ביקורת ספרותית על באין נחמה (1997) מאת קאזוּאוֹ אישיגוּרוֹ
ספר טוב

---

אישיגורו הוא מכשף של מילים, וירטואוז מופלא, שסוחף אותך לתוך העולם ההזוי שהוא יוצר, עולם שבו המציאות היא רק אפשרות אחת מבין רבות, והזמן והמקום מתרחבים ומתכווצים לפי הצורך.
הפתיחה היא מהממת. גיבור הרומן, ריידר, פסנתרן בריטי בעל שם עולמי מגיעה לאיזו עיר אירופאית בגודל בינוני, ומגלה להפתעתו שרבים מתושבי העיר תולים בו תקוות משוללות כל הגיון, שבמעשה כלשהו שלו הוא ישנה את מסלול חייהם מן הקצה אל הקצה. ההשפעות מקפקא ובעיקר מ"הטירה" הן ניכרות, במיוחד במפגש עם האנשים שנועדו לשרת את ריידר, ובעצם מוצאים כל דרך אפשרית כדי להעמיס עליו עוד ועוד מטלות. אך יותר מקפקא, רוחו של בורחס מרחפת על הספר, נושבת בכל השבילים המתפצלים לתוך עוד תפנית חסרת הגיון בעלילה, לתוך מציאות שהיא בעצם חלום, או אוסף אקראי של זיכרונות שמשתבצים לתוך אוסף הרשמים והפגישות של ריידר בביקורו בעיר.
העניין הוא שאישיגורו מציף את הקורא בכל כך הרבה פרטים, עוד ועוד דמויות משנה מוזרות נדחפות לתוך העלילה, כך שבשלבים מסוימים חשתי איזו תשישות קלה, איזו רצון לתפוס את אישיגורו ולומר לו שהבנתי שהוא כותב מדהים, אז תן קצת לנשום בין פירואט ספרותי עוצר נשימה אחד למשנהו. ומול הטענות האלו יש לאישיגורו להציע עוד ועוד קטעים ספרותיים מהיפים ביותר שקראתי, שגרמו לי לעצור בכוח מלקרוא עוד, ולמשוך את הקריאה באטיות מתגרה.
מי שחובב מוסיקה קלאסית ימצא ברומן ערך מוסף, כיוון שהמוסיקה מהווה מוטיב מרכזי בחיי התרבות של העיר, והעיסוק (האובססיבי במכוון) של תושבי העיר במציאת מוסיקאי מקומי שירים את הרמה של העיר למעלתן של ערים המפורסמות בעולמן התרבותי העשיר, הוא בעצם ציר העלילה המרכזי של הרומן. ריידר נאלץ להידחף בעל כורחו לתוך הוויכוחים הסוערים המתנהלים בין תושבי העיר, לגבי הכיוון התרבותי שאותו יש לבחור. את התיאור הבא למשל אפשר רק לחלום למצוא במדורי המוזיקה: "הוא התעלם באורח כמעט דווקאי מן המיבנה החיצוני של המוסיקה - גיחותיו של המלחין לעבר טונאליות ומלודיות שעיטרו פה ושם את פני-השטח של היצירה - ותחת זאת התמקד בצורות-החיים המיוחדות הנחבאות מתחת לקליפת המעטפת הזאת. היתה בכל זה איזו איכות מלוכלכת, משהו הגובל בהתערטלות-בפומבי, ...".
נהניתי מאד ונשארתי עם טעם של עוד אישיגורו. הספר הזה כל כך שונה מ"שארית היום", כאילו נכתב על ידי סופר אחר, או לפחות סופר שמתעלם מהצלחות קודמות ומציפיות הקוראים, ומתחיל יצירה חדשה כאילו שהיא היצירה הראשונה שלו.

» ביקורות נוספות של עמיר
» ביקורות נוספות על באין נחמה (1997)