“לב של דיו הוא הספר שהייתי רוצה לכתוב בעצמי. הרעיון שלו, עולם הדיו, מקורי, אך חשוב מכך - שובה לב. לא פנטיזה מנותקת של כוחות אופל, אלא אחת שאפשר לדמיין את עצמך בתוכה בקלות. והדמויות שממלאות את העולם, כל אחת מהן יחודית ואמינה. באופן אישי, הדמות של אצבע אבק היא אחת הדמויות האהובות עלי מכל הספרים שקראתי. הספר הוא בהגדרה ספר ילדים, אבל זה לא אומר שהוא פשטני או חסר מתח. מצאתי את עצמי נשארת איתו עד אמצע הלילה כדי להבין לאן נושבת הרוח ומופתעת לא פעם מטוויסטים בעלילה. קראתי את הספר לראשונה בגיל 11, ואני מודה שגם היום אני יכולה לישאב אליו בחזרה. לסיום, הדובדבן שבקצפת - הטרילוגיה משתבחת ככל שהיא מתקדמת ולא להפך כפי שקורה בדרך כלל. אם בהתחלה קיבלנו רק טעימה קטנה מעולם הדיו, בספר השני והשלישי אנחנו נכנסים אליו והעלילה מתפתלת ונהיית מעניינת יותר. ספר לאוהבי הספרים באשר הם.”

“מה אתם הייתם עושים כדי לחיות בין דפי הספר האהוב עליכם? אני יכול להעיד על עצמי שהרבה. ובסיפור הזה, זה בדיוק מה שקורה. ולא רק לדמויות, גם לקורא עצמו. "לשון קסם". זהו הכינוי של בעל הכוח שמסוגל להכניס אנשים אל בין דפי הספר ולהוציא ממנו דמויות. לכאורה-חלום. למעשה-בלאגן עצום. מה קורה כשמקבץ מילים שמתאר דמות הופך למציאות? ומה קורה כשהדמויות מחוללות טרור ויוצרות נזק ממשי בעולם האמיתי? ומה קורה כשאנשים אמיתיים נעלמים ומופיעים בתוך הספר? ספר מומלץ לכולם!”

“מי מאיתנו לא היה רוצה לשבת לכוס תה עם גנדלף? הרעיון הזה בוודאי רפרף במוחו של כל אוהב ספרות בדיון: מה היה קורה אם ניתן היה להעניק רוח חיים לדמויות שלי? ליילד אותן אל תוך המציאות שלי? קורנליה פונקה ביצעה את הניסוי הזה. והתוצאה? ביזארית, אך בעיקר מייגעת ומתישה. במהלך הספר חשתי לא אחת שהסופרת מתאמצת וכותבת את הדברים בחוסר רצון. היא אמנם החליטה לממש רעיון מופלא - הגרעין הראשוני, של אדם שיש בכוח לשונו להחיות דמויות כתובות - אבל לא היה לקורנליה די אוויר או השראה לממש אותו באופן מיטבי. הדמויות המעטות הן פלקטיות, חסרות צבע, הדיאלוגים חסרי חיים ולפרקים בלתי אמינים (עייפים מדי, אם אפשר לכנות אותם כך), והזרקור מופנה יותר מדי לאקשן דל ולתיאור סביבתי. זה ממלא את העמודים, אבל האמת היא שעם כמות הבשר האמיתית - ניתן היה לדלל את הספר לכדי 200 עמודים. הספר עצמו מציב יותר מדי הבטחות שלא ממומשות, הן בהצבת ציטוטים מטרגרים בכל ראש פרק, והן בשאיבת דמויות פנטסטיות שמעבר להיותן ניצבים לא עושות הרבה. מקווה שאתקל בספר עם רעיון דומה, שמבוצע כהלכה ובאופן שובה לב יותר.”

