ניסיתי להבין למה לא אהבתי את "ספר המילים". באמת שניסיתי. "ספר המילים" הינו ספר קטן במלוא המילה - קטן ביד, כתיבה מצומצמת והשקפה מעורפלת ומוגבלת. יש קוראים שראו בכך את חזקת הספר, אבל אני לא.

לא רק שלא התחברתי לסגנון הכתיבה, או לדמויות (דמות), גם אין באמת סיפור שאפשר להיקשר אליו. הרגשתי כאילו אכפת לג'ני ארפנבק יותר הסגנון מאשר שבאמת תכתוב סיפור משמעותי. בסופו של דבר, "ספר המילים" לא השאיר רושם בכלל. אפילו לא שלילי. פשוט אין מה לומר על ספר כל כך קטן ולא מפוקס. לספר אין צלילות - הוא מפוזר למדי. לא התאים לי בכלל.

משום מה, אין הרבה ספרים הדנים במלחמת העולם הראשונה. מלחמה זו היא אחת מהתקופות המעניינות ביות בהיסטוריה העולמית, וכל פעם שאני נתקלת בספר על התקופה, אני מיד מוסיפה אותו לרשימת הספרים שלי, בלי להסתבך יותר מדי בתוכן או בסגנון של הספר. רוב הזמן אני מאוכזבת. לא התאכזבתי מ-"בוקר על פני האדמה".

"בוקר על פני האדמה" היה יכול מאוד בקלות להיות ספר מאכזב. לא רק שההתמקדות בקושי על המלחמה עצמה, אלא שכריסטיאן סיניול מביא לנו סיפור חוזר דרך שני מבטים. יש לנו את הגברים, ואת נשותיהם בבית. הסיפור קופץ ביניהם, כאשר בעל ואישה מספרים על עצמם. הפורמט לפעמים גורם לקצת בלבול בין דמויות ולפעמים בעל ואישה חוזרים על בדיוק אותו מקרה מזווית קצת אחרת, אבל בסך הכל, הגישה הזו אפקטיבית וכתובה היטב.

חלק מהסיבה ש-"בוקר על פני האדמה" מוצלח כל כך, בעיני, קשור לעובדה שהדמויות מייצגות קבוצה שלמה של האוכלוסייה הצרפתית. בניגוד ל-"יקירתי רציתי לספר לך", ספר אנגלי שמנסה לעשות את בדיוק אותו הדבר אך פחות מוצלח בצורה משמעותית, סיניול כותב מאוד לפי תקופת המלחמה, ולא לפי תפיסת העולם המודרנית שלנו. לפעמים זה מצטייר כשוביניזם או פסיביות מוזרה מצד הנשים, אבל לפחות הדמויות אמינות וסימפתיות.

לא הכל מושלם. למרות שהספר בעיקרון מתמקד בדמויות ובמערכת יחסים בין כל בעל וכל אישה, בסופו של דבר לא רואים מספיק את חייהם של הדמויות ביחד. כל זוג מאוד מואהב ומרוצה... לא תמיד אמין ביותר. בנוסף לכך, נפלו כמה טעויות בהדפסה עצמה, בעיקר בלבול בין דרגות הדמויות ושמותיהם, דבר שיכול להיות מאוד מבלבל לקורא.

בסך הכל, מאוד אהבתי את "בוקר על פני האדמה". סגנון הכתיבה יפה מאוד, ויש משהו מרשים בצורה שבה סיניול בונה תמונה מלאה של צרפת בתחילת המאה הקודמת. מומלץ.

לא יכולתי לסיים את "שנות השפע". אולי יש רעיון מעניין מאחורי כל בניית הסיפור, אבל אחרי שקראתי יותר מחצי ספר, הבנתי שלא משנה כמה מדליק יהיה העיקר של צ'אן קון-צ'ונג, זה לא יפסול את הכתיבה הנוראית שקדמה בעמודים הקודמים.

איני יודעת איך התרגום - אני קראתי את "שנות השפע" באנגלית והופתעתי מאוד לרעה. זה לא היה אשמת המתרגם - "שנות השפע" פשוט כתוב בסגנון קטוע ולא נעים. אין זרימה בכלל. בנוסף על כך, יש שפע של דמויות שטוחות וחסרות טעם. אין איך להיקשר לאף אחת מהדמויות... אז למה בדיוק אפשר להיקשר בספר?

לא בכתיבה הלקויה. לא בדמויות הטפלות. וממש לא בעלילה החסרה. אני בטוחה שהמסר הסופי של "שנות השפע" היה יכול להיות מעניין וחשוב אם הייתי מתמידה, אבל יותר מחצי ספר עסוק בבניית מצב ובניית עולם. זה לא מספיק. אין תוכן ממשי ב-"שנות השפע", ומעבר לכך שלא אוכל להמליץ על הספר, אפילו אלך עוד צעד קדימה ואגיד ש-"שנות השפע" הוא אחד מהספרים הגרועים ביותר שניסיתי לקרוא כבר די הרבה זמן.

תתרחקו.

