ענבי זעם הוא ספר נטול גיבורים להעריץ, או דמויות מופת. אני מניח שהיה מי שראה בספר מסה בעלת גוון פוליטי או חברתי, ושהתמקד בצדק או האנושיות שזועקת ממנו. אני רוצה להתייחס לצדדים אחרים של הכרך הדגול הזה.
ההתחלה כולה תיאורית ודי חופרת. אלמלא ההמלצה הנלהבת של אחי, לא הייתי ממשיך לקרוא אחרי הפרק הראשון, בודאי לא כחייל חסר סבלנות. עם הזמן אתה נחשף לחיי משפחת ג'ואד, כשמדי פעם משולבים פרקים קצרים ותיאוריים מאד, שמדברים על המצב הכללי במדינה. אפשר לרפרף עליהם בחוסר סבלנות, אבל אם יש את נפשכם להתמוגג מהיצירה, קראו אותם בעיון, ושימו לב איך חייה של משפחת ג'ואד מדגימים את המתואר בפרקים הללו.
אמנם רבים הדגימו באמצעות מקרה יחיד דברים שנוגעים לכלל. והייתרון של זה ברור, קל יותר לקרוא סיפור אנושי מאשר תיאור מצב. אבל החשש במקרה כזה הוא שהקורא יתמקד יותר בסיפור ופחות במה שהוא נועד לייצג. היחודיות של ענבי זעם היא שעל ידי השילוב של הפרקים התיאורייים בסיפור העלילה, הקורא נשאר בפוקוס הרצוי מבלי לאבד עניין.
דבר נוסף שאהבתי אצל סטיינבק זה הדרך שבה הוא בונה את הדמויות שלו. כמעט בלי להתעמק בנפש שלהן ולהרחיב את הדיבור על אופיין הוא מביא אותך למצב שכאילו אתה מכיר את הדמות ומבין אותה, על ידי תיאור נכון של התגובות וההתנהגות שלהן. בצורה פשטנית, בלי ניתוחיפ פסיכולוגיים, אתה יודע מה לחשוב על כל דמות בסיפור.
ולמי שעוד לא השתכנע שסטיינבק שווה השקעה אומר שאם אני בזבזתי עליו שבת בבית, למרות היציאות הגרועות שלי, כנראה שיש לו את הניצוץ.

שמעתי הרבה על הספר לפני שנפגשנו, וכחייל, וכמי שמתעניין בכללי במעללים ביטחוניים, ציפיתי למפגש. השבת נתקלתי בו באקראי, דחיתי את קריאת שר הטבעות בפעם החמישית והקדשתי לו את הזמן. אכזבה. הספר כתוב חובבני, לא מספק את הרצון לקרוא על האקשן, ועוסק יותר מדי בכשלונות, ולא בשביל זה באנו. אז תעשו לעצמכם טובה, ואם תהיו באמצע שר הטבעות אל תדחו את קריאתו בשביל המוסד.

ספר גדול שמבטא רוח של תקופה. למעשה, אפשר לראות בו אפילו ניצנים מוקדמים של פוסטמודרניזם רך. ניתן לחוש כל הקריאה ברמזים שקוראים לשלום גלובלי, התפרקות מנשק גרעיני, דבר שנגע מאד לתקופה בה נכתב הספר. כמו כן, הספר קורא לשויון בין כל אזרחי העולם בלי התיחסות לדת גזע ומין, וכך הופך אותו לרלוונטי גם כיום. למי שמחליטו להשקיע ולקרוא את הכרך הכבד הזה, אני ממליץ להיעזר בקומנטציה של פרופ' ג. ס. הורוויץ.

פואנטה? עזבו, פאסה. אבל מה? יצירתיות מטורפת ודמיון פרוע יש הרבה אצל קרת. מתאים במיוחד לחולמים בהקיץ, ולמי שצריך פשוט לקרוא, בלי מטרה מסוימת.

פילוסוף דגול טען פעם שלהוציא את המתימטיקה מההסיטוריה האנושית,זה כמו להוציא את אופליה מהמחזה.
כנראה מתוך חוסר הבנה, נעלבתי בשם המתימטיקה. האהבה של המלט לאופליה במחזה כל כך זניחה ושולית, שלדעתי זה מחזה כלל לא רומנטי. האהבה משמשת רק כיסוד הטעות של הסובבים את המלט בנוגע למזגו הרע ושגעונו.
אין אהבה, אז מה יש? לדעתי, גדולת המחזה היא תיאורי הייסורים שמייסר המלט את עצמו בגין פחדנותו כאשר הוא לא נחלץ לנקום את דמי אביו מיד. לאחר מיצוי הנקודה הזו, הספר מאבד את ערכו.

