ביקורת ספרותית על השעות מאת מייקל קנינגהם
ספר טוב

---

מיד כשראיתי את הספר מונח עזוב לנפשו בספרייה של חברים שלי, עלתה בי השאלה האם לקרוא ספר שהוא המקור של סרט שאני מאד אוהבת, הוא פשע כמו לראות סרט שמבוסס על ספר שאני מאוד אוהבת?!
ובכן, כמו גם במקרה- סיפורי דגים, התשובה היא כן.
מייקל קנינגהם זכה בפוליצר על הספר הזה, כך שטווח השיפוט שלי הוא שולי בהחלט- הספר יכול לנוע בין מעולה למצוין.
העלילה גאונית. מבוססת על חייה של וירג׳יניה, אחת מהכותבות האהובות עלי, על הספר מרת דלוואי, שהיא כתבה, על מעמד האישה בשנות החמישים, ועל החופש הפוסט מודרני של תחילת שנות האלפיים (הו, הפוסט מודרנה הייתה כלכך קצרה, כמה יפים ותמים היינו כולנו אז).
אחת מהביקורות הראשונות שקראתי על הסרט הייתה של בחורה שכתבה שזה היה בזבוז משווא של כסף עבורה, ושהרגישה כאילו לסרט הזה יש רשימת קריאה ארוכה שצריך לקרוא לפני שמתאפשר להבין מה קורה בו.
היא צודקת.
לא רק שהעלילה מיועדת למעריצי ורג׳ניה, אלא שהיא מיועדת למי שחבר בקליקות ספרותיות פוסט מודרניות למתקדמים. שמות כמו ארתור רמבו, לואיס גליק, מרי קרול ועוד, שיכולים להגיע לאוזנך בימינו רק אם אתה תר אחרי שירה והגות קווירית, או שחברים שלך מצויים במרדף הזה, או שיש לך מספיק משהו כדי ללמוד ספרות באוניברסיטה, נאמרים בנונשלנטיות של יודעי סוד.
אז שווה לקרוא לפני לפחות את אורלנדו ואת מרת דלוואי, ועל הגל גם את הביוגרפיה שכתב קווניטוו דודנה, לפני שנכנסים לעובי הקורה של השעות.

כאמור, עלילה גאונית. מצליחה למתוח קו שאפילו וירג׳יניה לא הייתה מתביישת בו בין שלוש דמויות יפות כלכך.
המשחק עם המוות, המשחק של וירג׳יניה עם המוות הוא הקשר. סופרת בשנות החמישים לחייה, גאונה, נשואה ללא ילדים, תמיד על סף שגעון, כרגע על סף שעמום (איזה מצב נורא זה לאמן).
אישה בתחילת שנות השלושים לחייה ילד שני בבטן, נחפזה להינשא לבעלה המוצלחניק לאחר מלחמת העולם השנייה, כמו שטעו לעשות רבות לפניה, מואסת בחייה הנורמטיבים והחלולים למרגש. ואישה בשנות חמישים לחייה, נשואה לאישה, מאוהבת בעברה ובקשר הרומנטי המסעיר שכמעט והיה יכול להיות עם ידיד נפש שלה- הומו מוצהר, משורר ערירי חולה איידס, שזכה בפרס ספרותי, פחות ערך מהפוליצר, על רומן טרחני שכתב שהיא הגיבורה הראשית בו.
שלושתן מוצאות את חייהן חלולים. שלושתן משחקות את המשחק של וירג׳יניה עם המוות.
הרבה יש לומר על הגאונות העדינה שבה כל פרק מתמזג עם הבא אחריו ועל החיבור העדין והאירוטי בין הדמויות וסיפור חייהן שנכתב, כמו במרת דלוואי, ביום אחד ביוני.
מהסרט יצאתי נפעמת. הספר מעט הרגיז אותי.

קנינגהם יקר, על אף זכייתך בפוליצר ראוי לציין שאינך וירג׳יניה וולף. אף אחד אף פעם עוד לא יהיה. אין צורך לנסות. כולנו מצטערים על מותה טרם עת.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי מפרי עטה של וירג׳יניה (אולי זו הייתה הפעם השנייה, כי לראשונה קראתי את ׳חדר משלך׳ וזה לא נחשב כי זה מבוסס על הרצאה), את ׳אל המגדלור׳ והופתעתי לגלות שכמעט ואין שם שיחות בין הדמויות ועדיין אני מכירה את כל מערכות היחסים והמטענים הכבדים בינהם. קנינגהם יקר, תיאורי הנוף לא ימלאו את החלל של מאווי הנפש הכמוסים של שנים שוירג׳ניה ידעה לתאר. כל מה שנותר לך הוא לחזור על אותו רצון כמוס כל פעם. הנשיקה והטיול סביב הבריכה, הנשיקה והטיול סביב הבריכה ושוב. הפשטות המרומזת של הסרט, הייתה מחווה יפה יותר לעדינות של וירג׳יניה לטעמי.

