ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 23 בנובמבר, 2011
ע"י נוריקוסאן
ע"י נוריקוסאן
כספר מתח מדובר בספר בינוני למדיי. הסוף שאמור להפתיע אינו מפתיע ממש. חקירת המשטרה צולעת, כשקוראים מרגישים מפעם לפעם שהם מחמיצים רמזים עבים להמשך החקירה. אולי זה כך במציאות? לא מובן מה תפקידה של עלילת המשנה בספר - אונס שוטרת מהצוות, והחקירה הפרטית המתנהלת בקשר לכך. אפשר להסביר זאת רק אם הסופרת מתכננת סדרת ספרים המוקדשת לאותו צוות של חוקרים, ופרטים אלה בונים את דמותה של השוטרת כפי שתצטייר בהמשך.
הספר תקין פוליטית, וגיבורי הספר אמורים להדגים את הרבגוניות של האוכלוסייה השוודית כיום. אחד החוקרים הוא מוסלמי ושאלת היחס כלפיו מצד עמיתיו על רקע שונותו עולה בספר. עם זאת, מוזר שעל אף שעולה הנושא של הימנעות המוסלמים מאכילת בשר חזיר, הנושא של שתיית אלכוהול לא עולה כלל. להפך, בילוי הפנאי כולל שתייה מרובה.
בכל זאת יש בספר הזה משהו נוסף, מעבר למה שכתבתי - המחברת כותבת על השפעת הילדות על המשך חיי האדם. ילדים מרושעים יכולים להשתנות בבגרותם ולהפוך לאנשים המנהלים חיים תקינים ולהיות אנשי משפחה אוהבים ומסורים. אחרים ימשיכו בחיים שבהם ישלטו אדישות וסיאוב. פגיעה בילדות עלולה לשנות את כל עתידו של הילד הנפגע, להפוך אותו לאדם נקמני ואכזר או לאדם מסתגר ובודד. בסוף הספר נראה שהמחברת סבורה שיש סיכוי כלשהו לשיקום.
הספר עוסק בחסד או באכזריות כלפי הזולת. גם אדישות היא חטא. דווקא החוקר המנהל את החקירה, שאמור להיות קשוח ואדיש, מצטייר כאדם אכפתי. כשהוא נתקל במהלך עבודתו בתאומים שנותרו יתומים מאימם הנרקומנית, הוא ואשתו מאמצים אותם ומגדלים אותם עם שלושת ילדיהם האחרים. לעומת זאת, גננת, שאמורה להיות אישה לבבית וחמה, מלאת דאגה ואמפתיה לבני טיפוחיה, מצטיירת כאישה שאדישותה גובלת באכזריות, ובעצם כלפיה מפנה הסופרת את האצבע המאשימה.
8 קוראים אהבו את הביקורת
8 הקוראים שאהבו את הביקורת
