אישיגורו הוא מכשף של מילים, וירטואוז מופלא, שסוחף אותך לתוך העולם ההזוי שהוא יוצר, עולם שבו המציאות היא רק אפשרות אחת מבין רבות, והזמן והמקום מתרחבים ומתכווצים לפי הצורך.
הפתיחה היא מהממת. גיבור הרומן, ריידר, פסנתרן בריטי בעל שם עולמי מגיעה לאיזו עיר אירופאית בגודל בינוני, ומגלה להפתעתו שרבים מתושבי העיר תולים בו תקוות משוללות כל הגיון, שבמעשה כלשהו שלו הוא ישנה את מסלול חייהם מן הקצה אל הקצה. ההשפעות מקפקא ובעיקר מ"הטירה" הן ניכרות, במיוחד במפגש עם האנשים שנועדו לשרת את ריידר, ובעצם מוצאים כל דרך אפשרית כדי להעמיס עליו עוד ועוד מטלות. אך יותר מקפקא, רוחו של בורחס מרחפת על הספר, נושבת בכל השבילים המתפצלים לתוך עוד תפנית חסרת הגיון בעלילה, לתוך מציאות שהיא בעצם חלום, או אוסף אקראי של זיכרונות שמשתבצים לתוך אוסף הרשמים והפגישות של ריידר בביקורו בעיר.
העניין הוא שאישיגורו מציף את הקורא בכל כך הרבה פרטים, עוד ועוד דמויות משנה מוזרות נדחפות לתוך העלילה, כך שבשלבים מסוימים חשתי איזו תשישות קלה, איזו רצון לתפוס את אישיגורו ולומר לו שהבנתי שהוא כותב מדהים, אז תן קצת לנשום בין פירואט ספרותי עוצר נשימה אחד למשנהו. ומול הטענות האלו יש לאישיגורו להציע עוד ועוד קטעים ספרותיים מהיפים ביותר שקראתי, שגרמו לי לעצור בכוח מלקרוא עוד, ולמשוך את הקריאה באטיות מתגרה.
מי שחובב מוסיקה קלאסית ימצא ברומן ערך מוסף, כיוון שהמוסיקה מהווה מוטיב מרכזי בחיי התרבות של העיר, והעיסוק (האובססיבי במכוון) של תושבי העיר במציאת מוסיקאי מקומי שירים את הרמה של העיר למעלתן של ערים המפורסמות בעולמן התרבותי העשיר, הוא בעצם ציר העלילה המרכזי של הרומן. ריידר נאלץ להידחף בעל כורחו לתוך הוויכוחים הסוערים המתנהלים בין תושבי העיר, לגבי הכיוון התרבותי שאותו יש לבחור. את התיאור הבא למשל אפשר רק לחלום למצוא במדורי המוזיקה: "הוא התעלם באורח כמעט דווקאי מן המיבנה החיצוני של המוסיקה - גיחותיו של המלחין לעבר טונאליות ומלודיות שעיטרו פה ושם את פני-השטח של היצירה - ותחת זאת התמקד בצורות-החיים המיוחדות הנחבאות מתחת לקליפת המעטפת הזאת. היתה בכל זה איזו איכות מלוכלכת, משהו הגובל בהתערטלות-בפומבי, ...".
נהניתי מאד ונשארתי עם טעם של עוד אישיגורו. הספר הזה כל כך שונה מ"שארית היום", כאילו נכתב על ידי סופר אחר, או לפחות סופר שמתעלם מהצלחות קודמות ומציפיות הקוראים, ומתחיל יצירה חדשה כאילו שהיא היצירה הראשונה שלו.

חשבתי לי, הנה אתה בתקופה מעט ירודה ( צרות של עשירים ורובן על שום סלילת דרכים למקומות טובים יותר ) , בחר לך ספר בו גיבוריו אומללים ממך ומצא בכך מעט נחמה. מה יותר מתאים מספר ששמו – באין נחמה.
לא ידעתי. לא היה לי מושג, למרות שאולי הייתי צריך לנחש כיוון שהספר קיבל גם פה וגם ב GOODREADS ניקוד נמוך מ3.5 , שהיחיד שלא מקבל נחמה בספר הזה הוא הקורא.
זה מתחיל באדם שנכנס ללובי של מלון. עד כאן הכל טוב ויפה והכתיבה טובה וזורמת. השפיות נשמרת למשך כמה עמודים ואז נכנס אותו אדם, מר ריידר , למעלית עם סבל שמסרב להניח מזוודותיו ובמשך חמישה עמודים מסביר לו למה.
נסיעת המעלית הארוכה והטרחנית בתולדות הקריאה שלי אבל עודדתי עצמי שאולי התפלק לסופר קטע והמשכתי.
מאוחר יותר מקבל הגיבור טלפון מבעל המלון והסיפור כבר לא שב לשפיותו.

