ילד שעובר התעללות רגשית גופנית ונפשית בבית ספר ע"י ילדים אחרים, חברים לכיתה לבית ספר, שקוף ע"י המורים והצוות.
בשעות הלימודים הוא מנודה ומוכה, בשעות שאחרי הלימודים הוא בודד ועזוב, לאיזה נער הוא גדל? לאיזה אדם הוא הופך להיות לאחר שהיה אומלל כל ימי ילדותו, ניתלה ממנו חדוות הילדות המשחקים הצחוקים כל החוויה. לאיזה אישיות הוא צומח? לאחר שדוכא כל ילדותו- לאדם בודד, ממורמר, עזוב ונחבא אל הכלים - בקיצור שקוף.

וכאן צומח המרמור, הדחיה הזכרונות שצפים במוחו של תומס קרלסון אדם אפרורי, עובד דואר שקוף בחברה גדולה שאף אחד לא סופר אותו - חי בבדידותו והימים האפורים עוברים עליו ללא כל חלום או תקוה ואז.... על פניו במקרה ברחוב עובר הבחור ההוא שהתעלל בו, אותו אחד שרמס אותו, תומס עוקב אחריו....

סדרת רציחות פוקדת את שוודיה, על פניו הנרצחים שונים זה מזה , המוות וההתעללות שלפני שונה אבל דבר אחד די זניח משותף לנרצחים.....כולם בני 44!!!

מפקח קוני שיוברג אמון על החקירה, הוא יש לו הרבה על הראש, במיוחד אשתו וחמשת ילדיו אבל, אין כמו קוני המסור לעבודתו ולמשפחתו הוא משלב קשרי עבודה טובים עם צוותו יחד עם קשרי משפחה למופת.
ככל שהגופות נערמות, והמסתורין סביב מותן לא מתפוגג, כל אחת עברה התעללות שונה, כל אחת במקום שונה אבל בחקירת שתי וערב
כאשר רק נתון של גיל זהה בידיו קוני מצליח אט אט לקשור את הקצוות ולפתור את הפאזל שאיש לא נותן לו סיכוי,
רגשי הנקמה על ילדות קשה, ואומללה נותנת את אותותיה בבגרותם של אותם ילדים שעברו אותה על בשרם.

/המסר כאן לא משתמע לשתי פנים!! חשבו על הילד לפני שעושים לו שיימינג מה ייקח איתו למשך חייו/

ספר מתח נהדר עם סוף מפתיע ומסר לא פחות חשוב!!

מתוך תמליל שיחת המשוב של קארין גרהרדסן:

אני: "שלום קארין, הגענו לשיחת ההערכה שלך בעקבות הוצאת הספר "בית הממתקים". ברשותך, נתחיל עם הנקודות לשימור, נעבור על הנקודות לשיפור ובסיום אשמח לשמוע את דעתך"

קארין: "Okej" ("בסדר גמור" בשוודית)

אני: "אז ככה, קודם כל, לא מרחת – הספר באורך הסביר של 333 עמודים, הכריכה מעניינת ו... זהו, בעצם. ועכשיו נעבור למספר נקודות לשיפור"

קארין: "Okej" ("בסדר גמור" בשוודית)

אני: "העלילה לוקה בחסר. כלומר, מה חשבת לעצמך? שלא נעלה על חוסר המקוריות? על הניסיון לפצות בעודף פירוט גיאוגרפי (הייתי יכול להמשיך בקריאה השוטפת גם מבלי לדעת ש-"שיירהולמן" הוא פרוור בדרום מערב שטוקהולם! – עמ' 81, או ש-"גלובן" הוא אצטדיון מרכזי בשטוקהולם – עמ' 184, או ש-"סטורה-פלן" הוא מתחם בילויים אקסקלוסיבי בשטוקהולם, עמ' 205 – זה רומן או מדריך של "לונלי פלאנט"?) על דמויות רדודות (באמת היינו צריכים את הטייפקאסט המוסלמי ג'מאל חמד?) ומניע מגוחך? שלא לדבר על חורים בעלילה שלא היו מביישים תחרה או גבינה הולנדית!!! (רמז – אוי, במקרה שנינו נזכרנו לחפש את אותם אנשים אחרי בדיוק שלושים ומשהו שנה...)"

