ביקורת ספרותית על לב של דיו - לב של דיו #1 מאת קורנליה פונקה
ספר טוב

---

היחסים שלי עם סדרת לב של דיו נעים בין אהבה עמוקה לשנאה טהורה. קראתי את הסדרה בסתיו האחרון, ועדיין לא התגבשה אצלי דעה אחת ברורה על כל הסדרה ככלל. לכן, את הביקורת שלי על הסדרה אחלק לשלוש, אחת לכל ספר.

קודם כל, חשוב לי להבהיר שקודם ראיתי את הסרט. אני יודע שהדעה הרווחת היא שכשסרטים מבוססים על ספרים הם בדרך כלל פחות מוצלחים, ושעדיף קודם לקרוא את הספרים. אבל מה לעשות, אנדי סירקיס משחק שם, ואני מת עליו. אז ראיתי את הסרט. ותנו לי להגיד לכם משהו, הסרט הזה הוא פשוט-- סבבה. נחמד. אהבתי. חוץ מכמה בעיות קטנות, כמו המשחק הלא כל כך אמין של מגי (אליזה בנט), מצאתי את הסרט מהנה, מבדר, ובעיקר עם רעיון מקורי ומרתק.

עם זה נכנסתי לספר, ולאורך כל הקריאה העניין הזה התבהר אצלי יותר ויותר- הרעיון שמציג הספר הזה הוא פשוט מבריק. אין מילה טובה יותר לתאר את זה. מבריק. הפוטנציאל הגלום באפשרויות של הרעיון הזה הוא אינסופי, והספר חוקר ומנצל אותו מההתחלה ועד הסוף באופן מעורר השתאות. עם זאת, יש כמה בעיות...

טוב, רגע, בואו נתחיל מההתחלה. מה העלילה? מגי היא ילדה צעירה, תולעת ספרים, שחיה עם אביה מתקן הספרים. יום אחד הם פוגשים בזר מסתורי מעברו של האב, מו, שמגלה סוד אפל של המשפחה. גילויו של הסוד הזה מוביל לשלל אירועים והרפתקאות שלא אחשוף את כולם למי שעוד לא קרא. אם מישהו ממש לא רוצה לדעת כלום ושום דבר, כדאי שיפסיק לקרוא את הביקורת, יקרא את הספר, ויחזור. ספויילרים, בערך.

אוקיי, אז ככה-

מו הוא אחד מהאנשים שניחנו בכוח המיוחד והנדיר שמאפשר להם להקריא את הדמויות מחוץ לספרים. בכל פעם שהוא מקריא בקול מתוך ספר, הדמויות שבו מתעוררות לחיים ומוצאים את דרכם אל עולמנו שלנו. כמה מבריק זה? ככל שקוראים את הספר עולה השאלה- איך לעזאזל אף אחד לא חשב על זה לפני כן? הפוטנציאל כאן כל כך גדול- ומנוצל היטב. כלומר, ממש היטב. זהו, בבסיסו, הגשמת חלומו של כל קורא, שמסופרת באופן מקסים ושובה לב. כל הספר נקרא כמעין שיר הלל לספרות בכלל ולתרבות הקריאה בפרט, על היופי שבספרים ובדמויותיהם, והקורא הממוצע ימצא את עצמו מזדהה בעליל עם כל תחושותיהם של הדמויות הראשיות לגבי ספרים וסיפורים.

מלבד זאת, הדמויות נהדרות, במיוחד של מו ואצבע אבק, והנבל קפריקורן, (שהוא כמו כל תומכיו וכמו אצבע אבק הם דמויות מספר שמופיע בסיפור שנקרא "לב של דיו") הוא נבל מרשים, מאיים, כריזמטי ובהחלט מרגיש כאילו הוא נלקח מתוך סיפור אגדה. הוא אחד מהחלקים היותר חזקים של הספר. כל שאר הדמויות הצדדיות הן חביבות ובמקרה הכי גרוע נסבלות.

לכאורה- הכל נהדר! רעיון מעולה ומקורי שמנוצל היטב, דמויות חביבות, סיפור מעניין... מה כבר יכול להשתבש?

אז זהו, ש...

שמעתי הרבה טענות על כך שהספר נמרח. וזה נכון, במובן מסוים. הספר לוקח את הזמן שלו, ומספר את הסיפור בצורה... טוב, אני חושב שפחות בצורה איטית, ויותר בצורה עדינה. הוא ממש מתעכב על הפרטים הקטנים, במיוחד כזה נוגע לעניינים של תרבות הספרים. כמו שאמרתי, זה נכתב קצת כמו מכתב אהבה לכל ספרי הילדות האהובים עלינו, ועל הדברים הנפלאים שהם מביאים לנו, אבל כן... זה דוחק לפעמים את העלילה קצת הצידה, וזה חבל. אני מכיר את הטענות על המון ספרים שאומרות כי סיפור שנכתב בכשלוש מאות עמודים יכול היה להיכתב בעשרים. אני בדרך כלל לא אחד מאלה שעומדים מאחורי הטענות האלה. לדעתי, ככל שהסיפור מתעבה יותר, והוא מגדיל ומרחיב תוך כך את החוויה ואת ההיכרות עם הדמויות, את העולם שהוא יוצר ואת התחושות, ומעצים את החוויה- זה רק מבורך. אנחנו לא ממהרים לשום מקום, וספר לא צריך להיכתב כמו עמוד בויקיפדיה.

עם זאת, כן צריך להיות איזון כלשהו, והבדל ברור בין העיקר לטפל. יש חזרתיות מסוימת לגבי הרבה דברים בספר, שהסרט בכחמתו חסך בהם. שוב, אם להשוות בין הסרט לספר אני חושב שהספר עדיף, כי הוא חוקר את הקונספט הנהדר הזה בצורה קצת יותר מעמיקה ומעוררת מחשבה, אבל הסרט לא נופל ממנו ואני חושב שכדאי לצפות גם בו. (פלוס, אנדי סירקיס נותן שם חתיכת הופעה.)

עוד בעיה קטנה שיש לי עם הספר היא מגי, הדמות הראשית, שהיא קצת שטוחה מדי לדעתי, ומעט צפויה וגנרית.אם הפוקוס היה יותר על מו, שהוא דמות נהדרת ואב מצויין, מלא חן ומעורר סימפטיה, אולי הספר היה קצת יותר טוב.

בסופו של דבר, סיימתי את הספר עם חיוך על הפנים. הוא נחמד מאוד, מעורר מחשבה, והכי חשוב- מהנה.

ואז ראיתי שיש ספרי המשך.

והו, אלוהים אדירים שבשמים, אתם לא תאמינו כמה שהצטערתי על זה.

אם תרצו לדעת למה, חכו לביקורת הבאה שלי על הספר השני- כשף של דיו.

» ביקורות נוספות של אסף
» ביקורות נוספות על לב של דיו - לב של דיו #1