמו בתי זונות היו המקומות שאליהם החברה השליכה את כל מה שעלול לערער את הסדר הטוב, המוסר הישן וכל אותו החרא שגורם למליונים לגווע בערך, ולמליונים אחרים לקנות כל דבר שעומד בסטנדרט של הנורמה.
אם מישהו מחפש הוכחה, איך המוסדות האלו הם קרקע השעשועים של כל מה שרע בעולם הוא מוזמן לקרוא או לצפות ב'דוקטורינת ההלם' של נעמי קליין, ולנפשות העדינות יותר הייתי ממליצה לצפות בגוטיקה עם האלי ברי ועוד רבים וטובים...


הרי הסיפור הוא ההיררכיה. החברה תתגמל יותר תכונות 'יעילות' יותר אצל אדם מאשר תכונות שאין בהן תרומה ניראת לעין לחברה האנושית. מעניין מה סימון דה בובאר הייתה אומרת על זה (אני מנחשת שזה קשור לעובדה שגברים שולטים בעולם ועידנים מכוננים אותו על כוח ותכלתיות).

בכל מחקר שנתקלתי בו על גאונות הוכח שיש בה קשר ישיר לשגעון. ואולי, אני תמיד חושבת לעצמי, שהגאונים הם האלו שלא פחדו מהשגעון הבלתי נמנע של כל סובייקט אנושי, והחכימו לתעל אותו לטובתה הנראת לעין של האנושות?! אין לדעת, ואין אף אחד שמתיימר לענות על השאלה הזו. אבל שלא כמו ספרים מהסוג הפסיכיאטרי, אוליבר סאקס אינו פוחד לגעת בה.

סאקס כותב את ספרו בלי לפחד להתבלבל- להרחיב ולצמצם את גבולות השגעון כך שיכול למצוא גם את עצמו בתוכו. יש משהו בנקודה האנתרופולוגית שמתוכה סאקס מספר לנו על מפגשיו עם המטופלים שמאפשרת לנו את הבלבול הזה.
עם זאת, כל הספר אני מצאתי את עצמי מצויה בהזיה של המפגש בין הנאורולוג למטופל שעומד מולו, ומדמיינת את הסצנות האלו כמו התחלה של כל סרט באטמן שיצא אי פעם. אם מישהו מתכנן לביים את הסרט הזה, מוטב שזה יהיה טים ברטון כמובן. והרי, שאין מן הנמנע שגם לטים יש בעיות נאורולוגיות שמקורן באונה הימנית.
אל זה גם ניתן להגיע מהרצאתה המאלפת של ג'יל טילור, חוקרת מוח שמספרת על החוויה המופלאה שלה משבץ מוחי. משוגע ומהפך!
http://www.ted.com/talks/view/lang/he//id/229

מביאה תקצירים של הסיפורים הרלוונטים, כי זה יכול להיות מאוד שמיש להדרכה בכלל ולהדרכת טיולים בפרט:

הספר מחולק לארבעה חלקים: אובדנים, עודפים, היקסמויות, ועולמם של רפי השכל. סך הכל מובאים כאן סיפורם של 24 חולים.

אובדנים הוא אולי החלק האהוב עלי מכל, לא רק שהוא מתאר דמויות הכי רחוקות מכל דבר שהכרתי במציאות- כאלו שבאמת דומים יותר לדמויות מבטאמן (אין ספק שמישהו היה צריך להביא את הפינגוויון להסתכלות אצל אוליבר, אולי היה יוצא ממנו משהו). האנשים שעליהם הוא כותב גם מצליחים להסתדר בעולם באופן יחסי בעזרת דברים שאינם המוח שלהם. יש להם פגם במוח שמקשה עליהם לתפקד והם מכפרים על כך בעזרת שלל דברים מתוחכמים ויצרתיים. זה מעורר השראה, וגורם להאמין שנפש האדם יכולה לגבור על הפזיולוגיה בכל פעם שתהיה חזקה מספיק כדי להענות לאתגר.

