איזה ספר מקסים...
נכון שלקחתי אותו ליד בגלל התמצית שרשומה על כריכתו האחורית. אבל בינה לבין תוכן הספר אין כמעט דבר.
אבל לא התאכזבתי מהבחירה לקרוא את הספר. זכיתי לטעימה מהדבש הזה.
ספר מקסים, בנימת פאדו פורטוגזי מעורב בהרבה רוח ברזילאית ועם זאת הוא בהחלט מיוחד בהיותו אנגולי.
יש בו את החיבור החזק לעולם של אירופה האינטלקטואלית ושל אנשיה הטובים שעולמם הקוגניטיבי עשיר בידע והכרת סופרים, משוררים, מוזיקאים ומלחינים יחד עם היסטוריה וחיבור למציאות של ימנו. מצד שני יש בו את הייחודיות של אנגולה, ההיסטוריה העקובה מדם שלה, כולל תקופת הכיבוש הקולוניאלי ושלטון האימים הקומוניסטי.
השימוש בזיקית ובלבקן (באפריקה השחורה!) שהם חריגים ומקובלים כאחד הוא גאוני.
הסיפור מאד מזכיר באופן זרימתו את הספרות הדרום אמריקאית - הדילוג בין החלום למציאות, הטשטוש בין האמת והבדיה ובעיקר קבלת הבדיה והשקר כחלק לגיטימי מהעולם. כולם משקרים, וזה לא נורא בכלל. ואם כולם משקרים אז לא חייבים להציב לשקר גבול.
מהנה, זורם ומעורר מחשבה.

הדיסוננס בין מה שחשבתי שיהיה בספר הזה לבין מה שיש בו בפועל גדול מאד.
אחרי שקראתי את הכריכה האחורית, המספרת כי מדובר פה בזייפן של קורות חיים, העומד לשירותם של פוליטיקאים ושאר מבקשי יוקרה, ולאור שם הספר, ציפיתי לסאטירה עוקצנית, שנונה ומבדחת.

זה לא.

אין פה הרבה סיפור. במקום זה יש פה יופי ואווירה והוא פיוטי ממש.

הספר הזה מתנהל לאיטו, למרות שאינו ארוך ומחולק לפרקים קצרים מאד, עמוד אחד עד עמודים ספורים, ממש כמו שירה.
הסיפור מתרחש באנגולה. הגיבור הוא אדם שמוכר אתמולים, משמע, ממציא לאנשים את עברם: שושלת משפחתית, היסטוריה, הכל. בדיוק כפי שעושה סופר.

הספר מעלה את הקשר בין מה שקורה לנו לבין עברנו. עד כמה הם תלויים ועד כמה אנחנו יכולים להיכנס לנעליים לא לנו מהבחינה הזו.

אבל במקרה הזה העיקר, בעיני, הוא האופן בו הספר כתוב, האור הרב שיש בו והאווירה שהוא יוצר. לפעמים הצורה, כשהיא כשלעצמה עשויה היטב ומעניינת, פשוט מספיקה.

כשקראתי את גב הכריכה של "מוכר האתמולים" נזכרתי ב "נפשות מתות" של גוגול. שם נוכל מסתובב וקונה זכויות של איכרים מתים . ב"מוכר האתמולים" מסופר על אנגולה אחרי שהגיעה לעצמאות ואנשים שעלו לגדולה רוצים ליצור לעצמם יחוס משפחתי מכובד, שיתאים למעמדם בהווה.

וכגודל הצפייה הייתה גודל האכזבה. כבר בתחילת הספר הקורא נתקל בדו שיח בין "גיבור הספר – פליקס ונטורה" לשממית (כן,שממית ואפילו לבנה). השממית מהווה נדבך חשוב בסיפור וחלק מהפרקים מוקדשים רק להגיגיה.

העלילה נפתחת באדם שמבקש מפליקס לארגן לו מלבד יצירת ייחוס חשוב גם יצירת עבר לעצמו. בקשתו נענית די במהירות אבל מכאן העלילה לא ממריאה. יש דילוגים בין מספר סיפורים שאינם קשורים זה לזה, והשממית, כמובן, תורמת את חלקה לבלגאן (כל כמה פרקים יש פרק או שניים שבו השממית חולקת עם הקורא את מחשבותיה וחלומותיה).

למרות האמור לעיל יש קטעים משעשעים בספר, למשל כשאחד השרים שמבקש ייחוס משפחתי ופליקס "מסדר" לו קרבה לאישיות מפורסמת שפעם בית הספר המקומי נקרא על שמו. השר כועס ששינו את שם בית הספר וזלזלו ב "קרובו".

בסף הכול, זהו ספר עם פוטנציאל שלא מומש. הפרקים קצרים (בין עמוד לחמישה עמודים), השפה קלה וקולחת אבל העלילה מקרטעת. לקראת הסוף המחבר משכיל ליצור רצף של פרקים שמתמקדים בנרטיב אחד ולא לחרוג לסיפורי שממית מיותרים (וכבר מעצבנים בשלב זה).