קארין: "Okej" ("בסדר גמור" בשוודית)

אני: "אני מבין שנולדת וגדלת בשודיה, אבל תביני, חוץ מ"איקאה" ו"וולוו" אין מוטיבים שוודיים חשובים דיים לקורא הישראלי עד כדי הצורך לציינם בפרטי פרטים (כולל התייחסות לשבועון "המטס" לעקרות בית – עמ' 144, או למשפחת "דינגלה באמרדייל" גיבורי אופרת הסבון מאותו עמוד) משל היו מפרט טכני של שולחן קפה מדגם "LACK" (299 ש,ח בצבעי לבן, שחור ואגוז). כשארצה לדעת מה זה "גלוג" אפתח ויקיפדיה, או לחילופין את עמוד 126)"

קארין: "Okej" ("בסדר גמור" בשוודית)

אני: "נחזור שניה לקו העלילה. אולי במתמטיקה – ואני מבין שאת מתמטיקאית – יש חשיבות לדרך, אבל בספר, ובמיוחד בספר מתח כביכול, אין שום סיבה לגרור את העלילה במשך 280 עמודים עד שמתחיל לקרות משהו לעזאזל! במיוחד לא כשבצדו האחורי של הספר כבר מפורט ה"טוויסט" העיקרי (או אפשר לקרוא לזה "טוויסט"), אם לא היחיד, של העלילה!" (אני מתייחס כמובן לשורה "אך האם הוא מסוגל...")

קארין: "Okej" ("בסדר גמור" בשוודית)

אני: "ועוד משהו בקשר לעלילה, קארין. את יודעת, בתסריטים של תוכניות טלוויזיה יש לעיתים שימוש בעלילות משנה שמטרתן, בין היתר, לתת אתנחתא מקו העלילה המרכזי (לדוגמה, שעות הקליניקה של ד"ר האוס – אם זה מדבר אליך). לסטיות אלה אין בדרך כלל השפעה על העלילה המרכזית, כאמור, ומטרתן בעיקר לשחרר קצת את המוח מהמעקב אחרי הפרטים החשובים...
כל זה יפה ונכון לגבי טלוויזיה. לא לספר! מה הקטע עם פטרה וסטמן??? איך זה בדיוק תרם לי לסיפור? סליחה על ההתפרצות. תרצי אולי לעשות הפסקה?"

קארין: "Okej" ("בסדר גמור" בשוודית)

אני: "מצוין. אז קחי לתשומת לבך את הדברים שהעלינו בשיחה ונתראה בעוד חצי שנה אחרי שתוציאי את הספר הבא בסדרה, מסתבר. יום טוב קארין"

קארין: "Okej" ("בסדר גמור" בשוודית)

אינני חסיד של ספרי מתח סקנדינביים, למעט אלו של יו נסבו. הגעתי אל הספר הזה עם הרבה חששות ומעט תקוות, ואני שמח שהתבדיתי.
הספר טוב, אחר, שונה, מקורי, מותח. כן, ויש בו ערך מוסף: ניתן ללמוד ממנו על השפעת אירועים טראומטיים שאירעו בילדות על המשך חיי האדם כבוגר, כיצד הם מעצבים (ואולי גם מעציבים..) את אישיותו ומשתי הזוויות - הן של הילד המתעלל והן של הילד שבו התעללו. האם ניתן להתגבר על אירועים כל כך קשים שאירעו בעבר הרחוק, או שמא השלכותיהן תוטבענה לנצח בנפשו של האדם הפגוע? והאם הרוע הטמון במעשיו של הילד המתעלל הם פועל יוצא של איזו משובת נעורים קיצונית שיצאה משליטה או שמא הם מעידים על הרוע הטמון באישיותו, גם כאדם בוגר? ללא ספק הספר מעורר מחשבות.
בספר עלילת משנה סתמית שגורעת מעט מהספר, וכמו כן (כמו הרבה ספרים סקנדינביים) עודף של שמות גאוגרפיים שלא תורמים דבר מבחינה עלילתית, מכבידים ומעיקים.
בשורה התחתונה - אהבתי.

