ביקורת ספרותית על ענבי זעם (הוצאה מחודשת) מאת ג'ון סטיינבק
ספר מעולה

---

אחת מהקלאסיקות האמריקאיות החריפות שנכתבו.
לא מצליחה לחשוב על מישהו שיתנגד לקביעה הזו.

זהו גם המניפסט האנטי קפיטליסטי הגדול ביותר שיצא לי לקרוא, אחרי המניפסט הקומוניסטי, בכל זאת... מרקס מחייך מקברו לג'ון סטיינבק.

זוהי סיפורה של משפחת ג'ואד. דורות הם באוקלהומה, האמת היא שלפני דור אחד, אבי הסבא של המשפחה לקח הלוואה מהבנק כי כרע תחת הנטנל של אחזקת האדמה. עכשיו, שנות העשרים- שלושים, ארה"ב מצויה בשפל הגדול, והנבנקים תובעים את רכושם חזרה. הרכוש כמובן הוא האדמה, וזה אומר הבית. משפחת ג'ואד, כמו רבים מאזרחי ארצות הברית המזרחית, אורזים את כל רכושם ומנסים למצוא את מזלם בקליפורניה.

סטיינבק כותב את הספר הזה במקצב של רכבת, שבהרבה מידות מסמלת עוד מהפכה שעקרה מליונים מעבודת האדמה שלהם לעבודה מנוכרת ומנצלת. פרק אחד ארוך ועלילתי, ופרק אחד קצר ופילוסופי. מקצב של רכבת.
בדייט הראשון עם הספר, בערך עד עמוד 200, העלילה קצת מתישה למעקב. אמנם סטיינבק מעיד על עצמו שהוא מנסה למתוח כמה שיותר את עצבי הקוראים, אך ענבי זעם אינו ספר מתח. אפילו לא בשוליים. וטוב שכך!
בדייט הראשון כאמור, הפרקים הפילוסופים שנתברכו בתיאורי הנוף המעלפים של סטיינבק (*אנא מכן, אל תגיעו לפרק 3 מבלי לראות את רנגו של ג'וני דפ. זה קורע מצחוק. הוא למעשה מבוסס על הפרק בספר. מי ידע...) הם אלו שמניעים את הרכבת. אבל במהרה כשמכירים את הדמויות ונקשרים למשפחה, כשמפחדים על הילדים והזקנים, כשמתפתחים סיפורי אהבה בינך לבין הדמויות, כשאת מוצאת את עצמך מקווה להם לטוב- תנועת הרכבת הופכת לטבעית לאין שעור, ואני מצאתי את עצמי במשך שבועות שרויה בעולם בו אני הבת המורדת של משפחת ג'ואד.

כן, המניפסט האנטי קפיטליסטי הגדול ביותר- פרק 18 ראוי להיקרא בכל מעגל של חבורת צעירים המבקשים להפוך את העולם למקום טוב יותר וראוי יותר לבני האדם. האווירה של שנות העשרים בארה"ב- השפל הכלכלי הגדול שגרם לבנקים לסחור באדמות האיכרים, ולהשאיר אותם חסרי אדמה לעובדה, גורמת לי להרגיש קצת בבית.
התקפי הזעם הקדוש, וגם הפחות קדוש, של הדמויות, מזכיר לי את כל החלומות שלי על הנגב, ועל איגוד אנושי לא מתחסד ולא מתייפיף.
העלילה מבקרת את התאגידים כל אימת שהיא יכולה. את החודשים של הנדודים עובר הקורא יחד עם הג'ואדים, ומוצא את עצמו מתעב בסופם כל ניכור לאדמה ולאדם. לא נפגשתי בספר כל כך מחנך כמו זה כלפי הסלידה מהניכור והכמיהה האנושית לחברותא.
הגזענות שגדלה כמו עובש בכל חברה מעמדית מנומקת היטב. אפילו הדמויות כמעט ומבינות אותה ריגשית. הו הניצול הקפיטליסטי מתואר יפה גם בכל מימדיו החברתיים. ובכל זאת, סטיינבק לא מוותר על האמונה באדם היחיד ליצור קבוצה מאוגדת ומעצבת את גורלה.
שולי כביש 66 - הכביש המוביל מערבה, בו כל הנודדים עוצרים ממסע הנדוד למנוחה בלילות, היה למקום המפגש הסולידרי בתקופה. קרקע לצמיחת איגוד ומרד. אמא של ההיפים, סבתא של אוהלי המחאה שלנו. שם נולדו שירי העם האמריקאים היפים ביותר- שם, מסביב למדורה כנראה היה המקום היחיד בכל הארץ הזו שבה יכל להיכתב ולהושר השיר הזה ועוד רבים וטובים-

http://www.youtube.com/watch?v=XaI5IRuS2aE

This land is your land, this land is my land
From California, to the New York Island
From the redwood forest, to the gulf stream waters
This land was made for you and me

As I was walking a ribbon of highway
I saw above me an endless skyway
I saw below me a golden valley
This land was made for you and me

אותם מילים שאנחנו שרים על חנתון (http://save-hanaton.co.il/), אותם השירים שכתבנו על הקיץ היפה ההוא בת"א, בב"ש, בדימונה- באוהלים שלנו. השירים שנולדו בשולי כביש 66 היו ההשראה של בוב דילן, שיכול ללוות נפלא את הקריאה, לפחות 7 אלבומיו הראשונים...