אם המשפט "והעיקר לא לפחד כלל" הוא של ר' נחמן, אז נועה ירון דיין ברסלברית אמיתית.
בישירות, אפילו בוטות, היא מתארת את הריקנות המאכלת בקרב בני טובים, אנשי החברה הגבוהה בישראל.
היא לא מתיימרת, בלי הסברים מעמיקים, בלי ראציונליות, רק תיאור הרגשתה שלה. אין מקום לויכוח.
והיא כותבת טוב..סלנג משתלב בשפה גבוהה, ומושגים ביהדות לומדים חברותא עם עולם התקשורת.
למען ההגינות אציין שאהבתי יותר את החלק הזועק בספר מאשר את הפיתרון, גם אם הוא לווה בדרך חתחתים.

בילדותי, כשהעולם היה שחור - לבן, טומי לפיד היה מ'הרשעים'.
גם כשכבר החל להישפך קצת צבע לתמונת העולם שלי, טומי לפיד לא היה ברשימת החנינות שהייתי מחלק ליושבי הגיהינום אם היו לי קשרים עם המלאך האחראי.
עד ששבת אחת מצאתי את הספר בבית.
במהלך השבת נחשפה לפני דמות שונה מאד מה'עוכר ישראל' שנצטייר בדמיוני כל שנות ילדותי.
גיליתי שטומי היה יהודי חם, עם זיקה עמוקה לעמו ומכורתו(גם ההיסטורית וגם הגיאוגרפית). אדם משכיל, שנון ומעניין, עם הרבה מצפון ושכל ישר.
הספר, שנכתב בידי בנו, יאיר, כתוב בצורה קולחת שנעים לקרוא, משלב אנקדוטות משובחות, וציטוטים שמעידים על אינטלקט.
לא שהייתי בוחר שינוי אילו ניתנה לי הזדמנות רטרואקטיבית, ככלל אינני מתלהב ממפלגה שהמצע שלה הוא שלילת רעיון, אבל למדתי שטומי האיש הוא הרבה יותר מטומי הפוליטיקאי, וגם הוא לא רע בכלל.

אצלנו התעריף המקובל הוא 'מילה בסלע'. דיימון ראניון, לעומת זאת, קיבל כעיתונאי שני דולרים למילה.
ואם זה שווין של רשימותיו לעיתון, שלמחרת עטפו בו דגים, צאו וחישבו מה שוויה של מילה בסיפורים האלמוותיים שלו!

כתבי דיימון ראניון מצטיינים בשפה ייחודית להם, הן בצורת הכתיבה - אצל ראניון הכל נכתב בהווה, והן במונחים, שהם מין סלנג משעשע ולעגני.
ראניון משרטט את 'עיר הגברים הזו', הברודווי הניו-יורקי, בעין חדה ובסרקזם נעים, לא פוגעני, ומראה לנו, מתוך הערכה כנה, איזה מקום עיקרי תופסות הנשים, גם במקום כה קשוח.
ההשראה עולה על גדותיה, אי אפשר שלא לאמץ מהסלנג אחרי שקוראים את ספריו, ולא אחת יצא לי לקרוא סופרים שחיקו את סגנון הכתיבה שלו, חלקם במוצהר.

סנסציה: גיתה הגדול היה רוצח!
אירופה המשולהבת בשיא תקופת 'הסער והפרץ' חזתה בתופעה מרשימה: צעירים שורתר הפך למושא הערצתם, וכמוהו איבדו את עצמם לדעת בעקבות אהבה נכזבת, תופעת הורתריזם כפי שנתכנתה אז.
אלמלא הערצתי את אדון כל הגאונים הזה, גיתה (מעריכים אותו בלמעלה ממאתיים איי קיו!), הייתי מזלזל בשפעת הרגשות. אין בו חלקיק שכלתנות וכל שכן ציניות, כל כולו רגש טהור.
עוד פן מעניין של הספר הוא שלגיבורים שלו לעולם אין ספקות ביחס לעקרונות ודיעות, זה שוני משמעותי בין תקופתו של גיתה לתקופות שבאות אחריו, תקופות אכולות ספקות עצמיים.