ביקורת ספרותית על מאת
ספר מעולה

---

בתום קריאת "מכתב אל אבא", סגרתי את הספר והנחתי אותו על השולחן הסמוך (אלא שהוא עוד נותר פתוח בלבי). קמתי על רגלי וגמעתי את המרחק הזעום ביני לבין אדן החלון. קול הגשם, הניתך בחוזקה במקום מגורי, משך אותי להתבונן בעולם האפרורי והסוער; להיעצר לרגע משגרת החיים העמוסה למכביר.
הקור חדר את הזגוגית ואפף את ישותי הצעירה – אך אני לא חשתי דבר ובדל מחשבה לא עבר במוחי באותן דקות בודדות. לאחר-מכן, שפטתי את עצמי על שלא קרסתי תחת הזעזוע והצער העמוק שחשתי אותה שעה לנוכח גורלו המר של קפקא.
אלא שרק כעת אני מסוגלת להתייחס לחוויית הקריאה שלי ולתהליך הסקת מסקנותיי (יהיו בוסריות ככול שיהיו) ביתר סלחנות. בנימה זו אני ניגשת, אחרי למעלה מחודש, לבחון מחדש את רשמיי מאסופת מכתבים ייחודית זו.

בזמן שהייתי בעיצומה של הקריאה ברומן "המשפט", נער יקר בן-גילי הֵצר מעט על כך שלא התחלתי את היכרותי עם קפקא בקריאת המכתב שכתב לאביו, אשר מעולם לא הגיע לנמענו. שכן, כפי שמנוסח בתמצות נפלא בכריכה האחורית, המכתב מהווה "פתח להבנת עולמו הפנימי". עוד במהלך הקריאה הבנתי עד כמה הוא צדק.

ממכתב רב-מלל זה למדתי להסיק כי מטרתו המרכזית היא להמתיק, ולו במעט, את יחסיו העכורים והסבוכים עם אביו - דמות לא קלה, אשר מקום מרכזי לה בעיצוב אופיו של קפקא, ווהיוותה סיבה משמעותית לפנייתו אל עולם הספרות.
אך ככול שצללתי עמוק יותר אל נבכי ווידוי מיוחד ומרגש זה, כן התחוורה לי יותר ויותר ידיעה מצמררת:
אומנם קפקא אכן הצליח לתאר ביד אמן וברגישות מופלאה את קווי אופיו של אביו ואת יחסיהם (את הצדדים הרעים וגם את הצדדים היפים; ובעובדה זו נעוצה גדולתו), תוך התייחסות למעגלי סביבה רחוקים כקרובים (קפקא נותן דעתו גם על מקומם של היהדות ושל תהליכי החילון שחלו בדור של האב בקשר בין שניהם); בשלמות הדוקרת את הלב, ובה-בעת מעוררת רחשי כבוד עמוקים; ומדוע כבוד דווקא? כי קפקא ערך לעצמו מעין "טיפול" - הכתיבה הייתה עבורו הדרך להוציא את אשר על ליבו. יחידי סגולה הם המסוגלים לכך.
אלא שמבין השיטין, ובעיקר בסוף המכתב, בקעה הכרתו הצלולה בייאושו ובחוסר היכולת לשנות באופן מהותי את מצבו ואת טיב יחסיו עם האב. שמאוחר מדי לכך. נקרעתי בתוכי: הריי הבנתי שאין זה אפשרי, ובכל זאת לא שקטה רוחי. היה לי קשה (ועדיין) לקבל את רוע הגזרה הזו - ולא מתוך ביקורת נוקבת כלפי קפקא, אלא מתוך עצב גרידא.

הדיאלוג המיוסר והמרתק שלי עם קפקא (כפי שהצטייר במכתב אל אביו) נמשך גם בקריאת התכתבותו הממושכת עם מילנה יסנסקה – סופרת צ'כית צעירה שתרגמה חלק מסיפוריו הקצרים לצ'כית. חלופת המכתבים לוקה בשני חסרונות עיקריים: העדר מכתבי מילנה וסדר המכתבים, שעל מהימנותו מבחינה כרונולוגית מוטל ספק גדול (ברובם המוחלט של המכתבים לא צוין תאריך). אך אלו לא מעכבים זרימת הקריאה, ומשאירים מקום לדמיון ולחקר נוסף.
לאורך הקריאה כולה היטלטלתי הלוך ושוב בין הערכה עזה לכנותו החדה כתער - לבין רחמים עזים על כך שהוא מתחבט בגעגועיו ובסתירותיו הפנימיות. הן גרמו לי לכאוב את בחירותיו ואת ייסוריו - אך במקביל גם להבין ללבו, משום ש-"מכתב אל אבא" הצליח להפוך את מקורות התנהגותו בעולם קר ומנוכר זה לנהירים יותר.

כאן המקום לציין לשבח את המתרגמת, עדנה קורנפלד. קורנפלד הצליחה להעביר את מאפייני כתיבתו של קפקא דרך שימור משפטיו המסורבלים והמורכבים, ודרך השימוש בשפה ארכאית במקצת, אך כזו שאינה מייגעת את הקורא אלא מותירה אחריה שובל של קסם בנפשו.
תרגומה מחזק את העוצמה וחסר השקט, שכה מאפיינים את קפקא ואת יצירתו, ובכך טמונה הצלחתה של קורנפלד. בגין סיבה זו, תרגום זה מועדף בעייני על-פני תרגומה החדש יותר של אילנה המרמן למכתב אל האב (המופיע בקובץ "היונה שעל הגג", הוצאת עם עובד 2007) – על אף חיבתי הרבה כלפיה.

אל תוותרו על הקריאה ב-"מכתב אל אבא"; לא לשווא נאמר כי מדובר בפסגה ספרותית חשובה מעין כמותה לשרטוט דיוקנו של האדם בעידן המודרני. ואסופת המכתבים אל מילנה מגלמת את החותם הבל-יימחה שהותיר האב בנפשו הרכה של קפקא, ומכילה בחובה פנינים כה רבות של חשיבתו המיוחדת ושל אישיותו הרב-גונית.

» ביקורות נוספות של יעל 93'
» ביקורות נוספות על