המחנה הממשלתי אליו הם מגיעים בכניסה לקליפורניה, נבנה בספר בכדי להיות דוגמא ומופת לחברת פועלים סולידרית. אידיאלי מידי, רחוק מדי מכדי לגעת. אבל אי אפשר שלא להתרגש, אי אפשר שלא לרצות להאמין במסוגלות התהומית של האדם ליצור חברה טובה לחיות בה. כן, המציאות מורכבת יותר, האמת לעולם לא תהיה כל כך יפה. אבל רק מתוך הייאוש התהומי של הרוע המוחלט כל כך- מפלצת הבנק הגדולה, נזכרים עד כמה חשובים המעשים לבניית חברה שאושרו של האדם במרכזה.
כשמשפחת ג'ואד עזבה את המחנה הממשלתי, רציתי לומר לסטיינבק תודה על זה.

מילים אחרונות על המהדורה הרלוונטית:
1. התמונה שעל הכריכה צולמה על ידי דורותיאה לאנג ונושאת את השם "אם נודדת" (מרץ 1936). במרכז התמונה פלורנס אוונס תומפסון, אם לשבעה בת 32 שנודדת עם משפחתה בדרכים לאחר שאיבדה את ביתה ופרנסתה. זוהי התמונה של השפל הכלכלי הגדול. אין מתאימה ממנה לכריכת הספר הזה. זיווג מושלם.
2. קראתי במספר ביקורות על הספר שהתרגום פלצני מדי. אני לא יכולה שלא להסכים. ולא כי אני סולדת מפילפולי השפה העברית- להפך, אני נוטה להנות מהם, פשוט יש דיסוננס לא ניתן לגישור בין שפת הרחוב שמדברות הדמויות בינהם, לבין הדימויים שמלווים את העלילה בשפה גבוהה ופלפלנית. התחושה הייתה שאני חייבת לקרוא את הספר באנגלית פעם נוספת כדי לדייק את ההבנה שלי, אבל נטיית הלב אומרת שמי שמבקש לתרגם יצירת מופת שכזו בישראל 2012, צריך לחיות מעט זמן בפריפריה הישראלית. גרשון גירום- קבל הזמנה למגורים של איזה שנה בנגב, והזדמנות לתיקון.

אין ספק שהעלילה הנפלאה הזו מציירת את ההיסטוריה באור הולם וקשה מנשוא. עבורי, זה שם את כל מה שקרה על אדמת הארץ שלנו באור אחר למדי. וגם גרם לי להבין את הלך הרוח שהביא לסזון ודברים אלימים ומשוגעים אחרים. נגיד השואה. בלי לעשות מסטיפקציה- כן?!, פשוט הרוע הטהור שלובש צורה של מערכת מזכיר עוד סוגים של כזה....

מי שאהב- את אופן הכתיבה: לקרוא את מובי דיק! אותו הלך רוח, אותה כתיבה הרפאתקנית של אמריקה בתקופה רחוקה... את הביקורות הקפיטליסטית- לקרוא מהר את מכונת הרעב של מחברות מחקר- http://drorlanefesh.org.il/?page_id=931
ומצד שני, את 'קפיטליזם וחופש' של מילטון פרידמן, רק כדי לעמוד על חוסר הצדק האידיאולוגי של המניעים את הגלגלים.
הסאונדטארק ההולם- על בוב דילן כבר דיברנו, הייתי ממליצה על כל שירי הקאנטרי בעולם, אבל אני לא כל כך בסצנה. נראה לי שהם יהיו הולמים. אתם מוזמנים להמליץ אם את מכירים כאלו....
מבחן בצ'דל: http://www.youtube.com/watch?v=odnt-heURhs- אחד מתוך שלוש. יש שלוש דמויות נשיות עם שם. רק האם והבת מדברות אחת עם השנייה, רוב הזמן על בחור. עם זאת, אם המשפחה רחוקה להיות מאישה קטנה וכנועה, להפך. כולם מתפלאים רוב הזמן מהיכולת שלה להנהיג ולשמור את המשפחה יחד. יש שלבים קשים שעוברת המשפחה והיא לא מוותרת על דעתה. עם זאת, לאפחד- אפילו לא לה, יש ספק שכשירגעו הרוחות היא הולכת לחטוף על זה מכות. פמיניזם פשרני בניחוח התקופה.

» ביקורות נוספות של נתן איכר
» ביקורות נוספות על ענבי זעם (הוצאה מחודשת)