מצאתי את עצמי קורא את הספר הזה בעיניין, למרות שהוא הכל חוץ ממותחן (עד 60 העמודים האחרונים). אם מסתכלים עליו כמותחן אז הספר הזה לא ממוקד, עלילת הרציחות המתרחשות בשבדיה נעה באיטיות ויש גם עלילה משנית על אונס שוטרת שהיא יותר מעניינת מהעלילה הראשית אבל לא מפותחת מספיק ומסתיימת באויר. הסוף אומנם מפתיע אך יחד עם זאת סותר את העובדות שהוצגו קודם לכן.
אז מה בכל זאת ריתק אותי בספר הזה? ... התיאור המהימן והלא שגרתי של חיי היומיום בשבדיה.
עשתה בחכמה הסופרת כשלא "בראה" בלש דיכאוני, גרוש, מוזנח ושתיין אלא מפקח משטרה נשוי באושר ואב לחמישה ילדים. בחלק גדול מהספר היא מתארת בצורה מוחשית ומעניינת את חיי היומיום שלו, גידול הילדים, תחומי ההתעניינות שלו ויחסיו עם אשתו וחבריו. גם שאר אנשי המשטרה נחשפים בחיי היומיום שלהם.
60 עמודים מהסוף הסופרת נזכרת שזהו מותחן והעלילה תופסת קצב מהיר עד לסוף הלא הגיוני שסותר את העובדות שהוצגו ב-270 העמודים הראשונים.

כמה הערות:
1. יש בספר לא מעט תיאורים קשים של התעללויות. אלו של ילדי הגן בילדים הדחויים וגם אלו של ההתעללות בקורבנות שנרצחו, אבל דבר מזה לא היה מגעיל כמו תיאור האוכל החביב על השבדים: פודינג-דם העשוי מדם חזירים, חלב וחיטה ונאכל עם ריבה... בררררררררררררררר
2. מה רצתה מעצבת העטיפה להביע בתמונת העטיפה? במבט ראשון זה נראה כמו רגליים של ילדה שהתאבדה בתליה, במבט שני זו בובת סמרטוטים... ומכל מבט זוהי תמונה דוחה.

לסיכום: מותחן לא שגרתי, לא כל-כך ממוקד ועם סוף תמוה אבל מעניין בהיבטים האחרים שלו. סגנון הכתיבה של הסופרת (שזה ספר הביכורים שלה) לא שגרתי ובהחלט מבטיח. אני מחכה לבאים אחריו בסדרה.

למה פתחתי שוב ספר שתורגם משוודית? מגיע לי העונש הזה. מאזוכיסטית שכמותי- זה בדיוק מה שהשוודים רוצים!
יצר חולני גורם להם לכתוב ספרים עם המון תיאורי נוף, מזון, ובעיות נפשיות/מיניות.
האם יש ספר שוודי בו הדמויות לא סובלות מאיזה צורך לפגוע במישהו?
תיאורי הזוועה והמתח שהיה אמור להיווצר- היו טובים. מעבר לזה?
עלילה רדודה שמחברת בניהם, כי כשילד סובל מהתעללות בגן בישראל הוא יעשה סרט דקומנטרי על הנושא בבגרותו, השוודים? הם ככל הנראה נולדים עם נטיות פסיכוטיות כבר בגן, מתעללים אחד בשני ומשחררים כל רסן למוחם המעוות בהמשך.
אני מכלילה את כל שוודיה בהגדרה לא נעימה כי לא זכור לי ספר שוודי שלא עוסק בדברים מהסוג. איזו אכזבה.
(האכזבה כפולה- גיליתי סופית שהטעם של אימי בספרים שונה משלי)

כספר מתח מדובר בספר בינוני למדיי. הסוף שאמור להפתיע אינו מפתיע ממש. חקירת המשטרה צולעת, כשקוראים מרגישים מפעם לפעם שהם מחמיצים רמזים עבים להמשך החקירה. אולי זה כך במציאות? לא מובן מה תפקידה של עלילת המשנה בספר - אונס שוטרת מהצוות, והחקירה הפרטית המתנהלת בקשר לכך. אפשר להסביר זאת רק אם הסופרת מתכננת סדרת ספרים המוקדשת לאותו צוות של חוקרים, ופרטים אלה בונים את דמותה של השוטרת כפי שתצטייר בהמשך.
הספר תקין פוליטית, וגיבורי הספר אמורים להדגים את הרבגוניות של האוכלוסייה השוודית כיום. אחד החוקרים הוא מוסלמי ושאלת היחס כלפיו מצד עמיתיו על רקע שונותו עולה בספר. עם זאת, מוזר שעל אף שעולה הנושא של הימנעות המוסלמים מאכילת בשר חזיר, הנושא של שתיית אלכוהול לא עולה כלל. להפך, בילוי הפנאי כולל שתייה מרובה.