יש חלומות , אני קורא להם חלומות תסכול , שבהם החולם לא מצליח לסיים פעולה פשוטה: פתיחת דלת , הגעה מנקודה אחת לשניה , כתיבת שורה וכו.
יש לי רגעים של פיזור דעת בהם אני אכנס לחדר בידיעה שאני צריך להביא משם דבר מה אבל לא אזכור מהו וברגע שאצא אזכר וחוזר חלילה.
יש ימים שפשוט לא מספיקים לעשות את הדברים הפשוטים שתכננו ונראה שהעולם מאיץ.
הספר הזה בנוי מהחומרים הללו ובצפיפות איומה . כל פעם שהמספר עובר דרך דלת או נעצר לדבר עם דמות , הסיפור מוסט לעלילה אחרת או למיקום אחר. עם כל אלו הייתי יכול להתמודד ואולי אפילו לחבב אלמלא מודגש היה לוח הזמנים הצפוף שחייבים לעמוד בו ותחושת החוסר זמן וחוסר שינה.
ומעל כל אלו ,כאילו העיסה לא עמוסה כבר , יש ציפוי עבה של שיחות טרחניות. בין אם הן בין אנשים או במחשבותיהם ושל המספר . ניכר כי כל הדמויות בסיפור אינן מסוגלות לדבר במשפטים קצרים וגם הדיאלוגים מתחפשים למונולוגים ארוכים ומתישים.

דמיינו שאתם ביום עמוס של עבודה( לצורך התרגיל אתם גבר). בכניסה למשרד עוצר אותכם אדם שאינכם מכירים ואומר שאתם אמנם מעט מאחרים אבל זה בסדר ומוביל אותכם למשרד צדדי , בדרך אתם נזכרים שהוא המנהל שלכם ובאמת קבעתם פגישה. במהלך הדיון אתם מבקשים סליחה ויוצאים לשירותים . המנקה פוגשת אותכם במסדרון ומבקשת ממכם דקה מזמנכם כדי לשמוע את ההצעה העסקית של בנה, היא מובילה אותכם לחדר ישיבות קטן שם יושב גבר צעיר שמייד פורש את משנתו במצגת. אתם מעוניינים . הוא פותח את הדלת שממנה נכנסתם ואתם נמצאים בחברה שלו שנמצאת בצד השני של העיר, אתם מבקשים סליחה כי השלפוחית כבר לוחצת. לפני שאתם מגיעים לשירותים פוגשת אותכם אישה שאתם לא מכירים, היא מחייכת ואומרת שהיה נחמד אתמול והיא תשמח אם תפגשו שוב. אתם נזכרים שהיה לכם דייט ראשון אתמול. שכבתם. הטלפון שלכם מצלצל. אתם ממש צריכים לשירותים. אתם עונים. על הקו הגננת שאומרת שלאביחי יש שלשול וצריך לאסוף אותו מהגן היא פוצחת במונולוג על חשיבות של בריאות הכלל מול הפרט וקצב התרבות החיידקים בצלחת פטרי. עד לאותו רגע הייתם רווקים תל אביביים. האישה לידכם אומרת שיש לה יום עמוס בישיבות והיא כבר הוציאה אותו פעמיים שבוע שעבר ושהוא גם הבן שלכם. אתם פותחים דלת ואתם בחניון .אתם לא זוכרים איזה רכב שלכם. אתם לא בטוחים איפה נמצא הגן של אביחי. אתם ממש צריכים להשתין.עברה שעה.

אז למה קראתי. ובכן , בתחילה הייתי מסוקרן. הייתי בטוח שמעבר לדף הבא , מעבר לפרק הבא יתפכח המספר מההזיה שלו ויגיע הסבר מסויים. בנוסף חששתי שנדבקתי בחיידק שנצחיה דיברה עליו ואולי חוסר השקט שלי הוא זה שמבקש ממני לזרוק את הספר מעבר לשידה. לכן, כאשר נדרשתי לנסיעת עבודה באנגליה , לקחתי את הספר לפני שאוכל להתחרט ( תחבתי את סיפורי קורטאסר כחיפוי עמוק במזוודה ) . אין כמו טיסת אל על לאנגליה כדי לכפות על הקורא האומלל קריאה. חמש שעות של סרטים גרועים במסכים בלתי אישייים בעליל כפו עלי קריאת דילוגים. שורה כן שורה לא, שתי שורות כן, חצי עמוד לא. העלילה התקדמה והסתבכה. המלון המבודד והטיסה חזרה השלימו את המשימה.
אבל אין זה ההסבר היחיד, תוך כדי קריאה עלה בראשי ספר אחר שגם בו נאבקתי בנסיעת עבודה, גם הוא היה מבית ההוצאה של הספריה החדשה וגם דפיו היו צפופים ודחוסים כמנהג אותה הוצאה. אותו ספר שאין להשוות בינו ובין ספר זה מלבד הרגשה זו של מאבק וסבל קריאה היה: אלה תולדות. היופי ב'אלה תולדות' היה שכאשר סיימתי אותו בבית מלון במדינה אחרת דוברת אנגלית בה , השמועה אומרת , המים זורמים הפוך, גדלה חיבתי והערכתי לדמויות ולסיפור והיום הוא נמצא בין הספרים הטובים ביותר שקראתי. מצוייד במחשבה זו צמחה בי מעיין תקווה שאולי גם ספר זה על אף טרחנותו ושגיונותיו ישתרש במוחי ויגדל תשבוחות בתומו. ימים יגידו אם כי לא בטוח שכך יהיה הדבר.

