ביקורת ספרותית על אל המגדלור - קלאסיקה מאת וירג'יניה וולף
ספר מעולה

---

או: על החיים ועל המוות

וירג׳יניה וולף, האחת שלי מגיל שש עשרה, מהרגע בו הנחתי מבט לראשונה בחדר משלך, מציירת את אותן הדמויות שוב ושוב בצבעים רכים, מכחולי קטיפה. כמו תחרה היא סורגת לי בעדינות שאין כמותה דמויות חלולות ומפגשים אנושיים. וירג׳יניה תמיד תכתוב על כמיהה. על רגעים מושלמים בפשטותם שיש לשמרם לבלי הכר כי הם טעמם של קטנות היומיום.

פרק 1
החיים בבית הנופש שלווים למדי. למעשה מרת רמזי מנהלת אותם בנחת. משפחה אנגלית עמידה מזמינה לבית הנופש שלה חברים. שם, בראשיתה של המאה שעברה, מתחולל קרב בראשם של האנשים. החברים רוצים לשוט למגדולר, אך מזג האויר לא מאפשר.
האורחים שהם מזמינים הם רק תפאורה לשלושת ההתרחשויות המרכזיות ביותר:
- סלידתה של מרת רמזי מבעלה.
- התבוננותה של לילי ברסקו בחייה של מרת רמזי וילדיה.
- תשוקתה של ליל ברסקו אל מרת רמזי.
מרת רמזי הכי טובה בכל מה שהיא עושה. בעלה לעומת זאת, בן תמותה. גבר ככל הגברים. עסוק בבעיותיו הוא על העולם. הוא פילוסוף, אתן מבינות? ועל כן מרגיש כאילו עליו לגאול את האנושות על ידי כוח המחשבה. מרת רמזי מזלזלת בזה. היא מזלזלת גם ביחסו אל ילדהם ובנועם הליכותיו.
היא לא קלה אל גברים מרת רמזי, ותמיד מחמירה איתם במיוחד, אבל נדמה שזה אולי בגלל המקום שהם תפסו לעצמם בחברה שהיא דורשת מהם יותר. גם אל בנות היא לא רק נחמדה - היא דורשת שיעמדו במקומם החברתי. שינשאו, שיהיו נשות משפחה. היא אפילו תעזור לנשים סביבה למלא את יעודן החברתי אם תחוש שהן מתקשות כמו לילי ברסקו ידידתה, ותשדך להן גברים הולמים.
וורג'יניה בחרה בפילוסופיה על כל המקצועות. איזו בחירה יפה. ממרקרת את 'המחלה הגברית' שאחר כך סימון דה בובאר תסמן במין השני כ'טרנסצדנטית' והכוונה היא למשהו שמתקיים מעבר לגישמיות. מרת רמזי, חולה במחלת המין הנשי - האימננטיות. היא ארצית, היא מסודרת, הראש שלה על הקרקע. ובגלל דימויים שכאלה על המציאות, אני גדלתי כל חיי בתחושה שגברים הם המין הנחות. הסתבר לי שזו לא הדעה הרווחת בגיל מאוחר יחסית.
הסצנה היפה ביותר ללא שום ספק, ובאמת מידה היסטוריה כלשהי, היא כשלילי, אורחת של משפחת רמזי, מתיישבת לצייר ציור בדשא מול הבית, ומרת רמזי עסוקה במשחק עם בנה הקטן והשגחה על בתה הקטנה. לילי מקאנה ביכולת של האישה האדירה שיושבת מולה להפוך דברים לשלמים. היא כמהה. כמעט נדמה שוורג'יניה לא תעז לכתוב זאת - אבל הנה! היא כמהה לאינטימיות של האישה הגדולה הזו. היא כמהה למגע, היא כמהה לעצם היותה של מרת רמזי. בעודה יושבת שם וחושבת שאין היא תצליח לתפוס את השלמות הזו בציור. הוויכוח המרכזי סביב הספר הזה, שהוא אחד מהכתבים הפמינסטים הגדולים, הוא למה בדיוק כמהה לילי ברסקו?
היה ניתן לחשוב שמרת רמזי היא האשה הכנועה - שלקחה על עצמה את עול הטיפול בגבר ובמשפחה - לעומת לילי ברסקו, שלא בכדי נקראת בשמה הפרטי כל הספר, וקוראת תיגר על מוסד המשפחה בהחלטתה לא להינשא לעולם. אבל אין להתעלם מהכמיהה. מה שווה הטלת התיגר על נישואין עם תחושת פספוס מרה?
האם כמהה לחייה הבורגנים המסודרים יפה כל כך של מרת רמזי? או שמא לאינטימיות שלה עם ילדייה? אינטימיות שכל אישה העומדת בפני שאלת הילודה חוששת מפניה מעט... האם כמהה שמרת רמזי תהיה אימה? תערסל אותה באותה העדינות שהיא מערסלת את ילדיה?
או שמא היא כמהה לאינטימיות זוגית איתה? זו ההשארה האהובה עלי ועל הוגות פמינסטיות אחרות כמו אדריאן ריץ' שמזכירה את אל המגדלור בילוד אישה. התשוקה שהיא חשה היא אל אישה שווה אליה. מערכת יחסים אירוטית משוחררת מיחסי הכוחות של גברים-נשים. היא מלאת תשוקה אל החיים שלה, אל השלמות בה היא מקיימת את הדברים הקטנים, אל הנשיות שבה.
אין הרבה אנשים שיטילו ספק בכך שלילי ברסקו היא בת דמותה של וירג'יניה וכל דיבוב מחשבות שלה הוא כנראה הקרוב ביותר שתקבלי לשמוע את מחשבותיה של הבחורה המוכשרת הזו עם האף הענק.

