ביקורת ספרותית על באין נחמה (1997) מאת קאזוּאוֹ אישיגוּרוֹ
ספר לא משהו

---

חשבתי לי, הנה אתה בתקופה מעט ירודה ( צרות של עשירים ורובן על שום סלילת דרכים למקומות טובים יותר ) , בחר לך ספר בו גיבוריו אומללים ממך ומצא בכך מעט נחמה. מה יותר מתאים מספר ששמו – באין נחמה.
לא ידעתי. לא היה לי מושג, למרות שאולי הייתי צריך לנחש כיוון שהספר קיבל גם פה וגם ב GOODREADS ניקוד נמוך מ3.5 , שהיחיד שלא מקבל נחמה בספר הזה הוא הקורא.
זה מתחיל באדם שנכנס ללובי של מלון. עד כאן הכל טוב ויפה והכתיבה טובה וזורמת. השפיות נשמרת למשך כמה עמודים ואז נכנס אותו אדם, מר ריידר , למעלית עם סבל שמסרב להניח מזוודותיו ובמשך חמישה עמודים מסביר לו למה.
נסיעת המעלית הארוכה והטרחנית בתולדות הקריאה שלי אבל עודדתי עצמי שאולי התפלק לסופר קטע והמשכתי.
מאוחר יותר מקבל הגיבור טלפון מבעל המלון והסיפור כבר לא שב לשפיותו.

יש חלומות , אני קורא להם חלומות תסכול , שבהם החולם לא מצליח לסיים פעולה פשוטה: פתיחת דלת , הגעה מנקודה אחת לשניה , כתיבת שורה וכו.
יש לי רגעים של פיזור דעת בהם אני אכנס לחדר בידיעה שאני צריך להביא משם דבר מה אבל לא אזכור מהו וברגע שאצא אזכר וחוזר חלילה.
יש ימים שפשוט לא מספיקים לעשות את הדברים הפשוטים שתכננו ונראה שהעולם מאיץ.
הספר הזה בנוי מהחומרים הללו ובצפיפות איומה . כל פעם שהמספר עובר דרך דלת או נעצר לדבר עם דמות , הסיפור מוסט לעלילה אחרת או למיקום אחר. עם כל אלו הייתי יכול להתמודד ואולי אפילו לחבב אלמלא מודגש היה לוח הזמנים הצפוף שחייבים לעמוד בו ותחושת החוסר זמן וחוסר שינה.
ומעל כל אלו ,כאילו העיסה לא עמוסה כבר , יש ציפוי עבה של שיחות טרחניות. בין אם הן בין אנשים או במחשבותיהם ושל המספר . ניכר כי כל הדמויות בסיפור אינן מסוגלות לדבר במשפטים קצרים וגם הדיאלוגים מתחפשים למונולוגים ארוכים ומתישים.

דמיינו שאתם ביום עמוס של עבודה( לצורך התרגיל אתם גבר). בכניסה למשרד עוצר אותכם אדם שאינכם מכירים ואומר שאתם אמנם מעט מאחרים אבל זה בסדר ומוביל אותכם למשרד צדדי , בדרך אתם נזכרים שהוא המנהל שלכם ובאמת קבעתם פגישה. במהלך הדיון אתם מבקשים סליחה ויוצאים לשירותים . המנקה פוגשת אותכם במסדרון ומבקשת ממכם דקה מזמנכם כדי לשמוע את ההצעה העסקית של בנה, היא מובילה אותכם לחדר ישיבות קטן שם יושב גבר צעיר שמייד פורש את משנתו במצגת. אתם מעוניינים . הוא פותח את הדלת שממנה נכנסתם ואתם נמצאים בחברה שלו שנמצאת בצד השני של העיר, אתם מבקשים סליחה כי השלפוחית כבר לוחצת. לפני שאתם מגיעים לשירותים פוגשת אותכם אישה שאתם לא מכירים, היא מחייכת ואומרת שהיה נחמד אתמול והיא תשמח אם תפגשו שוב. אתם נזכרים שהיה לכם דייט ראשון אתמול. שכבתם. הטלפון שלכם מצלצל. אתם ממש צריכים לשירותים. אתם עונים. על הקו הגננת שאומרת שלאביחי יש שלשול וצריך לאסוף אותו מהגן היא פוצחת במונולוג על חשיבות של בריאות הכלל מול הפרט וקצב התרבות החיידקים בצלחת פטרי. עד לאותו רגע הייתם רווקים תל אביביים. האישה לידכם אומרת שיש לה יום עמוס בישיבות והיא כבר הוציאה אותו פעמיים שבוע שעבר ושהוא גם הבן שלכם. אתם פותחים דלת ואתם בחניון .אתם לא זוכרים איזה רכב שלכם. אתם לא בטוחים איפה נמצא הגן של אביחי. אתם ממש צריכים להשתין.עברה שעה.