"זמן בין התפרים" הינו ספר היסטורי מעניין ומהנה. למרות אורכו ומספר רב של תת-סיפורים וסיבוכים, הספר מצליח למשוך את הקורא לאורך כל עמודיו.

"הזמן בין התרפים" כתוב בצורה קצת מיושנת - יש לסיפור מסגרת ישנה קצת, אך כתיבה, עלילה ודמויות מודרניות למדי. זה שילוב מעניין שמאפשר לקורא מודרני להנות מהסיפור ההיסטורי של הספר. למרות העלילה רק מתחילה בעצם מאוחר מאוד בספר, מריה דואניס מצליחה לגרום לקורא להיקשר לסיפור המעניין ממש מהעמודים הראשונים.

פיתוח הדמויות גם כן יחסית לא רע. דואניס בונה את דמותה המרכזית סירה בצורה אמינה מאוד כאישה חצי-עצמאית בתקופה שאולי העצמאות לא הייתה מקובלת במיוחד לנשים. סירה היא דמות פאסיבית לרוב, אבל יש בה פשטות נעימה שתורמת מאוד ליכולת של הקורא להיקשר אליה.

בסך הכל, נהנתי מאוד מ-"זמן בית התפרים". אמנם הספר לא חדשני במיוחד, או כתוב בצורה בלתי רגילה, וגם מסתיים קצת בפתאומיות מוזרה, יש משהו נחמד בסיפור על מלחמת האזרחים הספרדית (שאולי פחות מוכרת לקוראים רבים), וסיפורה של סירה מעניין מאוד. אוהבי ספרות היסטורית ימצאו ב-"זמן בית התפרים" ספר ארוך אך מרתק.

"בית היולדות" הוא ספר שמאוד קשה להמליץ עליו ולכתוב עליו. חודש אחרי שסיימתי לקרוא אותו, אני עדיין חושבת על רגעים מתוך הספר, מתעצבנת מחלק מהדברים שנאמרים בו, רותחת מרוב פחד שאולי יאמינו למניפולטיביות של הספר... אבל בסופו של דבר, אני עדיין חושבת עליו.

עיקר הבעיה בבית היולדות נמצא בכך שהספר משתנה בצורה דרמטית בסיומו. פתאום, חייבים לחזור אחורה ולראות את כל הספר בצורה אחרת ממה שנראתה לפני כן. "בית היולדות" אינו מתחן, כביכול, אבל יש בספר מתח עדין ואיטי שמשך אותי במשך כל העלילה. יש תחושת אי-נוחות מוצלחת שחודרת עמוק לתוך לב הקורא.

דריה מעוז משחקת היטב עם הגבול בין אמת לשקר, מסובבת עובדות והופכת אותם לשקרים שבקושי מרגישים אותם. זה מרתק מבחינה אחת, אבל גם מאוד לא נעים. רציתי להמשיך לקרוא, אבל רציתי גם לצעוק על הדמויות ולתקן אותם.

קשה לתאר את הבעיות ב"בית היולדות" בלי להרוס את רוב הספר. בסופו של דבר, מעוז בנתה דמויות מורכבות (אם לא בהכרח חביבות) והצליחה לשמור אותי מרותקת לרוב הספר. זה ספר שונה מאוד מרוב הספרות הישראלית - יש בו משהו ייחודי - וגם הדגש המשונה בהריון, בלידה, ובאמהות עושה את הספר מעניין ביותר. מבחינה ספרותית, יש בעיות רציניות אבל זה לא מפחית מהצד החיובי בכלל.

שוב: קשה לי להמליץ על הספר לרוב קוראים. אלא אם כן נשמע לכם התקציר מעניין ביותר או אם הינכם מתעניינים במיוחד באמהות, לא אמליץ על הספר. אבל לאלו שיתמידו, מתגלה ספר שונה, מקורי ומיוחד. פשוט עוד לא ברור לי אם הוא גם ספר טוב.

לא יכולתי לסיים את "טורפים של קיץ". קראתי את שני הסיפורים הראשונים במלואם, ואז בסיפור השלישי, נתקעתי לאחר כמה עמודים. לכל סיפור היה עקרון מעניין מאחוריו, אבל אף אחד לא הצליח לתפוס אותי כמו שצריך. הסיפורים לא נשארו איתי מעבר לזיכרון מעורפל.

בסופו של דבר, מה שמכריע בסיפורים קצרים/נובלות הוא יכולת הכתיבה של הסופר. לא השתכנעתי מהכתיבה של ענת עינהר. הסגנון היה גס לטעמי וקצת קטוע בקצוות. לו היו הדמויות של עינהר מרשימים יותר, אולי היה ניצל "טורפים של קיץ" אך לצערי אלו היו מרוחקים מדי ולא הצלחתי להיקשר אליהם.

כתיבה לא-נעימה לקריאה וסיפורים לא מרשימים במיוחד. לא מומלץ.

