ביקורת ספרותית על מזיכרונותיה של תולעת ספרים - מסעות בעקבות סופרים וספרים מאת חיים באר
ספר טוב

---

או: חיים באר רוק-נ-רול!

כשראיתי את הספר הזה לראשונה תפסה אותי הכריכה, זה היה לפני כשנה, והזכיר לי את גל כתיבת הספרים על ספרים: לקרוא את לוליטה בטהרן (שלא קראתי והבנתי שהוא יותר על טהרן ופחות על לוליטה), גנבת הספרים ועוד מסוגם.. ספרים שאני נוטה להתרחק מהם. אבל הכריכה הכל כל מושכת של היצירה המופלאה הזו של חיים באר קנתה אותי לגמרי, והייתי מוכנה לקרוא את התקציר האחורי. אז נכנס לי לתודעה שיש פה משהו אחר, ומיוחד יותר – לא רבים כותבים באותו המשפט על ברנר ורחל, על מאן ואסתר ראב. לקחו חודשים טובים עד שהייתי מוכנה לרכוש אותו במייטב כספי, ונדרש לי תהליך נפשי עמוק וחיטוט רציני בעבר ובשורשים של המשפחה שלי כדי להבין שהוא הבא בתור. את נתן איכר יצא לי להכיר רק בסוף כיתה יא, בסמינר הגשמה, ממש הסמינר שבו התחברנו לגרעין. זה היה סמינר בעקבות רעיון הקבוצה והשיתוף בארץ ישראל (יא זה נשמע מהפכני רצח כשזה נכתב ככה), במהלכו עשינו סיור בחצר הקברות כינרת. אחרי שדיברנו על חוות העלמות, רחל המשוררת, גורדון וברל ועוד רבים וטובים בצד המואר של אותה התקופה, הגענו לקבר גותי ויפהפה שנחרט עליו נתן איכר, והיו חרוטים גם כן סמלים שהיו זרים לי. המדריכה שהעבירה את הסיור סיפרה לנו על יתוש היאוש שהפך לסלנג בקרב חברי העלייה השניה: "שיתוש היאוש לא יעקוץ אותך בשדה בזמן העבודה יא חביבי". מאז גם אנחנו השתמשנו במטפורה הזו. אני זוכרת את כולם מתקדמים משם בסוף ההדרכה, ואותי נשארת מול יצירת האומנות הזו פעורת פה. הייתה לי שנה קשה באותה התקופה, ומוות לא הייתה מחשבה זרה לי. צד הצל של הציונות הסוציאליסטית קרץ לי עוד מאז. בזמן האחרון אני כמובן אובססיבית על כל פיסת מידע על הבחור הזה – נתן איכר, דבר שהביא אותי לקרוא פוסט מאוד יפה עליו, באתר של בחור שדואג לתעד את כל נופלי והרוגי העלייה השנייה והשלישית שנשכחו מלבינו. http://israelitombstones.blogspot.com/2010/09/blog-post_16.html