http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=654

ספר נפלא על הגבול שבין ממשות לדמיון,חלום וזכרון.
אחרי פתיחה כזאת בומבסטית, יש לאמר, כי הספר כתוב בפשטות,בקסם של משפטים וביטויים, המון תובנות חיים וציניות על הפוליטיקה ותועבות האדם.
הסיפור מובא מנקודת מבטה של.. שממית שעל הקיר בבקתה באנגולה.
שם גר אדם שמיצר ביוגרפיות אותנטיות לאנשים שונים.
בעוד הוא פוחד כי האנשים ינסו לבדוק את "עברם", הרי הם בודקים ומוצאים אותו מתאים לשביעות רצונם.
הסיפור, אירוני.
הקורבן בסיפור היא השממית, שנופלת קורבן לרוע שמתואר בעמוד 125 כך: "הוא היה רע ולא היה מודע לזה. הוא לא ידע מהו הרוע. כלומר הוא היה רע באופן מוחלט".דרך אגב מדובר בעקרב.
יש קטע אירוני על השר שנכנס לחפש עברו. הגיבור ממציא לו, אולם , בדרך יש תיאור של קטנוניותו של השר וגימודו עם הישיבה בבית "מחבר האתמולים".
השר מחליט לקחת את " מוכר האתמולים",כסופר צללים. שכמובן לא יופיע בספר שהשר "כתב".
ולכן מופיע קטע כדלקמן: " הכותב ( האמיתי), בונה היסטוריה מפוארת לשר בשם "חייו של לוחם". לאחר סיום כל פרק הוא מקריאו ל"סופר לעתיד".
כמה "סופרים מדינאים" כאלו מתגלים לנו בארץ.לחלק מהם העיתונות סוגדת למרות, שאני מניח, מעט מהם קראו את יצירת המופת של שרנו האהוד והאינטלקטואל.
אבל לדעתי המוטו העיקרי הוא באמת הגבול בין אמת לבדיה ובין מציאות לדימיון. הרי גם כל אחד מאיתנו "משפץ", במידה כזאת או אחרת את עברו.
האם האתמול המומצא אינו תקף אם הוא משמש לנו מיגדלור להמשך חיינו ואישיותנו?
או למשל בעמוד 167 מוצגת דמות כ "סוכן לשעבר של המשרד לביטחון המדינה" או " עדיף שתאמר בנאדם לשעבר".
והשאלה מתי הוא היה בן אדם? לפני הסוכן, בזמן התפקיד או אחריו?
קצת על מבנה הספר. הוא כתוב פרקים קצרים. בתחילה זה נראה מוזר, אבל רצף הסיפור והרעיונות מקבלים עוצמה בגלל מבנה זה.
ממליץ.

תמיד אחרי שאני מסיימת לקרוא אני קוראת את הביקורות על הספר שסיימתי בסימניה. התאור "מפוזר" חזר על עצמו גם בביקורות הטובות יותר וגם בפחות טובות.
ואני חייבת להסכים. העלילה מפוזרת , הפרקים מאוד קצרים , לעיתים נראים לא ממצים אבל לדעתי – כמו שסיכם רמי סערי באחרית דבר על ספר – על כל מילה ומילה היתה מחשבה מעמיקה. הסופר מצליח להעביר את תחושת החלום בעלילה שמתרחשת במציאות ודווקא רוב האינפורציה ה"אמיתית" מתקבלת דרך החלומות .
הספר מספר על אדם שבונה ומוכר לך ביוגרפיה שתעזור לך להצליח בעתיד. האנשים המפוקפקים ברובם שמשלמים על שרותיו מעמידים אותו במצב לא נעים כשהם פועלים על סמך העבר הבדוי.
השממית, שמתגוררת בבית והיא גלגול של סופר , משתתפת בעלילה בעיקר דרך החלומות.
כמה מן הקטעים, חזרתי וקראתי שוב, דרך המחשבה של הסופר הפליאה אותי.

החלק הכי טוב בספר הזה זה הכריכה האחורית שלו.
הרעיון מגניב מאוד, הביצוע הרבה פחות.
הסיפור איטי מידי, מפוזר, לא מתקדם לשום מקום ובאופן כללי די משעמם. הכרחתי את עצמי לסיים את הספר הזה, ולקראת הסוף עוד איכשהוא קרה משהו, אבל לא ברמה שהצדיקה את כל הקריאה המפרכת עד שם.

תובנה אחת מעניינת שיצאה לי מ"מוכר האתמולים" היא ההבנה כמה אני רגילה לספרים אמריקאים (או אירופיים) ולתרבות מערבית. העלילה שבספר מתרחשת בלואנדה, מדינה שהייתי צריכה לפתוח ויקיפדיה כדי להבין בכלל מהי ומיהי. ולאורך כל הספר הופיעו כל מיני הערות השוליים שהיו צריכות להסביר לקורא הישראלי המבולבל על מאכלים, מקומות, אנשים ואירועים היסטוריים של לואנדה, וגרמו לי להבין כמה ההיכרות עם העולם ממנו בא הסופר משפיעה על חווית הקריאה. יצא לי לקרוא ספרים על הודו, אירן וכאלה, אבל שם איכשהוא הפער היה יותר קטן. למרות כל ההסברים, אני יודעת שהי בספר הערות ופרטים שלא הבנתי את המשמעות ואת התרומה שלהם לעלילה עד הסוף. בעיות שלי, כמו שאומרים. אבל אולי גם של המוציא לאור..

עוד נקודה שנשארה מבחינתי בלתי פתורה עד עצם הרגע הזה ממש, היא השממית שמספרת את הסיפור. לא הבנתי מיהי ומאיפה היא הגיעה פתאום... מה הקטע שלה ומה הקטע של החלומות... אולי יש פה איזה אלמנט אומנותי, אבל לא ממש התחברתי אליו.

בקיצור, באסה, אבל הפעם לא אהבתי.

התחלתי לקרוא, מפוזר מדי בעלילה ,עוד ספר שההוצאות מתרגמות והשד יודע למה .