אז למה קראתי. ובכן , בתחילה הייתי מסוקרן. הייתי בטוח שמעבר לדף הבא , מעבר לפרק הבא יתפכח המספר מההזיה שלו ויגיע הסבר מסויים. בנוסף חששתי שנדבקתי בחיידק שנצחיה דיברה עליו ואולי חוסר השקט שלי הוא זה שמבקש ממני לזרוק את הספר מעבר לשידה. לכן, כאשר נדרשתי לנסיעת עבודה באנגליה , לקחתי את הספר לפני שאוכל להתחרט ( תחבתי את סיפורי קורטאסר כחיפוי עמוק במזוודה ) . אין כמו טיסת אל על לאנגליה כדי לכפות על הקורא האומלל קריאה. חמש שעות של סרטים גרועים במסכים בלתי אישייים בעליל כפו עלי קריאת דילוגים. שורה כן שורה לא, שתי שורות כן, חצי עמוד לא. העלילה התקדמה והסתבכה. המלון המבודד והטיסה חזרה השלימו את המשימה.
אבל אין זה ההסבר היחיד, תוך כדי קריאה עלה בראשי ספר אחר שגם בו נאבקתי בנסיעת עבודה, גם הוא היה מבית ההוצאה של הספריה החדשה וגם דפיו היו צפופים ודחוסים כמנהג אותה הוצאה. אותו ספר שאין להשוות בינו ובין ספר זה מלבד הרגשה זו של מאבק וסבל קריאה היה: אלה תולדות. היופי ב'אלה תולדות' היה שכאשר סיימתי אותו בבית מלון במדינה אחרת דוברת אנגלית בה , השמועה אומרת , המים זורמים הפוך, גדלה חיבתי והערכתי לדמויות ולסיפור והיום הוא נמצא בין הספרים הטובים ביותר שקראתי. מצוייד במחשבה זו צמחה בי מעיין תקווה שאולי גם ספר זה על אף טרחנותו ושגיונותיו ישתרש במוחי ויגדל תשבוחות בתומו. ימים יגידו אם כי לא בטוח שכך יהיה הדבר.

אם בטרחנות עסקינן , אני חייב לטרחן לגבי התרגום. אני בטוח שהטרחנות בא מהספר המקורי אבל יש מקומות שהתרגום עוזר לו וכאן אני משאיר את זה פתוח האם זה לחיוב או לשלילה. לדוגמא טרחנית קטנה אביא את המילה :הבט ( LOOK) . ידיים למעלה כמה ממכם משתמשים במילה הבט ביומיום. היא אמנם מופיעה בסדרות וסרטים ישראליים בעיקר מפי פרופסורים או מנהלים אבל יש בה משהו ארכאי והאם היא באמת התרגום הנכון כאשר דמות אומרת LOOK בחוסר סבלנות . תראה או אפילו שמע מתרגמות לי יותר נכון אבל הבט בהחלט משרתת את רוח הספר.

לא הכל רע בספר. הכתיבה קולחת. יאמר לזכותו שהסופר שומר על עקביות של חוסר ההגיון ויוצר עולם שלם ולמרות שהוא פותח עלילות משנה רבות הוא גם מתפתח אותן וסוגר אותן או מביא אותן לשיא מסויים. כלומר הספר שומר על הגיון פנימי והוא לא אוסף של גחמות ספרותיות כפי שהוא נראה בתחילה.
הרעיון שהזכרון מתלבש על המספר בכל מפגש הוא מעניין ויש סצינות בספר שכתובות בצורה מדוייקת ויפיפיה כמו הרגע בו נפרמת מערכת יחסים.


הספר הוא לא כוס התה שלי אבל חלקים ממנו נשארו איתי ונשארתי מסוקרן לגבי הסופר. יש קוראים שיואהבו את הסגנון המאתגר של הספר ואולי מצויידים בידיעה על אופיו יקל עליהם לצלוח אותו.
גם חובבי מוזיקה קלאסית ימצאו בו עניין .
לסיכום אני לא ממליץ אבל גם לא מאיץ להדיר עיניכם.

» ביקורות נוספות של cujo
» ביקורות נוספות על באין נחמה (1997)