ביקורת ספרותית על מאת
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 12 בינואר, 2012
ע"י omriqo


"בעצם אין לה כל טעם, לאותה תאווה למכתבים. כלום לא די במכתב אחד ויחיד, לא די שהנך יודע? ברור שדי בכך ואף על פי כן אתה מפשיל ראשך הרחק לאחור ושותה בצמא את המכתבים, בבלי דעת עוד דבר זולתי זאת, שאין אתה חפץ מלשתות."

יש משהו מאד פולשני בלקרוא מכתבים של אחרים. במיוחד כשמדובר במכתבים אישיים.
ומנגד, יש כאן הזדמנות ללמוד על האדם ולקרוא טקסט אישי, מחשבות ורגשות אותנטיים. אמת חיה ונושמת. מפעימה ומרטיטה את נפשו של הקורא.

"קשה הוא לומר את האמת, כי אמנם ישנה רק אחת אך היא אמת חיה ועל כן לה פנים משתנות תמיד מכוח חיותה."

אני לא חושב שיש צורך להציג את קפקא. אולם הקפקא שפגשתי במכתבים שונה מאד בטקסטים שלו מזה של הטירה והמשפט והסיפורים (שדווקא לא דיברו אלי כלל), למעט הבלחות בודדות.
קפקא של המכתבים הוא אדם מרגיש – הוא אוהב, הוא מקווה, הוא מפחד, הוא מתאכזב, הוא מדמיין. הוא גם אדם מנתח ומפרש – הוא מנסה להבין מה הוא מרגיש ולמה הוא מרגיש מה שהוא מרגיש. אבל כוח המשיכה החזק של המכתבים נובע מהניסיון לתאר את הרגשות שלו באמצעות מילים, בדימויים, בסמלים ובאנלוגיות – סוג של מאבק מתמיד בינו ובין הנייר, שהתוצאה שלו בעיני לא פחות ממדהימה. מבחינתי כאן באה לידי ביטוי גדולתו כסופר.

כשהוא מרגיש מאוים, האימה הופכת את הפחד למשהו נוראי ועל-טבעי במימדיו ובעוצמתו.

"לפעמים רואה אני בדמיוני את מפת כדור הארץ ואותך שרוע עליה במלוכסן. אז נדמה לי, כי כדי לחיות בהם את חיי אין באים בחשבון אלא אותם האזורים, שאינך מכסה אותם ושאינם שוכנים בהישג ידך. ואלה, בהתאם למימדי הענק בהם הנך מצטייר בעיני, אינם רבים, ואין הם אזורים שופעי עידוד."

כאשר הוא מאוהב, כל נים בכתיבתו מבטא את אותה אהבה עד כי אין צורך ואף אולי עדיף להימנע כלל מלהזכיר אותה מפורשות. (אמן)
"אותם המכתבים, בהם הייתי כה קרוב לך, כה מאולף בדמי ומאלף את שלך, כה עמוק בנבכי היער, כה נינוח במנוחה, עד כי אל נכון אין אתה חפץ לומר אלא, למשל, זאת, שממעל, מבעד לצמרות העצים ניבטת אליך כיפת הרקיע, זה ותו לא."

הדימיון מוביל אותו קדימה אבל גם קבוע את הגבול כשהנפש פנימה מחליטה שהגיע לנקודה שעדיין אסור לעבור.

"יש במכתבך כדי לקרוע קורי-אי-וודאות לא מעט, רואה אני אותך לפני ביתר בהירות, את תנועות גופך, ידיך, הן כה מהירות, כה נחרצות, זו כמעט פגישה פנים אל פנים, הגם שאז, כאשר רוצה אני להרים מבטי עד לפניך, פורצת שריפה בהמשך המכתב - איזה סיפור! - ואין אני רואה עוד אלא להבות-אש בלבד."

אהבה גם יכולה להכאיב. ברגעי אימה אלה, כפי שהוא קורא להם, יכולת הביטוי שלו מגיעה לשיאה.

"יתכן שבעצם אין זו אהבה של ממש כאשר אני אומר כי אהובה את עלי מכל; אהבה היא, שאת לי הסכין בה אני נובר בקרבי.”

בסופו של דבר הוא מגיע להכרה כי המכתבים מיועדים קודם כל אל עצמו, סוג של דו-שיח פתוח עם הנפש, ניתוח חושף קרביים ועלול לערער את יציבותו.

“הן בעצם כתיבת מכתבים אינה אלא מגע ומשא עם צללי-רפאים, ולא רק עם צל-הרפאים של הנמען כי אם גם עם צל הרפאים של הכותב עצמו, כשזה מתפתח וגדל תחת ידו בשעת כתיבת המכתב... לכתוב מכתבים פירושו, לחשוף עצמו נוכח פני רוחות הרפאים, דבר שהן מצפות לו בלהיטות... רוחות הרפאים לא יגוועו ברעב, אולם אנו נרד לטמיון.”

הועלו כאן על הכתב תום ואהבה וכאב ואימה. החשש לעשות והחשש לא לעשות. הפחד מהעולם. הייאוש והשאיפה להיות מאושר. הדברים, כשהם נפרסים על הכתב, יש בהם כוח עצום, זה כמו למצוא מילון שמגדיר לך את התחושה שמסתובבת בבטן, זו שקיימת אך מעולם להצלחת לתאר אותה במושגים מפורשים. אני עוד אשוב לעיין בו מפעם לפעם. הוא מכיל קטעים מהאמת שלי.