“הביקורת הראשונה שלי באתר! אבל ממש לא הספר הראשון שקראתי. אני קורא כל הזמן, ותמיד יש לי ביקורת על כל ספר שאני קורא. יש כאלה יותר טובים ויש כאלה שפחות... בכל מקרה, היום סיימתי לקרוא את "לב של דיו" וחשבתי - די, הגיע הזמן לפתוח את המחשב ולכתוב את זה לכולם: זה ספר מ-ד-ה-י-ם! התעצבנתי לקרוא פה כמה ביקורות שטענו שהספר מרוח או משעמם. אז תאמינו לי, הוא לא. אלא אם כן אתם עדיין ילדים שקשה לכם לקרוא 500 עמודים. התיאורים בספר הם נחוצים, ואלה שלא - קורנליה לא כתבה. היא השאירה הרבה מקום לדמיון של הקוראים. מה שאני מנסה להגיד פה הוא שקראתי ספרים עם הרבה יותר עמודים והרבה פחות עלילה, ולב של דיו הוא ממש לא ספר לכתוב עליו משעמם... עכשיו לביקורת שלי: קודם כל, זה ספר מיוחד מבחינת הגרעין של העלילה: זה על איש (מורטימר, או בקיצור מו) שכשהוא קורא בקול קטע מספר, חלק מזה יוצא מהספר היישר אל המציאות שלנו. אין לו שליטה על מה נכנס לספר ומה יוצא ממנו. מקווה שהבנתם. אז הבלאגן מתחיל כשהוא קורא את "לב של דיו", ובטעות מכניס את אשתו לספר ומוציא ממנו את הbad guys. וגם יש את הבת שלו, מגי, בת 12 בספר הזה. כל דבר מעבר זה די ספוילר, זה יהרוס את המסתורין. אז לא אספר לכם עוד דברים, אל תדאגו. אני אהיה כנה, לא התחברתי לסגנון הכתיבה בהתחלה ושקלתי להפסיק, אבל סגנון הכתיבה משתנה אחרי 3 פרקים בלבד (מתוך 59) וזה נהייה הרבה יותר טוב. אז חבל על המילים המיותרות, ופשוט אכתוב את זה: הספר היה ממכר, לא רציתי להפסיק; הרבה פעמים לא פתחתי את הספר בבוקר והתחלתי לקרוא כי ידעתי שלא אעזוב עד הלילה (ויש לי דברים לעשות במהלך היום), לכן קראתי בשעות מאוחרות יותר. הספר הוא מעין מרדף אינסופי של דמויות שהתחברתי אליהם ממש, אז היה מתח כל הספר. גם כשחשבנו שהדמויות לא בסכנה, כבר בפרק הבא צץ משהו! מדי פעם משפטים שנונים של הדמויות, שמות הפרקים קשורים לספר (תתפלאו, יש ספרים שבסוף קריאת הפרק לא הבנתי את ההקשר לכותרת!) ויש לא מעט הפתעות במהלך הספר. מומלץ בחום. כמובן, למי שזה נשמע לו מעניין. אין רומנטיקה או רצח, ושום דבר לא מתואר בצורה קשה. אז זה ספר נוער שמתאים גם למבוגרים בגלל התיאורים (שלדעתי לא היו משהו יוצא דופן) שלפי מה שהבנתי משעממים ילדים. נ.ב. אני מנחש שכאשר תתחילו לקרוא, לא תרצו שייגמר. אני מיד התחלתי לקרוא את הספר השני, ואחריו אני בטח אקרא את השלישי. (איזה כיף, יש לי לקרוא עוד 1300 עמודים!) אבל אם עד חצי הספר כבר התייאשתם (נגיד כי לא אהבתם את הסגנון), אל תמשיכו. זה לא שיבוא משהו כל כך בלתי צפוי פתאום.”

“לב של דיו הוא הספר שהייתי רוצה לכתוב בעצמי. הרעיון שלו, עולם הדיו, מקורי, אך חשוב מכך - שובה לב. לא פנטיזה מנותקת של כוחות אופל, אלא אחת שאפשר לדמיין את עצמך בתוכה בקלות. והדמויות שממלאות את העולם, כל אחת מהן יחודית ואמינה. באופן אישי, הדמות של אצבע אבק היא אחת הדמויות האהובות עלי מכל הספרים שקראתי. הספר הוא בהגדרה ספר ילדים, אבל זה לא אומר שהוא פשטני או חסר מתח. מצאתי את עצמי נשארת איתו עד אמצע הלילה כדי להבין לאן נושבת הרוח ומופתעת לא פעם מטוויסטים בעלילה. קראתי את הספר לראשונה בגיל 11, ואני מודה שגם היום אני יכולה לישאב אליו בחזרה. לסיום, הדובדבן שבקצפת - הטרילוגיה משתבחת ככל שהיא מתקדמת ולא להפך כפי שקורה בדרך כלל. אם בהתחלה קיבלנו רק טעימה קטנה מעולם הדיו, בספר השני והשלישי אנחנו נכנסים אליו והעלילה מתפתלת ונהיית מעניינת יותר. ספר לאוהבי הספרים באשר הם.”

“מה אתם הייתם עושים כדי לחיות בין דפי הספר האהוב עליכם? אני יכול להעיד על עצמי שהרבה. ובסיפור הזה, זה בדיוק מה שקורה. ולא רק לדמויות, גם לקורא עצמו. "לשון קסם". זהו הכינוי של בעל הכוח שמסוגל להכניס אנשים אל בין דפי הספר ולהוציא ממנו דמויות. לכאורה-חלום. למעשה-בלאגן עצום. מה קורה כשמקבץ מילים שמתאר דמות הופך למציאות? ומה קורה כשהדמויות מחוללות טרור ויוצרות נזק ממשי בעולם האמיתי? ומה קורה כשאנשים אמיתיים נעלמים ומופיעים בתוך הספר? ספר מומלץ לכולם!”