יחסית לרוב ספרי שואה או מלחמת העולם השנייה, לספר "הגשר הנסתר" יש מה להוסיף. ג'ולי אורינגר, כרבים לפניה, בוחרת להציג סיפור המבוסס על קורות משפחתה, אך הפעם יש טוויסט מרשים - הסיפור הינו מקורי ולפי כך מעניין יחסית. אך אין מה לומר - כספר בסך הכל, "הגשר הנסתר" רחוק מאוד מלהיות ספר טוב באמת.

אחת הבעיות המרכזיות בספר הוא אורכו. לא רק ש"הגשר הנסתר" ארוך מאוד, אלא היה גם יכול להתמודד יפה מאוד אם היו גוזרים ממנו כ-300 עמודים. אורינגר מספרת את סיפורה בעודף מילים - זה סוחף את הקורא, אבל הרוב מיותר. והחטא הרציני יותר נמצא בכך שבמשך כל 700 עמודי הספר, לא הצלחתי להתחבר כמו שצריך עם הדמויות. הסיפור עניין אותי (ליתר דיוק, העולם והמסגרת עיניינו אותי...), אך לא מצאתי בתוכי שום קשר עם הדמויות, שכולם די התערבבו אצלי בראש.

אבל מה? למרות הסיפורים הלא-מעניינים וחסרי הטעם, למרות הדמויות השטוחות, למרות צירופי המקרים וכמות הדרמה שנכנסת לספר הרחב הזה, יש בו משהו מיוחד. הדגש על יהדות הונגריה מפריד את "הגשר הנסתר" מרוב ספרי שואה, כמו כן התיחסות לנושאים כמו ה"סטרומה". בכל זאת יש כאן משהו ייחודי.

האם זה יספיק כדי להמליץ על הספר? כן ולא. לקורא שאינו רוצה להשקיע את הזמן בספר שכתוב בסגנון מפורט מדי, או ספר שבכל זאת אינו שובר את חוקי הספרות, או קורא שמחפש דמויות קצת יותר מפותחות, לא אוכל להמליץ על "הגשר הנסתר". מצד שני, אוהבי ספרות שואה, ספרות סוחפת וארוכה ומעמיקה (למדי), ואוהבי ספרות עשירה יהנו מאוד מ"הגשר הנסתר". אפילו קוראים שנמאס להם מאותו סיפור שוב ושוב ימצאו כאן כמה פנינים קטנים. אני במיוחד יכולה להמליץ על הספר למעוניינים בתולדות יהדות הונגריה.

בסופו של דבר, ספר שלצערי לא תמיד איכותי במיוחד, אך בכל זאת ספר מיוחד ולפעמים אפילו מרתק. תשקלו ותחליטו בעצמכם.

הופתעתי לטובה מ"אשת הטיגריס" מאת טאה אוברכט. למרות שלקח לי קצת זמן להיכנס ממש לסיפור, המשכתי לקרוא וגיליתי ספר שמורכב מכמה סיפורים חצי-פנטסטיים ולגמרי מושכים.

לא כולם יאהבו את "אשת הטיגריס" - חשוב להדגיש את זה על ההתחלה. אוברכט מספרת סיפורים קצת משונים שלא יהיו לטעמים של הרבה קוראים. אני אישית לא התלהבתי מהדמות "המרכזית" של הספר, נטליה, שכן דמותה תפל וחסר כוח משיכה. הסיפור שלה משרת כחוט מקשר בין כל שאר הסיפורים הקטנים שמפוזרים במהלך הספר.

סגנון הכתיבה של אוברכט די ייחודית. השימוש בפנטזיה משונה כבר מבדילה את "אשת הטיגריס" מרוב ספרים פופולאריים, כמו כן עדינות מעורפלת שמחסה את רוב הסיפור. אוברכט בכוונה משמיטה פרטים מסוימים, כך שהקורא חייב לדמיין לעצמו מה אמיתי ומה סתם בדיון. זו עדינות זולה קצת, אבל אפקטיבית במסגרת הספר.

סך הכל, ספר מעניין ומושך. הספר לא מתאים לכולם, אבל בכל זאת מומלץ לקוראים שאוהבים טעם קצת אחר לספרות "היפה" שלהם.

ספר מוזר, אבל משעשע ומאוד מעניין, "שנת הארנב" הוא ספר פשוט ייחודי. "שנת הארנב" מורכב מסיפורים קטנים על כל מני אנשים ודמויות שונתן (הדמות המרכזית) פוגש בדרכו. מלווה על ידי ארנבו, ונתן מתרחק יותר ויותר מהחיים הקודמים שלו, ואיתו גם הקורא נחשף לעולם שונה לחלוטין מהרגיל לו.

הסיפורים ב-"שנת הארנב" חזקים ביותר כשהם קצרים ולעניין, אבל לפעמים ארטו פאסילינה פורס סיפור על כמה פרקים ומשחק עם דמויות וחציי-רעיונות. ההצלחה הגדולה של הכתיבה נובעת מכך שהכל פשוט ונקי. הכתיבה זרמה, הסיפורים התקדמו, והקורא צמוד במשך כל הדרך.

ספר קטן, אבל נחמד בהחלט. מוזר לפעמים, אבל מומלץ לקוראים המחפשים משהו קצת שונה מהרגיל וכתוב היטב.