ביקורת ספרותית על עולם הסוף מאת אופיר טושה גפלה

---

אני לא יכול לבקר אצל חברים שלי בלי לשאול אותם מה חדש אצלהם בתחום הספרים שהם קוראים או קראו, וכך גם עם קרוביי האחרים. מי שמכיר אותי יודע שהשאלה שלי 'מה אתה קורא' או 'מה קראת לאחרונה' באה דיי ביחד עם השאלה 'מה שלומך?' אני מאמין שהספר שמישהו קורא דיי משקף את ההרגשה של מה שעובר עליו, אם כי לא בהכרח אבל בואו לא נכנס לזה. הסקרנות שלי לגלות ספרים מביאה אותי לפעמים אפילו לזה שאני ניגש ישר למדפים ומתחיל לסקור אותם, ברשות כמובן, וזה הרגל שיש לי מגיל צעיר.

את הספר הזה של אופיר טושה גפלה גיליתי באחד הביקורים שלי בתל-אביב כשהגעתי לבקר את אחד מחבריי ונשארתי לישון אצלו. לא יכולתי להירדם ובמקרה את הספר הזה מצאתי מונח על השולחן בסלון, לקחתי אותו לידיי והתחלתי לקרוא אותו. החבר העיר לי שלא איכפת לו שאני קורא בו, אבל שאני לא אאבד לו את הסימניה וכנראה גם בכדי שלא אחשוב לבקש ממנו שישאיל לי אותו, למרות שאני אגב דיי מקפיד להחזיר ספרים אחרי שאני מסיים לקרוא אותם. מכל מקום הספר ריתק אותי מספר שעות בלילה עד שנרדמתי איתו כשהוא פתוח, מזל שלא איבדתי את הסימניה. אני זוכר איך הרגשתי שתוך כדי קריאה נפתח בפניי שער ל"עולם נפלא" (תרתי משמע) עד כדי כך שלמחרת בבוקר הייתי חייב לעבור דרך אחת מחנויות הספרים ולקנות לי עותק ממנו, שאוכל להמשיך ולקרוא בו.

אופיר כותב נפלא, ויאמר לזכותו שכל מה שיצא לי לקרוא עד היום מפרי עטו הצליח לרתק אותי כך שאני לא כלכך מבין קוראים אחרים שמחפשים בספרים שלו כבתיבת אוצר וכאילו אומרים שאין רצונם בזהב הזה. אני לא אתפלא אם ביום מן הימים אני ארכוש את כל ספריו, מלבד כמובן הספר הזה ואת "ביום שהמוסיקה מתה" שכבר יש לי אותם, ואגב הספר הזה האחרון שיקף לא מעט ממחשבות על מוסיקה שיש לי.

» ביקורות נוספות של אהוד בן פורת
» ביקורות נוספות על עולם הסוף