אנשים אוהבים פרוייקטים. אין לי מושג למה התופעה הזאת מתרחשת, אבל די ברור שאנשים מחבבים משימות יזומות שיש להן התחלה וסוף, אולי כי יש להן סיפור. אולי כי אנשים אוהבים רשימות ופרוייקט יכול להיות מין רשימה נהדרת שכזו. כמו לטפס על הר, ומוטב - כמו להכין רשימה של כל ההרים ששווה לטפס עליהם, ואז לעשות את זה. לפי הסדר כמובן, ולסמן וי על כל ביצוע בנפרד. פרוייקט זה לא אומר לסיים אותו, רוב האנושות די גרועה בסיומים, אבל טוב שיש פרוייקט כזה. דאגלאס אדאמס כתב על אדם חסר מזל שבתאונה הפך להיות בן אלמוות. הוא היה די אומלל והחליט לאמלל את היקום בחזרה, אז היה לו פרוייקט: לקלל כל אחד ואחד מהאנשים בעולם. ולעשות את זה לפי סדר הא"ב.
בקיצור: אנשים אוהבים פרוייקטים. דודה של בעלי סימנה את כל הספרים בספרייה שלה באחד משני סימונים: "נאוה קראתי" ו"נאוה לא קראתי". למה זה טוב? אולי כי גם קיטלוג ומיון הוא סוג של פרוייקט, ואחד כזה שחביב על אנשים. אז גם אני פרצתי אי אז במיזם קריאה משלי והוא לקרוא את כל ספרי הקריאה שיש לי בבית. ויש לא מעט כאלה. ולעשות את זה לפי הסדר שהם מסודרים על המדפים. כלומר אין איזה סדר מחייייב שהם מסודרים על המדפים, אבל יש איזו קביעות מה נמצא איפה, ולנסות תמיד אפשר. הרי אמרנו שפרוייקט רשימתי מצדיק את קיומו מעצם קיומו. ככה קראתי את גיא אוני ואת השמיים מחכים לה. ואז נתקעתי במכשול לא צפוי, יען כי במדף הזה, ההתחלתי הזה, נמצאים ספרים של ג'ין אוסטן.
ג'ין אוסטן, אם אפשר לומר זאת בעדינות, כותבת ספרים שלא כל כך מעניינים אותי. האמת שהם די משעממים אותי. ואם נדבר בכנות, אני לא מצליחה לקרוא עמוד בלי שמזדגגות לי העיניים.
אבל פרוייקט הוא פרוייקט, וצריך לעמוד בו. בנחישות, אם אפשר. כמו שאמרה הבת שלי, כבר קראתי ספרים ארוכים בהרבה. כבדים בהרבה. ביום אחד. 270 עמודים, כמה זה כבר יכול לקחת? התשובה, אגב, היא חודש שלם. קראתי עשרה ספרים אחרים במקביל.
טוב, תבונה ורגישות. מה יש לנו כאן? אז מעשה בשתי נערות, מיס דאשווד ומיס דאשווד. כי הן אחיות. יש את אלינור - היא ה"תבונה", ואת מריאן - שהיא ה"רגישות" יש גם מרגרט שהיא צעירה וכמעט אין לה תפקיד בעלילה, אז נעזוב אותה בצד. ויש גם את אמא שלהן. מסגרת העלילה היא ששתי העלמות דאשווד נושלו מירושתן לטובת אחיהן למחצה, ועל כן הן מחוסרות דיור, יש להן קצבה נמוכה, הן מתארחות אצל מכרים ומחפשות בעל. לשתיהן יש מחזרים מבטיחים, אבל הם מתפוגגים לנוכח בחורות בעלות הכנסה טובה יותר. בעוד מריאן מבכה את מר גורלה ומתייחסת לנושא ברגישות, הרי שאלינור מראה תבונה מפוכחת. הסוף הוא טוב, כלומר אם אתם בעידן שבו חתונה של גבר בן 36 עם אשה בת 19 נחשבת משהו טוב. בין לבין יש נשפים, וביקורים, וטיולים, והיא אמרה לה והוא אמר לו, וגם היא אמרה לו שהוא אמר לה. הרבה עיסוק בנימוסים והליכות, איך ראוי ואיך לא ראוי להתנהג. או להתלבש. או לדבר. והמון המון רכילות.
בקרב כלכלנים ואנשים שונים נפוצה תיאוריה בשם "קצבה אוניברסלית" והיא מיועדת למיגור העוני בעולם, על ידי זה שהפרנסה הבסיסית של כל אדם תסופק לו, ללא קשר לעבודה או צורך בה. מי שירצה מעבר לבסיס יוכל לעבוד. אני מסתכלת על האצולה הזעירה הבריטית כפי שמתוארת בספריי אוסטן ואומרת: אל! אל תעשו את זה. אנשים ישעממו את עצמם לדעת ולא יעשו שום דבר פורה חוץ מלדבר על שמלות ולקוד קידות ולחגוג נשפי ריקודים. זה יהיה עולם משעמם מאוד.
מה שמקשה על הספר, מעבר לתרגום המיושן קצת, הוא הציניות הבוטה של אוסטן. ג'ין, שמזדהה מאוד עם אלינור, נוקטת המון המון ציניות כלפי מנהגים וסיטואציות רבות במהלך העלילה. הבעיה מצויה בפער השנים בין הקוראת לכותבת ובחוסר היכרות עם התקופה שלא תמיד מובן האם זה ציני או רציני, וזה חלק ממה שמעייף כל כך בקריאה.
אבל זהו, סיימתי. אני משאירה את אלינור ובן זוגה לחיות באושר ובעושר, או לא ממש בעושר, אבל בשיממון מטרייד ועיסוק במטפחות וצעיפים והמשרה בבית הכומר, והולכת לקרוא ספרים שמעניינים אותי. הבא בתור בפרוייקט שלי: השפעה. כן, זו בעיה. כפי שאוסטן מלמדת, חיים משותפיים דורשים פשרות בין דעות שונות של אנשים שונים, וחלק מבני ביתי מאוד אוהבים את כתביה של אוסטן.