עוד דבר שקרה שונה בשנה החולפת עלי, זה החיטוט בשורשים. אני דור 9 בארץ. זה אומר שיש לי המון משפחה. ושיש לי סיפורים מאוד יפים לשאוב מהם השראה. אני בת לשושלת ראב ההיסטורית, שעלתה לארץ בעלייה הראשונה, התיישבה בפתח תקווה, והפכה אותה למושבת החלוצים שהיא הייתה פעם. מעולם לא אהבתי את הענף המשעמם קצת שלי בעץ הענק הזה עם השורשים העבים. תמיד קרצתי לענף אחר. לאסתר ראב אני קוראת דודה אסתר, על אף שהיא נינה של אח של אמא של סבתא שלי. היא המשוררת הצברית הראשונה, וכתיבתה נוטה להיות שנויה במחלוקת בקרב החוקרים. אני אף פעם לא מבינה כל כך מדוע, תחושת הבטן שלי היא שזה קשור לדוד אהוד (בן עזר) שנוטה לגונן עליה בכל אמת שהוא יכול, והוא אדם עיקש וחד בן שמונים פלוס. למען האמת, הייתי רק פעם אחת בכנס שאהוד אירגן עליה כשהוציא את הצרור של כל שיריה, וביתו שרון בן עזר – AKA DJ אליוט הבריזה לחלוטין מהופעה שהייתה אמורה להעלות של שיריה המולחנים של דודה אסתר – מהאלבום האגדי של הרוק האלטרנטיבי הישראלי "אין לבחור" של פוליאנה פראנק. והדבר המעניין היחידי האחר שקרה שם היה הנאום של דנה אולמרט על שירתה של דודה אסתר בקריאה קווירית. דברים כמו הערצתה למניה שוחט, הרצון שלה להיות שווה לגברים, או העובדה שהתחתנה שלוש פעמים בתקופה בה אם לא חיית בקיבוץ לא היו לך מקומות להתנסויות הזויות כאלה במערכות יחסים מינסטרימיות. מאז אני זוכרת בראשי שיש לחקור על הבחורה. ולעיתים רחוקות אני אפילו מוצאת התייחסות לא מתנגחות לכתיבתה, אלא קוויריות: http://www.haaretz.co.il/literature/poetry/1.1378282 , איזה כיף! כעת שאתם יודעים עלי את שני הדברים האלה, תבינו איך בפעם הבאה שנפל לידי הספר הזה וראיתי שבאר כתב באותה הכריכה על אסתר ראב, ועל הקובץ קהילתינו- שמתחיל בסיור שלו ושל מוקי צור (שגם שלו אני מעריצה לא קטנה, וחברה בפייסבוק), לא יכלתי שלא לרכוש. ובכן, הספר מחולק למסעות ולקווי דמות. לא הכרתי את כל הסופרים או את כל הספרים שעליהם באר כתב, אבל רשמתי לעצמי, כי מאלו שכן הכרתי וקראתי עליהם, נשמע כאילו לבחור יש טעם מרתק בספרות. כמעט כמו שלי (:

תומאס מאן: אל ראש הר הקסמים סופר חובה לכל מי שמתגעגע לפעמים לגמרניה של שנות השלושים. או לחלופין, לאוהבי הבורלסק, הקווירים, ההומואים בארון, חובבי האסטתיקה, ואוהבי השירה הדקדנטית.
http://youtu.be/Bk1wUKoXL20
באר מתחקה אחרי הספר הסטרייטי ביותר שלו שמעולם לא קראתי- הר הקסמים. זו הייתה הכניסה שלי לספר, והיא הייתה קלה ומרתקת. באר נוסע בעקבות אותו בית חולים פסיכיאטרי עליו מסופר ברומן, ומגלה שאת ההשראה אליו לקח מאן ממספר מקומות שונים. אך הוא חושף דברים באישיותו של הבחור המרתק הזה, שכל כך הייתי רוצה להסתובב איתו בחבורה! אין מה לומר, באר כותב נפלא, ובאמת שהייתי מרותקת, אבל איך אפשר לכתוב על מאן ולהסתפק בשתי שורות על ההומוסקסואליות שלו?!

ביאליק
קריאת ביניים: פני המשורר כפני סוחר אחד מהקטעים ההזוים ביותר שקראתי על דמותו של ביאליק. התחושה המרכזית שלי היא שבאר ניסה ללקט קטעים שמציגים את ביאליק קצת כמו ישו. הקטן באדם מבחוץ, נביא דורו מבפנים. לא התחברתי.
מות המשורר: דרכו האחרונה של ביאליק מוינה לתל אביב הצית לי כוכבים בעיניים. אז, מסתבר שהיה פולמוס רציני בארץ על האופן בו צריך לחלוק לנביא דורו כבוד אחרון… מסתבר שהיו כאלה שרצו שהלוויותו תהיה סגורה ומכובדת, כזו שמזמינים אליה את הטופ של הבוהמה, אנשי רוח מובחרים מהמיינסטרים, ופוליטיקאים רבי מעלה. ובכן, פעם היה פעם, והקול הגדול שהרימו תושבי תל אביב נגד היוזמה הדבילית הזאת תפס. הלוויה של ביאליק הייתה פתוחה לכל, וכל החפץ לחלוק כבוד אחרון למשורר הכי רוקנרול בעם היהודי הוזמן לעשות זאת.
http://youtu.be/lfc8iIwmanI
* אל המשורר אחת הלהקות המעניינות של התקופה האחרונה, הלחינו שירים פחות מושרים של ביאליק ועושים בובה של רוקנרול. כאן הם מארחים את קרני פוסטל הצ'לנית האדירה, ואת אפרת בן צור. אבל בכללי הם בס גיטרה תופים, וחליל.