הספר מלווה באחירית דבר של אורה סגל ששופכת אור מסנוור על העלילה ועל הכתיבה של הספר. מדעי וקר. פורסת לפנינו את ההתכתבות של העלילה עם חייה מותה וכתיבתה של וירג׳יניה. הדבר המרכזי שאיתו לא הסכמתי בניתוחה את הספר הוא ששלושתן סלדו מאותו הדבר, ועשו את אותה הבחירה בחיים משמימים.
מרת וולף בחרה לשים אבנים בכיסה ולמות כי לא רצתה לאבד את שפיותה עוד.
מרת בראון בחרה שלא למות, אך נטשה את החיים המשפחתיים שלה בפרוור המשמים, את כל תשוקתה הכמעט אירוטית לשכנה המושלמת והסדוקה שלה. היא ברחה.
ויש את מרת דלוואי. שבחרה שלא לברוח, לא מידידה ריצ׳רד, שלדעת סגל מיצג את אותה הבחירה הלא מושגת של חיים מלאי הרפתקאות שעליהן מבכה מרת דלוואי האוטנטית של וולף, לא מילדתה ומבת זוגתה, ולא מן המקום השלו שהקצתה לעצמה בעולם.
אורה סגל מתעקשת שנקרא את הרומן הזה כביקורת פוסט מודרנית על המודרנה המשעממת והנורמלית שבה לכל אדם יש תא משפחתי או אומנותי קטן ואחד על פני האדמה הזו ובו הוא נגמר.
עוד סגל מוסיפה שוירג׳ניה אהבה לבקר את דור הכותבים שלפניה. באומרה שהם עסקו רק בויכוח הפוליטי ולשם כך פעלו הדמויות שיצרו, ושהיא ובני דורה הכותבים מתייחסים לסוביקטים ולחווית החיים שלהם על כל רבדיה.
האם זה לא חטא לקרוא את השעות כמסה פוליטית אחרי אמירה שכזו?!
הרי כולנו, בעלי חיים מסעירים יותר או פחות, מואסים בהם ומסתכלים עליהם בהתנשאות (אגב, בעלי החיים המסעירים יוצר ימאסו בהם מהר מכולנו, אגב ארתור רמבו וחבריו הדקדנטים- מעשני המקטרות ומשחקי עם המוות).
אני אוהבת לראות את הסרט הזה, הספר הזה, העלילה הבאמת גאונית הזאת כשלוש דרכים להתמודד בה עם השיממון הבן תמותי שכל בעלי הדעת מרגישים.
דרכה של וירג׳יניה : המוות, השיגעון. להיות או לחדול באחת. בטח לו הייתה חלוצה הייתה מרגישה דברים אחרת, אני מתפתה לחשוב, אבל נתן איכר אני לוחשת לעצמי, נתן איכר.
דרכה של מרת בראון: לברוח מהחיים. מפרי יצירתך הכל כך עדין- מהילדים שלך.
ודרכה של קלריסה ווהאן: לא לעשות את הבחירה השגויה- חייה עם ריצ׳רד היו נעשים משעממים ושגרתיים מהר ממה שהייתה יכולה לראות. הוא אוהב בנים, היא בנות. הם היו אחת לשני פשרה, חברות אמיצה, הסדר. הוא גם ככה קיים בניהם. גם ככה הם הראשונים אחד של השנייה. מה הצורך לעגן את זה?! למה בגיל חמישים עוד היא חושבת על הנשיקה ההיא? הלילה המשותף שלהם? אני חושבת שכדאי להדגיש את זה שלעומת שאר הדמויות, לקלריסה יש מי שתרים אותה אחרי שהיא מתמוטטת. יש את הילדה שתכניס אמת לחייה. ריצ׳רד היא הסופר שכתב את חייה, אבל הנה כשהוא מת מולה היא נוכחת לגלות כל מה שרצה שתראה- שהיא, שלא כמוהו, אמת. הדמות שהיא חיה וקיימת ונוכחת בחייהן של עוד נשים אמתיות. היא לעומת וולף, לעומת בראון, יצאה לעצמה חיים שיכולים להתמודד גם עם נקודות הקצה שהיא לא רוצה בהן עוד.

לכן הסיפור הזה ליווה אותי הרבה זמן. יש דרך שלישית.


הניאונסים בסיפור שאינם מצויים בכל עוצמתם בסרט מחדדים דברים חשובים. זהו סיפור על שלוש נשים והתמודדותן עם חוסר התכלית של היומיום המעמדי שלהן. והוא נכתב על ידי גבר. משונה.
הסגידה לנעורים המשוחררים ארסית. אופיינית לאתוסים הומואיים. החטא הקדום בכמיהה לנורמטביות, גם הוא לעוס כבר. משתמע שקלריסה ווהן מצויה במאבק הזה באופן תמידי, ושרק מאהבתה של בתה מציתה בה מחדש את התשובות שכבר שיננה לעצמה מזמן.
מאכזב.
לא פמינסטי.
אבל גאוני.

» ביקורות נוספות של נתן איכר
» ביקורות נוספות על השעות