לאור המגדול מרת רמזי ובעלה רבים, לאורו הוא מתייחס בחוסר אהדה שמרת רמסי מתעבת, אל בנו. ההגעה אל המגדול היא יעד נכסף ובלתי ממומש. ממש כמו השלמת הציור של לילי ברסקו.


פרק 2
http://youtu.be/n1WSC99ANnQ
הוריקן מסתובב בעולם, ופוגע הישר בדמויות שלנו. מלחמת העולם הראשונה. בסערה של התרחשויות, מהירה לאין שיעור לעומת החלק הראשון של הספר, אנחנו מגלים על הדמויות שלא ימשיכו איתנו וכל הדלדלותה הניכרת של המשפחה הזו.
הילדים הגדולים של משפחת רמזי כבר אינם איתנו, גם מרת רמזי מסתלקת מעל דפינו.
בית הנופש נשאר מיותם מביקורים מספר שנים, ותחזוקתו לא כשהייתה פעם.


פרק 3
http://youtu.be/yYg6eIH7qR8
כל הנשארו חיים בסיפור שלנו מומנים לעוד קיץ של נופש בסופה של המלחמה הנוראית הזו.
שני הילדים הקטנים בחלקו הראשון של הספר, גדלו. האמת, שהמשפט של מוניקה סקס מאוד מתאים להם: הילדים לא גדלו, הם רק גבהו ומצאו עבודה. הם עדיין שומרים איתם את התחושות מאותו הקיץ הראשון עליו קראנו. מאוד וולפי לעשות את זה, דבר רחוק מאוד מהמציאות, אבל מעביר היטב את הנקודה.
הייתי מצפה מלילי להיות עצובה באופן גלוי על חסרונה של מרת רמזי, אבל בכל זאת אנחנו מדברים בחבורה של אנגלים. היא מתיישבת לצייר את הציור שלה מחדש כמחווה. מנסה לתפוס בצורה מושלמת את קו האור והצל על הבית היפה הזה עם הגינה. לכן היא לא עוזבת עם כולם שנוסעים אל המגדלור.
ברור עכשיו, שמרת רמזי היא המגדלור שלאורו חיה החברה הנשית. שלאורו חיה לילי ברסקו, שלאורו חיו ילדיה.
עכשיו, עול הטיפול במר רמזי מוטל על הילדים שמצוים בפרדוקס המרגיז כל כך של ילדים שהתבגרו טרם זמנם- הם מבינים שהם צריכים להיות קטנים ולהראות את הצורך שלהם בו כדי שיהיה טעם לחייו. הם מבינים, שהוא זקוק להם שיצטרכו אותו. איזו תחושה נוראית!
אבל הרי, גם באותו המקום הוא שם את מרת רמזי.
הם יגיעו למגדלור. הפעם אפחד לא יהרוס להם את הטיול הזה. אך חבל, הילדים גדולים עכשיו, הם מבינים שמהחוף המגדלור נראה כמו חלום של ילדים. החלום הזה מתמוגג שגדלים - המגדלור לא מרשים מקרוב כמו שהוא מרחוק.
