ביקורת ספרותית על מאת
ספר מעולה

---

קלאסיקה בלשית מעולה.
בתור אחד שאוהב יותר את הסגנון של אגאתה כריסטי הרקול פוארו ומיס מארפל שמשתפים אותך בחקירה ומצאים איכשהו סוף מפתיע לתעלומת הרצח הנוראית אני חייב להגיד שהעובדה ששרלוק הולמס עושה את זה אחרת לא מפחיתה מהספר.
הקורא לא אמור לפתור את התעלומה (למרות שיצא לי לפתור כמה בעצמי)והרמזים המסתוריים המועטים שהולמס זורק לך לא יעזרו לך להבין את התעלומה, כי בהסבר (הגאוני) שהולמס תמיד מציג בסוף הסיפור הוא גם מספר איך חקר דברים שלא היו נודעים לקורא.

הולמס הוא פשוט דמות מרתקת, מן אב-טיפוס לגאון מתבודד שלא רואה הרבה אנשים מלבד לקוחותיו וידידיו הקרובים ובעל הרגלים משונים ביותר.
השילוב בינו לבים ד"ר ווטסון הוא פשוט גאוני, הם מתאימים אחד לשני בצורה מושלמת.

אני זוכר במיוחד לילה אחד כשקראתי את הסיפור "תעלמות הרצועה המנוקדת" הפחד כמעט הרג אותי (ביחס לעובדה שאני קורא את הסיפור בחדר חשוך ב-2 בלילה) אני לא אשכח איך קראתי כשהלב שלי עצר את פעימתו את הקטע בו מספרת האחות (שמה הלן) על דבריה האחרונים של אחותה לפני שמתה:
"אך כאשר גהרתי מעליה- הצטווחה לפתע בקול שלא אשכח לעולם:
"' הו, אלוהים! הלן! זו היתה הרצועה! הרצועה המנוקדת!"
קונן דויל בהחלט מצליח להעביר את התחושה הזאת של פחד לקורא (ביחוד ב-2 בלילה), עד היום יש לי צמרמורת כשאני קורא את השורה הזאת.

בכל הסיפורים התעלומות מיסתוריות וכמעט בלתי אפשריות (לכאורה) מסמכים סודיים שנעלמו בלי להשאיר עקבות, בית שמחלונו מציץ פרצוף מעוות וחולני, אישה שמתה מוות מיסתורי בזמן שהייתה נעולה בחדרה, משרת שנעלם בלי להשאיר עקבות, את כל אלה מפריך הולמס לכל הרוחות ומוכיח בעזרת שיטות חקירה משונות שלכל דבר יש הסבר הגיוני.

היו גם כמה חסרונות בספר, הבולטים שבהם הוא המבנה שיש לסיפורים (אפשר ממש לראות אותו בכל סיפור וסיפור) ואם זאת אני מתרשם, לקונן דויל היה בסה"כ חודש לכתיבת סיפור ואם ניתחשב בעובדה שהוא שנא את הולמס זהו הישג.
גם חלק מהפתרונות לתעלומות לא תמיד סיפקו אותי, קשה להסביר, אני פשוט ציפיתי כנראה לאיזה פתרון מפתיע ומקפיץ בסגנון אגאתה כריסטי.
פרט שולי מאוד (שכנראה מציק רק לקטרנים כמוני) הוא השמות של הסיפורים, חלקם נשמעים מטופשים אם לא קוראים את כל הסיפור ומבינים כמה טוב הוא.
פרט מיוחד הוא שמתוך 23 סיפורים ב-8 מהם הולמס אכן מצליח לפתור את התעלומה אך לא לתפוס את הפושע, דבר שמותיר הרגשה של מיסתורין בנוגע לגורלם של הפושעים (אחרי שגמרתי לקרוא את הסיפורים תהיתי מה עלה בגורלם, מאוד מעורר מחשבה).

כהרגלו פותר שרלוק הולמס את התעלומות המסובכות בהרבה היגיון, הומור בריטי יבש והכי חשוב הוא מוציא את המשטרה מטומטמת בכל פעם מחדש.

למרות שדויל שנא את הולמס כי חשב שבגללו לא לוקחים אותו כסופר רציני העובדות מדברות בעד עצמן, הוא התברך ביכולת לכתוב סיפור בלשי מקסים אם כי לא תמיד מגוון בדמויות, ויצר את הבלש הנודע ביותר בהיסטוריה (למרות שאני תמיד אשמור מקום בלב לבלש בלגי שמנמן וקשישה אנגלייה תמימה למראה) שהשפיעה על כל כותבי סיפורי הבלשים שבאו אחריו.

מבין כל הסיפורים אני ממליץ במיוחד על "תעלומת הרצועה המנוקדת", "הבעיה הסופית", "תעלומת עמק בוסקומב", "הפנים הצהובות" ו"הטקס של בני מסגרייב".
למרות זאת כל הסיפורים היו מרתקים, ללא יוצא מן הכלל.

» ביקורות נוספות של אספן ספרים
» ביקורות נוספות על