"הכל גוזמה הוא, רק הכיסופים אמיתיים הם, בהם אין אתה יכול להגזים. אבל אפילו אמיתותם של הכיסופים, יותר משיש בה התגלמות של אמת יש בה כדי להמחיש את השקר המתגלם בכל השאר.”

אם לא התייחסתי ל"עלילה", ולא הפרדתי בין ה"מכתב אל אבא" וה"מכתבים אל מילנה", ולא כתבתי דברים מפורשים והשמטתי "תובנות סופיות", אנא סילחו לי על האגואיסטיות – כי כתבתי קודם כל לעצמי, ואחר כך, למי שימצא משמעות בין המילים והשורות.

“מעטים מאד בני האדם שאי פעם בגדו בי, בעוד שמכתבים בגדו בי תמיד, וגם כאן לא מכתבי האחרים הם שבגדו כי אם אלה שאני בעצמי כתבתי.”
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
omriqo (לפני 7 שנים ו-1 חודשים)
יעל, אם מצאת כאן משהו בשביל עצמך - נפלא לפני הכתיבה ובמהלכה התחבטתי איך לנסח את הדברים וגם קיבלתי עצה מפה ומשם. בסוף הם נאמרו בפן שאני מכנה אגוסאיסטי, ללא שום משמעות שלילית. כמו קפקא, אדם כותב קודם כל לעצמו (מסתובב לי בראש איזה ציטוט בנושא, פסואה או מרסיה או פרק, לא זוכר). אני, אגב, לא מרוצה מהתוצאה, אבל בדרך כלל אם הזמן אני לומד לכבד אותה. אני מרגיש שיש דברים שניסיתי לומר או להבין ולא הצלחתי לגעת בהם.
אני כאמור לא מתחבר לפרוזה של קפקא, על אף שאני ממשיך לקרוא אותה. למכתבים הגעתי בעיקר בעקבות מולינה ונתפסתי לא מוכן. מבחינתי היכולת שלו ככותב באה לידי ביטוי באופן בו הוא מתעקש ומצליח לתאר את העולם הפנימי, בנוסף לאופיו כאדם החופר בעמקי נפשו. נתקלתי במעט מאד סופרים (ואנשים בכלל) בעלי כישורים כאלה. ועכשיו נשאלת השאלה איך ה"מכתבים אל פליצה" ואם שווה לרדוף אחרי ה"יומנים".
?
יעל 93' (לפני 7 שנים ו-1 חודשים)
לדעתי, אין סקריתך נגועה ב"אגואיסטיות", כלשונך. אני סבורה כי התייחסות תוכנית אמיתית היא הרבה מעבר לביאורים של סממנים חיצוניים בולטים, כגון אלו שציינת בפיסקה האחת לפני האחרונה. קשה הרבה יותר לעמוד ברף האיכותי שהצבת לעצמך - ואכן עשית זאת בהצלחה רבה. התמוגגתי מהציטוטים הנפלאים שבחרת ומהיכולת שלך לקשרם כהלכה לנקודות שעלו מתוך המכתבים, אותם היטיבת לדלות ולנסח ברגישות רבה. עליי לציין שתחילת הפיסקה הרביעית הייתה עבורי מעניינת במיוחד: "קפקא שפגשתי במכתבים שונה מאד בטקסטים שלו מזה של הטירה והמשפט והסיפורים [...] למעט הבלחות בודדות". הזכרת לי את הטור של שמעון זנדבנק - שתרגם בין השאר את "הטירה" (המופתי!) ואת "תיאור של מאבק" - "תשומת לב", שפורסם אתמול במוסף הספרים של עיתון הארץ. אומנם זנדבנק עוסק ביהדותו של קפקא וביחסו אליה, אך עם ההתאמות הנדרשות אפשר למצוא בציטוט הבא הד יפה לעמדה שהעלת: "יומניו ומכתביו של קפקא מעידים על עיסוק מתמיד ביהדותו ובמשמעויותיה, בציונותו ובהשלכותיה." - לעומת "[...] מדוע הוא מקפיד כל כך לטשטש כל עקב יהודי ביצירתו הספרותית?" (לקריאת המאמר המלא: http://www.haaretz.co.il/literature/attention/1.1625330). ז"א, תמיד ישנו פער בין הבעתו של הסופר בכתיבתו האישית, המוצנעת מעיניו הבוחנות של הציבור, לבין הבעתו הספרותית. יחד עם הסימוכין שהצגתי זה עתה, אני עצמי מסתייגת במעט מעמדתך; ענייני טעם וריח... אני חווה לך תודה גדולה על שהצלחת להסביר ברהיטות מדוע אני כל-כך אוהבת את קפקא, ולגרום לי להתאוות - בדיוק שנה לאחר הקריאה הראשונה - לצלול למעמקיו האינסופיים בשנית.
omriqo (לפני 7 שנים ו-2 חודשים)
תודה לגבי האבא, אני הייתי רוצה לחשוב שההורים תמיד מנסים לישות את הטוב ביותר לילדיהם, אפילו אם בדיעבד התוצאה עקומה. אני בטוח שלכל צד יש את העמדה שלו. נראה לי (וגם הוא כותב כך במכתב) שניצני האישיות האקסצנטרית הופיעו בו מבראשית.
בלו-בלו (לפני 7 שנים ו-2 חודשים)
אהבתי גם את הביקורת וגם את הספר - ומסכימה עם עולם-נפלא-נורא.
עולם (לפני 7 שנים ו-2 חודשים)
איזה אבא מחורבן היה לו, לקפקא
ובכל זאת, אלמלא זאת, אולי לא היינו זוכים לקבל ממנו את "הגלגול"...





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