ולילי ברסקו מסיימת את ציורה. מצליחה לייצר דבר מה שלם שישאר אחריה בעולם. לא ילדים, לא משפחה, ציור. החלום על המגדלור מתנפץ ברגע שמגיעים אליו, וגם החלום על האימננטיות שבמשפחה.
ועדיין נראה לי שלו רק היו מילים בפיה של ווירג'יניה לעשות זאת, הספר היה נגמר במין לסבי, ובהרפתקאה על האי עליו מונח המגדלור. לעיתים נראה לי, שאם זו הייתי אופציה עבורה בתקופתה אולי ברומנים שלה לא הייתה נשיקה כל כך עזה למוות עצמו.

זו הפעם החמישית בערך שקראתי את הרומן הזה.
הוא הולם מצב רוח מאוד מסויים שלי. אבל מצב רוח לא נדיר במיוחד.
יותר מכל אופן הכתיבה מנסה להטיל תיגר על הזיהוי המדויק של ורג'יניה בכתיבה הגברית. היא כותבת על נפש. לפעמים זה נעים יותר מכל דבר אחר. פעמים אחרות זה מטרנח מעט לקרוא אותה.
תירגומו של מאיר ויזלטיר ראה אור לפני שולשים שנה. אין ספק שאם ביאליק היה מתרגם אותה (או שמא היה זה ברנר שהיה מרים את הכפפה?) הדברים היו קרובים יותר לעולמה של וירג'יניה. אני מסתפקת במאיר, כל חידוש של זה בטוח יהיה בגדר חילול הקודש.

עוד דבר - מה לעזאזל מצויר על הכריכה? מלבד ים שהוא כנראה הדבר שמפריד בינם לבין המגדלור, וגבר ואישה משוחחים - דבר שקורה לעיתים לא כל כך קרובות ברומן, לא ברור לי מה הקטע עם הפסלים. זה נראה הרבה יותר רומאי משומה. מאוד לא משקף. למה לא לצייר מגלור בעצם?

מי שאהב- יכול לעלות לשלב הבא של הפמיניזם ולקרוא את המין השני של סימון דה בובאר?!
הסאונדטארק ההולם- http://youtu.be/yuTMWgOduFM
על שום שזהו מוסר ההשכל: החורגות.
על שום שלילי רוצה את חייה של מרת רמזי, אך מוטב היה לו פשוט היו שוכבות.
על שום שלילי חורגת מהנורמה.
על שום שמשפחת רמזי חורגת מהנורמות של המשפחה.
על שום שהעולם חרג ממנהגו.
על שום שחריגה היא פעולה שיש לנקוט בה כל עוד יש בנו מרד (על זה כותבת ארנה קזין במאמרה המאלף! מקוויר לחורגת: https://docs.google.com/viewer?url=http://www.resling.co.il/pdfs/issue_article_75.doc&pli=1 )
מבחן בצ'דל- הרשו לי לא לחטוא לאמת ולא לבחון את זה על וירג'יניה. תודה.

» ביקורות נוספות של נתן איכר
» ביקורות נוספות על אל המגדלור - קלאסיקה