רחל בכינרת בדגניה ובתל אביב
לא הסתובבתי הרבה בבית הספר בתקופתי, אבל אני זוכרת שלומדים שם שרחל נסעה נגד רצונה לשליחות מטופשת של הקיבוץ בצרפת וחזרה חולה בשחפת, ואז הקיבוץ (כמו הקיבוץ= סוציאליזם זה רע= חברה שכולם שותפים בעיצובה זה חלום מטופש= ועוד רטוריקוט של בני דורם של הורי) הסיר ממנה אחריות וזרק אותה בתל אביב. אז זהו הסיפור המלא והמעט יותר מורכב שיש לספר על מסעה של הבחורה הזאת אחרי השחפת ולפניה. חיים באר תפס את כל הרוקנרול בדמותה של רחל: היא הייתה נערת רוק. השמועות וחלק גדול מהעדויות מצביעות בצורה די חד משמעית ובלתי ניתנת להתעלמות שהיא הייתה הגרופית של החבורה- גורדון הזקן, אורי צבי גרינברג, ברל ועוד… הם הרי כולם היו מאוהבים בנערה המבריקה הזו, ובזה אחר זה נפלו שדודים לרגליה. וגם היא נפלה שדודה לרגליהם. קסם של תקופה, כולם היו יפים כל כך וצעירים כל כך. ואז הגיעה המחלה, והבחורה המקסימה הזדקנה מהר מידי. מערכות היחסים שלה עם נשים בגילה, חברותיה נחשפות על כל הציפיות שהיו לה והכזיבו. על הצפיות הנכזבות ממערכות היחסים שלה עם גברים אנחנו לומדים טוב מאוד גם מהשירה שלה, אבל יש משהו בהתכתבויות היפיפיות האלו שבאר אסף על אחרית ימיה, שנותנות לדמותה נופך אחר. קרוב יותר, מלוכלך קצת יותר אפילו. רוקנרול.
http://youtu.be/eG9YqdSOUu0

בעקבות משתתפי הקובץ קהילתינו
סצנה שהייתי רוצה להשתתף בה, חיים באר ומוקי צור עומדים ומדברים בבית הקברות היפה של כינרת. קהילתינו. פיסה היסטורית מוזהבת מבחינתי. התיעוד הכי עמוק ויפה של קבוצה בראשית דרכה. הנסיון הראשון של עשרים ח'ברה, רובם חברי השומר הצעיר, לעשות קבוצה בקרקע המתקרמת הזו שנקרה אז פלסטינה-א"י. הם עשו את זה כמו ילדים. ניכר ואני אומרת את זה לא מתוך התנשאות חלילה, אלא כי אצלינו בנוער העובד והלומד, לשנת השירות קוראים חוות הכשרה- על שם חוות ההכשרה באירופה לפני המלחמה. ובחוות ההכשרה אצלינו בגרעין קהילתינו היה קצת כמו התנ"ך, וגם כל היצירה שהתפרצה ממנו- ליל העשרים, המחזה היפהפה של יהושוע סובול שמנסה להחיות מחדש את הנסיון הזה, התנועה הקיבוצית, תנועות הבוגרים של החלוצות הכחולות, ותנועת דרור ישראל. אבל זה נסיון ראשון, כמו החווה. כשגדלים, כשחברי הקבוצה מתבגרים, דברים קורים אחרת. לא הכל בדרך להתפוצצות כל הזמן. וזה רק צד האור. צד הצל: נתן איכר. המתאבד החלוצי. הוא השאיר את האחים קרמזוב פתוח באינקוויזיטור הגדול (מעניין עוד כמה מתאבדים בהיסטוריה עשו את זה), ולראשונה חיים באר הפגיש אותי עם ההשערות המגוונות על המעשה הזה- שהיה מכוון לברל, או למאיר יערי. אבל אני חושבת שזה השטן ואלוהים של דוסטיבסקי שיחקו בתוכו ולא בחוץ. על המצבה היפה והגותית שלו מצויר אותו השטן, יחד עם תרנגול כפרה. את הציור על המצבה צייר אריה אלואיל, חבר הקבוצה בביתניה, לימים, בעלה השלישי של דודה אסתר.