אם בטרחנות עסקינן , אני חייב לטרחן לגבי התרגום. אני בטוח שהטרחנות בא מהספר המקורי אבל יש מקומות שהתרגום עוזר לו וכאן אני משאיר את זה פתוח האם זה לחיוב או לשלילה. לדוגמא טרחנית קטנה אביא את המילה :הבט ( LOOK) . ידיים למעלה כמה ממכם משתמשים במילה הבט ביומיום. היא אמנם מופיעה בסדרות וסרטים ישראליים בעיקר מפי פרופסורים או מנהלים אבל יש בה משהו ארכאי והאם היא באמת התרגום הנכון כאשר דמות אומרת LOOK בחוסר סבלנות . תראה או אפילו שמע מתרגמות לי יותר נכון אבל הבט בהחלט משרתת את רוח הספר.

לא הכל רע בספר. הכתיבה קולחת. יאמר לזכותו שהסופר שומר על עקביות של חוסר ההגיון ויוצר עולם שלם ולמרות שהוא פותח עלילות משנה רבות הוא גם מתפתח אותן וסוגר אותן או מביא אותן לשיא מסויים. כלומר הספר שומר על הגיון פנימי והוא לא אוסף של גחמות ספרותיות כפי שהוא נראה בתחילה.
הרעיון שהזכרון מתלבש על המספר בכל מפגש הוא מעניין ויש סצינות בספר שכתובות בצורה מדוייקת ויפיפיה כמו הרגע בו נפרמת מערכת יחסים.


הספר הוא לא כוס התה שלי אבל חלקים ממנו נשארו איתי ונשארתי מסוקרן לגבי הסופר. יש קוראים שיואהבו את הסגנון המאתגר של הספר ואולי מצויידים בידיעה על אופיו יקל עליהם לצלוח אותו.
גם חובבי מוזיקה קלאסית ימצאו בו עניין .
לסיכום אני לא ממליץ אבל גם לא מאיץ להדיר עיניכם.

יש לקזואו אישיגורו ספר ראוי אחד בלבד: שארית היום.



ועכשיו לסקירה: את הספר קראתי ברציפות עד עמוד 100 ולאחר שהרעיון הובן התחלתי לדלג עד שלבסוף הבנתי ש... אין כאן ספר ואין סיפור. במה דברים אמורים? הם אמורים באחד, מר ריידר, פסנתרן בינלאומי ידוע ומפורסם המגיע לנגן בעיר מסויימת בגרמניה. בעיר זו הוא מגיע למלון בו הוא אמור לשהות ומרגע זה אין מנוחה לנפשו היגעה ולו לרגע אחד. הסבל במלון מתגלה כאבי "אשתו" ו"בנו", מנהל המלון מתגלה כטרחן נוראי, איש לחוץ ובעל דרישות רבות ומגוונות, "אשתו" מתגלה כטיפוס מלנכולי ויש גם אחד ברקע, מנצח תזמורות בעברו ושיכור גמור בהווה, ברודסקי.





לכל הפארסה הזו נדחסות דמויות שרוטות לגמרי, כל אחת בתורה צריכה את תשומת לבו הגמורה של מר ריידר וזה נקלע פעם אחר פעם לפגישות אם אנשים שאין בכוחו ורצונו לפגוש בהם ולדבר עמם. מאחר וכל הספר הסוריאליסיטי הוא כזה, לא בטוח שיש מה לקרוא. אחרי ככלות הכל, לקרוא 479 עמודים הזויים במובן הרע מאוד של המילה זה לא בדיוק עונג שבת.



לוותר.

לא כל ספר הזוי שואב השראה מקפקא ולא כל מקבץ מילים שאין בניהן ולו קשר קל שבקלים ראוי להערכה. הסיפור מתיש. הגיבור עובר מסע הזוי שבין חלום למציאות שנראה שהוא פרי דמיונו המאד ייחודי של הסופר. ובייחודי איני מתכוונת למעניין. זה כמו שאדם מספר לך מה הוא חלם. החלום לא מעניין אף אחד חוץ מהאדם החולם ששרוי באיזו אשליה שחלומו מעניין מישהו או שמישהו יכול להבין אותו. כמו חלום, הוא יכול להיות ססגוני או מעניין לרגע אך זהו חלום בעל משמעות לחולם בלבד וכך גם סיפור זה. מה הוא רוצה מהקורא? את זה לא הבנתי. רק המשכתי והמשכתי לקרוא, תסכולי גובר מרגע לרגע וכך גם תקוותי שתגיע פואנטה או איזה חוט מקשר בין כל האסוציאציות הבלתי נגמרות.