ביקורת ספרותית על עולם הסוף מאת אופיר טושה גפלה
ספר טוב

---

נגשתי לקריאת עולם הסוף כמעט כטבולה ראסה. אפילו את הכתוב על גב הכריכה לא קראתי.
ידעתי שהוא ספר מדובר, שאמי לא אהבה אותו, שחברתי, שהשאילה לי אותו, אהבה אותו וזהו.

נהניתי. העלילה מלאת דמיון, סוחפת ולעיתים גם משעשעת, למרות שחלק מפיתוליה חזיתי בטרם התרחשו (ולא. לא מפני שאני כזאת מבריקה. פשוט הבנתי את העיקרון).
אותו עולם הבא, חילוני, אלטרנטיבי, עולם שכמעט אין בו שכר ועונש, הוד או מסתורין, מאפשר להטוטנות עלילתית מכל סוג.

מבחינה לשונית, נוצר רושם שבעולם הבא (או העולם האחר, כפי שהוא מכונה בספר), האחראי על השפה הוא לא אחר מאשר יעקב פרוינד. משחקי 'לשון נופל על לשון' שזורים בספר לכל אורכו (משום מה עולה כרגע בדעתי הדוגמה- 'עכוז תזזית', אבל היא ודאי לא היחידה וגם לא הבולטת שבספר). אני אישית מתייחסת לסוג ההומור הזה בחיבה מהולה בסלחנות. מחד הוא גובל בברק של קופירייטינג ומאידך הוא גובל בטרחנות.

כאן התחושה היא יותר שהספר עצמו הוא מין הברקת קופירייטינג שתפחה והתפתחה. אמנם הסופר מוביל את העלילה המפותלת אל סופה כקברניט מיומן, אבל פרט להברקה, המורכבת כשלעצמה, אין הרבה-

הדמויות הן דמויות קומיקס, שכל מטרתן היא לגלגל את העלילה קדימה. דמויות, שלא נגעו לליבי אף לרגע גם אם לא שפר עליהן גורלן, ומדובר כאן בהישג בפני עצמו, מפני שאני גברת הסובלת מרגישות יתר ועיני נוטות להתלחלח מאליהן בכל הזדמנות שולית- כאן הן נותרו יבשות כמדבר.

למרות שהספר נכתב במקור בעברית, ואפילו טובה, והעלילה הארצית שלו (לא זו שבעולם האחר) מתרחשת ברובה בתל אביב לא היה בו שום דבר, פרט לשמות הרחובות, שגרם לי הרגשה ישראלית מוכרת, כי לא היו בו שום מאפיינים עמוקים של זהות ישראלית (ולא שאני חושבת שממש מוכרחים, ובכל זאת זה מעניין), יותר נכון לא היו בו מאפייני זהות בכלל.

העדר הזהות, השמות הקוסמופוליטיים של הדמויות ובאופן פרדוכסלי גם משחקי המילים, גרמו לי לבדוק מידי פעם מי הוא המתרגם היצירתי, ולהזכר כל פעם מחדש שעברית היא שפת המקור.

לסיכום- לא ספר טוב במובן של 'ספר משנה תודעה' או 'ספר שגרם לי לחשוב'
ובכל זאת- כמה שעות של בידור סוחף, מסוגנן ולא מעליב ברמתו.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על עולם הסוף