“יש ספרים שאני מרגישה שקראתי אותם מאוחר מדי. "גאווה ודעה קדומה" של אוסטן, או "ייסורי ורתר הצעיר" של גיתה, הן שתי דוגמאות מובהקות לספרים שכאלה. הגעתי אליהם מבוגרת מדי, מנוסה מדי, צינית מדי, וחבל. חבל שהגעתי אל הספרים האלה באיחור, מפני שאני משוכנעת שבגיל הנכון הייתי יכולה ליהנות מהם מאוד.
תזמון נכון של קריאה יכול לשנות את החוויה מן הקצה אל הקצה, והוא יכול לעשות את ההבדל בין הנאה צרופה לאכזבה מרה, ולהפך.
כזה הוא, מבחינתי, המקרה עם "גיבור דורנו" של לרמונטוב. בסדר הקריאה של ספרות רוסית, צריך כנראה להתחיל, ובכן, בהתחלה, ולהתקדם עם השנים. אני, שקראתי ספר רוסי אחד או שניים בחיי, התקשתי להתגבר על תחושה של אכזבה מקריאתו.
ההתפתחות הפלאית כמעט של התרבות הרוסית בכלל, והספרות הרוסית בפרט, שווה התעכבות בהקשר הזה. עד סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, לא היתה בדיוק "תרבות רוסית". היה פולקלור רוסי שנחשב לנחות בעיניי האליטה הרוסית, שדיברה בעיקר צרפתית וגרמנית. לשם הדוגמה, פיוטר השלישי, קיסר רוסיה (1762-1728) לא דיבר כלל רוסית, כי אם גרמנית בלבד. כל התרבות שצרכה האצולה והאינטליגנציה הרוסית המצומצמת, היתה תרבות זרה. אחת התוצאות היתה שהשפה הרוסית היתה שפה מנוונת ודלה, שפה של פשוטי העם הנבערים. עם התעוררות הלאומיות באירופה שיצרה את התנועה הרומנטית, גם ברוסיה החלה 'חזרה אל המקורות', ומבשרה הידוע ביותר (אם כי לא היחיד ולא בדיוק הראשון) היה אלכסנדר פושקין. פושקין התעקש לכתוב ברוסית, דבר שלא היה מקובל כל-כך בזמנו, ומכוח אישיותו וכשרונו הרב כמשורר, הוא העשיר את השפה הרוסית והפך אותה למקובלת בטרקליני החברה הגבוהה של מוסקבה וסנקט פטרבורג. מיד אחריו הגיעו ניקולאי גוגול ומיכאיל לרמונטוב, והמשיכו את דרכו. בלעדי פועלם והתשתית השפתית והספרותית שהם יצרו, כל הסופרים הרוסיים הגדולים שבאו מאוחר יותר לא יכלו לכתוב כפי שכתבו. גם כשקראתי את האסופה "הכושי של פטר הגדול" של פושקין, התאכזבתי במידה מסוימת. כבר קראתי את "מלחמה ושלום" ואת "החטא ועונשו" של טולסטויבסקי (:, וציפיתי ליותר. אבל כשחושבים על ההקשר הספרותי-תרבותי-היסטורי, גם הכתיבה הפרוזאית של פושקין מדהימה.
בקצרה, כנראה שאילו הייתי סטודנטית בחוג לתרבות וספרות רוסית, הייתי קוראת קודם פושקין ולרמונטוב, ורק מאוחר יותר טורגנייב, טולסטוי, דוסטוייבסקי, באבל, בולגקוב, סולז'יניצין...
"גיבור דורנו" הוא סיפור בתוך סיפור. סיפור המסגרת כתוב בגוף ראשון, כביכול על-ידי סופר או אדם בשירות השלטון הרוסי, המספר כיצד במהלך מסעותיו בקווקז הוא התוודע אל קצין רוסי בדימוס שסיפר לו על קורותיו ובעיקר על הכרותו עם קצין צעיר ומרשים בשם פצ'ורין. אף על פי שהמספר נתקל בו בחטף, הוא 'זוכה' לשים ידיו על יומניו האישיים, ולאחר שנודע לו על מותו של פצ'ורין זה, הוא 'מפרסם' חלקים מהם. מקטעי היומן עולה דמות של צעיר מבריק וברוך כשרונות שהבהב, דעך ושקע מוקדם מדי אל תוך ניוון דקדנטי. הוא שכלתן, חסר מצפון, חסר ערכים, נהנתן, ציניקן וניהיליסט. נראה שבאמצעות ההקדמה וסיפור המסגרת, ניסה לרמונטוב להרחיק עצמו מדמותו של פצ'ורין, אך לא כל-כך הצליח. כפי הנראה היו יותר מדי קווי דמיון משותפים באופיים של הסופר והדמות שיצר. גם לרמונטוב, כמו פצ'ורין, היה איש צבא, וגם הוא מתח ביקורת חריפה על האריסטוקרטיה הרוסית (דבר שעלה ללרמונטוב בשתי הגליות לקווקז, וכנראה גם בחייו).
וקשה שלא להזכיר שיש כאן גם תיאור של דמות גברית רעילה, והיא אוניברסלית ועל זמנית. מה שמעניין בדמות הזו הוא המורכבות, הרב מימדיות שלה וההסברים להתהוותה. לרמונטוב מציג אותה בגוף ראשון, אבל המודעות העצמית שלה לחולשותיה ולפגמיה הופכת אותה לעתים לכמעט נלעגת. האם הוא לוקח אחריות על התנהגותו? האם הוא מבין עד כמה הוא מפונק ורקוב? האם הוא מרגיש קורבן של החברה והנסיבות שאליהם נולד? כך או אחרת, קשה לקורא לאהוב אותו או להזדהות איתו, אבל גם קשה שלא להתרשם ממנו.
אני חושבת שמומלץ לקרוא את הספר הזה בגיל צעיר. הוא קריא, בהיר ונהיר ולא ארוך (הרבה אנשים כיום נבהלים משום מה מספרים ארוכים). בעיקר הייתי ממליצה עליו לנערות ולנשים צעירות. זה הזמן ליהנות מספרות רומנטית (במובן של זרם ספרותי) ועל הדרך ללמוד דבר או שניים שיכול להיות להן לעזר באינטראקציה אפשרית עם אקסמפלרים מסוימים, ונפוצים למדי, של המין הגברי.
* התיאורים המופלאים של הקווקז, יחזרו שנים אחר-כך, יופיעו ויפותחו אצל טולסטוי ב"הקוזאקים", "השבוי המקווקז" ו"חאג'י מורט". מעניין לראות איך הושפע טולסטוי מלרמונטוב.”