בכל זאת יש בספר הזה משהו נוסף, מעבר למה שכתבתי - המחברת כותבת על השפעת הילדות על המשך חיי האדם. ילדים מרושעים יכולים להשתנות בבגרותם ולהפוך לאנשים המנהלים חיים תקינים ולהיות אנשי משפחה אוהבים ומסורים. אחרים ימשיכו בחיים שבהם ישלטו אדישות וסיאוב. פגיעה בילדות עלולה לשנות את כל עתידו של הילד הנפגע, להפוך אותו לאדם נקמני ואכזר או לאדם מסתגר ובודד. בסוף הספר נראה שהמחברת סבורה שיש סיכוי כלשהו לשיקום.
הספר עוסק בחסד או באכזריות כלפי הזולת. גם אדישות היא חטא. דווקא החוקר המנהל את החקירה, שאמור להיות קשוח ואדיש, מצטייר כאדם אכפתי. כשהוא נתקל במהלך עבודתו בתאומים שנותרו יתומים מאימם הנרקומנית, הוא ואשתו מאמצים אותם ומגדלים אותם עם שלושת ילדיהם האחרים. לעומת זאת, גננת, שאמורה להיות אישה לבבית וחמה, מלאת דאגה ואמפתיה לבני טיפוחיה, מצטיירת כאישה שאדישותה גובלת באכזריות, ובעצם כלפיה מפנה הסופרת את האצבע המאשימה.

את הביקורת אני כותבת תוך כדי קריאת הספר. עדיין לא סיימתי, אך בינתיים, בניגוד לרוב הביקורות אני נהנית מאד. לדעתי, ספר מתח מעולה. מחד, מקרי רצח מזעזעים המתוארים באופן קר ועוכר שלווה. מאידך התייחסות פסיכולוגית מרתקת הן למניעי הפושע והן אשמה לא מודעת של הקורבנות באשר למעשיהם בעבר.
בנוסף, עולות כחומר למחשבה סוגיות מוסריות. בעיקר סוגית האדישות. האם אדישות היא פשע?? סוגיה מוסרית בעלת עוצמה המלווה אותנו כקורבנות השואה בעבר ומול נושאים יומיומיים אקטואלים העולים. היום בתקופת המחאה החברתית או זו המוחה נגד קיצוניות דתית. כפי שכותבת המחברת ״כל אחד בוחר לעצמו את האנשים ואת המלחמות ואת אסונות הטבע שנוגעים לו יותר. ויש כאלה שלא בוחרים בשום דבר. ככה פשוט יותר לחיות. עלה בדעתו שהאדישות היא חטא שדינו מוות...״ עם 136.

ב"ה
ספר מעולה - נשבתי בקסמו החל מהכריכה דרך כל המלים. לא יכולתי להניח אותו וגם בהפסקות (עבודה, תפילות וכו') חיכיתי לצלול לתוכו. ספר קצבי מלא ארועיים ולא נותן מנוח. מחשבות והליכי המחשבה של גיבורי הסיפור לא מניחים להיות צופה מן הצד ובהכרח גוררים להיות שותפים. נכנסתי אליו בחשש לספר אימה ולשמחתי התבדתי - ספר מתח משובח ביותר.

מותחן משטרתי מהנה וחביב. מקרה רצח של מתווך דירות בן 44 בשוודיה, נמסר למחלק הרצח של משטרת המרבי. כשלחוקרים נודע שיש עוד מקרי רצח בהם הקורבנות בני /בנות 44 הם מבינים שלפניהם עומד רוצח סדרתי. לאט לאט נחשפת העלילה והמשטרה מתקדמת לקראת פענוח הפשעים. כשהמתח מתקדם ולא נעלם ממש עד לסוף הספר.