אסתר ראב: מתל אביב לקהיר ובחזרה יום יבוא ואעשה עליה סרט. מסתבר שהיא והבית הוורוד (שאגב מישהו צריך להגיד שזה נשמע כמו שם מאוד גרוע למועדון גייז בשנות השלושים) התל אביבי שלה, היו הכי רוקנרול לזמנה.
למעוניינים במיוחד בחייה ומותה- ימים של לענה ודבש/ אהוד בן עזר

ברנר

מה נשאר מיופי של ברנר: חיים באר היקר, אני מאמינה שאין זה הוגן לפרסם מקבץ מאמרים מוקדמים מסוג זה מבלי לבדוק היכן הדברים עומדים היום. משכן ברנר וחבריו עבר הרבה תהפוכות אבל משנת 1971, כשההסתדרות הקצתה אותו לפעילות מרכז תנועת הנוער העובד והלומד היחס אליו השתנה. איני יודעת אם מיד ברגע שהועברו לשם משרדי הנהגת התנועה נפלה התובנה שיש להתייחס למבנה במידה לא מועטה של כבוד. אבל אני כן יודעת שבשנים האחרונות כל העוברים והשבים בקומה השנייה של מרכז הנוער העובד עדים לתערוכה מושקעת ורצינית על אודות חייו של ברנר, סיפור מותם שלו ושל חבריו, וסיפורו של המבנה ההיסטורי הזה. חשוב לציין שהמבנה הזה, בידי הנהגת הנוער העובד והלומד, ותנועת דרור ישראל, שוקק פעילות מהפכנית שלא הייתה מביישת אפילו את המרכז האנרכיסטי בלונדון של ברנר. לדוגמא הקלה מכל אפשר לקחת את ישיבות הנהגת המחאה בקיץ 2011 שהתרחשו בחלקן הגדול ב׳יצקר׳, חדר הישיבות המפואר ליד הספרייה. בו עברו בצורה פחות זוהרת ומתוקשרת גם כמות לא מבוטלת של חניכי התנועה בכל הזדמנות שהייתה להם לעבור ישיבה חשובה על עתידם של קבוצות, קינים, וחניכים – עתידה של החברה הישראלית. שם אני למדתי על אודות צבי שץ, יצקר, ואחרים. אז הנה בהזדמנות זו, על גבי מסך זה אתה מוזמן רשמית לביקור וסיור בתערוכה בקומה השנייה ובמשכן ברנר וחבריו המשופץ והמושרש. ואגב, להכיר את המעורר, על שמו של כתב העת של ברנר- המרכז להדרכה וללימודים חלופיים. התשובה החלוצית ברוח החדשה לאמירה הברנרית "כי לעוררך אני בא אחי" http://www.meorer.co.il/

אל לונדון של ברנר:
http://youtu.be/EfK-WX2pa8c
רוקנרול ברנר. האמת היא שהוא תמיד היה כוכב הרוק האהוב עלי של העליות החלוציות. על ההשתמטות מצבא רוסיה, על הטיול שאחרי צבא ללונדון, על הזהות המינית המעורפלת. וכמובן, על הזקן המרקסיסטי. לו היה חי בתקופתינו, היינו קוראים לו היפסטר אמיתי כאן ברחובות תל אביב. אבל באר שופך אור חדש, אולי צל חדש תהיה ההמשגה הנכונה, על הדמות האפלה הזו. האווירה של לונדון בתוקפת שהותו של ברנר לא שוכחת מיצירתו. ג׳ק המרטש, לנין, אנריכיזם עורב למוחות צעירים מעבר לכל פינה. ואני חייבת לציין לטובה לעומת מאן, כאן הייתה התעכבות יותר מרשימה מחלקו של מאן על עניין ההומוסקסואליות, על אף שגם זה לטעמי הקווירי טעון שיפור. תודה לך על ברנר, חיים באר.
מכאן והילך, נותר לי להגיד שבאר הגשים הרבה מדי פנטזיות אישיות שלי- בבילוש אחר סופרים ודמויות משמעותיות אחרות שאני מאוד אוהבת. אין ספק שאחקור יותר את יצירותיו הישנות יותר ואת הביקורת הסיפרותית שלו. ממליצה לכל מי שאוהב.

» ביקורות נוספות של נתן איכר
» ביקורות נוספות על מזיכרונותיה של תולעת ספרים - מסעות בעקבות סופרים וספרים