“מי מאיתנו לא היה רוצה לשבת לכוס תה עם גנדלף? הרעיון הזה בוודאי רפרף במוחו של כל אוהב ספרות בדיון: מה היה קורה אם ניתן היה להעניק רוח חיים לדמויות שלי? ליילד אותן אל תוך המציאות שלי? קורנליה פונקה ביצעה את הניסוי הזה. והתוצאה? ביזארית, אך בעיקר מייגעת ומתישה. במהלך הספר חשתי לא אחת שהסופרת מתאמצת וכותבת את הדברים בחוסר רצון. היא אמנם החליטה לממש רעיון מופלא - הגרעין הראשוני, של אדם שיש בכוח לשונו להחיות דמויות כתובות - אבל לא היה לקורנליה די אוויר או השראה לממש אותו באופן מיטבי. הדמויות המעטות הן פלקטיות, חסרות צבע, הדיאלוגים חסרי חיים ולפרקים בלתי אמינים (עייפים מדי, אם אפשר לכנות אותם כך), והזרקור מופנה יותר מדי לאקשן דל ולתיאור סביבתי. זה ממלא את העמודים, אבל האמת היא שעם כמות הבשר האמיתית - ניתן היה לדלל את הספר לכדי 200 עמודים. הספר עצמו מציב יותר מדי הבטחות שלא ממומשות, הן בהצבת ציטוטים מטרגרים בכל ראש פרק, והן בשאיבת דמויות פנטסטיות שמעבר להיותן ניצבים לא עושות הרבה. מקווה שאתקל בספר עם רעיון דומה, שמבוצע כהלכה ובאופן שובה לב יותר.”

“הביקורת הראשונה שלי באתר! אבל ממש לא הספר הראשון שקראתי. אני קורא כל הזמן, ותמיד יש לי ביקורת על כל ספר שאני קורא. יש כאלה יותר טובים ויש כאלה שפחות... בכל מקרה, היום סיימתי לקרוא את "לב של דיו" וחשבתי - די, הגיע הזמן לפתוח את המחשב ולכתוב את זה לכולם: זה ספר מ-ד-ה-י-ם! התעצבנתי לקרוא פה כמה ביקורות שטענו שהספר מרוח או משעמם. אז תאמינו לי, הוא לא. אלא אם כן אתם עדיין ילדים שקשה לכם לקרוא 500 עמודים. התיאורים בספר הם נחוצים, ואלה שלא - קורנליה לא כתבה. היא השאירה הרבה מקום לדמיון של הקוראים. מה שאני מנסה להגיד פה הוא שקראתי ספרים עם הרבה יותר עמודים והרבה פחות עלילה, ולב של דיו הוא ממש לא ספר לכתוב עליו משעמם... עכשיו לביקורת שלי: קודם כל, זה ספר מיוחד מבחינת הגרעין של העלילה: זה על איש (מורטימר, או בקיצור מו) שכשהוא קורא בקול קטע מספר, חלק מזה יוצא מהספר היישר אל המציאות שלנו. אין לו שליטה על מה נכנס לספר ומה יוצא ממנו. מקווה שהבנתם. אז הבלאגן מתחיל כשהוא קורא את "לב של דיו", ובטעות מכניס את אשתו לספר ומוציא ממנו את הbad guys. וגם יש את הבת שלו, מגי, בת 12 בספר הזה. כל דבר מעבר זה די ספוילר, זה יהרוס את המסתורין. אז לא אספר לכם עוד דברים, אל תדאגו. אני אהיה כנה, לא התחברתי לסגנון הכתיבה בהתחלה ושקלתי להפסיק, אבל סגנון הכתיבה משתנה אחרי 3 פרקים בלבד (מתוך 59) וזה נהייה הרבה יותר טוב. אז חבל על המילים המיותרות, ופשוט אכתוב את זה: הספר היה ממכר, לא רציתי להפסיק; הרבה פעמים לא פתחתי את הספר בבוקר והתחלתי לקרוא כי ידעתי שלא אעזוב עד הלילה (ויש לי דברים לעשות במהלך היום), לכן קראתי בשעות מאוחרות יותר. הספר הוא מעין מרדף אינסופי של דמויות שהתחברתי אליהם ממש, אז היה מתח כל הספר. גם כשחשבנו שהדמויות לא בסכנה, כבר בפרק הבא צץ משהו! מדי פעם משפטים שנונים של הדמויות, שמות הפרקים קשורים לספר (תתפלאו, יש ספרים שבסוף קריאת הפרק לא הבנתי את ההקשר לכותרת!) ויש לא מעט הפתעות במהלך הספר. מומלץ בחום. כמובן, למי שזה נשמע לו מעניין. אין רומנטיקה או רצח, ושום דבר לא מתואר בצורה קשה. אז זה ספר נוער שמתאים גם למבוגרים בגלל התיאורים (שלדעתי לא היו משהו יוצא דופן) שלפי מה שהבנתי משעממים ילדים. נ.ב. אני מנחש שכאשר תתחילו לקרוא, לא תרצו שייגמר. אני מיד התחלתי לקרוא את הספר השני, ואחריו אני בטח אקרא את השלישי. (איזה כיף, יש לי לקרוא עוד 1300 עמודים!) אבל אם עד חצי הספר כבר התייאשתם (נגיד כי לא אהבתם את הסגנון), אל תמשיכו. זה לא שיבוא משהו כל כך בלתי צפוי פתאום.”