1. האיש שחשב שאישתו היא כובע: סיפור מצחיק וטרגי על בחור שאינו מזהה פרצופים ועצמים אלא משתמש בשירה וביכולת המוזיקלית שלו בכדי לזהות את העולם. נפלא לספר לחניכים.
2. הימאי האבוד: אדם שנגמרו לו כל זכרונותיו ב45, תום מלחמת העולם הראשונה. כתוב בטרחנות ולא מתאים לחניכים. אבל נהנתי נורא.
3 האישה ללא הגוף: יותר צ'יזבט. בחורה שאיבדה את הידיעה על הגוף שלה. פשוט הפסיקה להרגיש איפה כל איבר מונח. גנוזיס הוא קורא לזה, ולי זה רק הזכיר את טומי גנוזיס, מהסרט היפיפה הדוויג והשארית העצבנית. ואת הסצנה שבה הדוויג העניק לטומי את שמו ואת הסמל היפה שלו. הופך את כל עניין הידיעה לדבר חדש- אולי ליצירה?
4. האיש שנפל מהמיטה: שוב צ'יזבט על אדם שהפסיק לחוש שגפיו שיכיים לו.
6. פנטומים: ארבעה ויותר סיפורים על אנשים מקוטעי איברים שעדיין חשו אותם. דווקא מעודד ומלא צדדים חיוביים, מזכיר את הפרק מהאוס על השכן העצבני שפשוט נתפס לו הפנטום...
8. לימין שור!: סיפור מצחיק ומתאים לחניכים על בחורה שיכלה לראות רק את הצד הימני של העולם.
9. נאום הנשיא: פשוט סיפור לפעולה על צביעות כנורמה חברתית. יפהפה בהנתו שאנשים שמשוחררים מהבנה חברתית גם יכולים לגלות בקלות זיוף ועורמה.

עודפים: אני חושבת שבחלק הזה מצאתי את עצמי הרבה יותר. מדובר על סוגים של תסמונות טורט ודומיהם שמתוארים כהתפרצויות רגש ומאווים בלתי נשלטים. הרבה מהחולים לא מבקשים להשמיד את ההפרעה, אלא למתן אותה.
10. רי המפרכס השנון: סיפור על בחור מוזר שמצא את המוזיקה וההומור כמפתח להצלחתו בעולם. מתאים לחניכים.
11. מחלת קופידון: אני יכולה להישבע שהכרתי את הסיפור הזה קודם... חולה זקנה שהטורט שלה מדליק מחדש את הליבידו שלה. מתאים לחניכים גדולים.

היקסמויות: המשך טבעי של העודפים. לא הצלחתי להבין את ההבדל מתחתית מבטי הלא נואורולוגית...
17. המעבר להודו: סיפור עצוב ואובדני על ילדה גוססת שמדמה את המוות למעבר להודו. יפה וכואב.
18. הכלב מתחת לעור: על בחור שמתעורר יום אחד עם חוש ריח מוגבר. מדהים וכיפי! ראוי להתחיל איתו כל ערב תרבות חושים...
19. רצח: באטמן, באטמן, באטמן. אם תהייתם איך אנשים הופכים להיות נבלי על, קראו את הסיפור הזה, הרחיקו אותו מכל נפש טהורה!

עולמם של רפי השכל: אם יש משהו שמפחיד אותי הוא חוסר היכולת שלי לגלות התכנותה של נפש בכתלי הגוף האנושי. ואלו הסיפורים על מפגרים. ובכן, סאקס לא מפרק את זה לחלוטין, אבל בהחלט נותן השקפה מעניינת...
22. אינציקלופדיה מהלכת: סיפור על בחור שנתלה בזכרונו הפנומנלי על אופרות כמקור יחידי לתועלת לעולם. יפה, כואב. מעלה שאלות קשות על נפש האדם והחברה המתפקדת.
23. התאומים: עוד סיפור שאני נשבעת שהכרתי בעבר- התאומים שיודעים לראות בעייני רוחם תאריכים. אומרים להם יום ושנה והם יודעים איזה תאריך זה יהיה וההפך. שוב, שאלות קשות על היתכנותה של נפש בתנאים כאלו. ומה המחיר של השתייכות לחברה מתפקדת.

המסקנה הסופית שלי היא שמוח האדם יכול להכיל הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים...
הקשיבו לעושים היסטוריה פרק 97: פילים פטריות, ופסיכודליה: על ההיסטוריה של LSD.
http://pod.icast.co.il/Media/Index/Files/0ff1c057-af4c-4a00-a259-5e03bf85fd98.icast.mp3
אני חושבת שעבורי הוא ממצה את הספר טוב...

מי שאהב- קראו את 'הערים הסמויות מן העין'.
הסאונדטארק ההולם- ביורק, דיוויד לינץ' (שהוציא אלבום ראשון שנה שעברה), DXM הישראלים משנות השמונים.

» ביקורות נוספות של נתן איכר
» ביקורות נוספות על האיש שחשב שאשתו היא כובע