האחוזה החומה והמרשימה ניצבת על ראש הגבעה, מוקפת עצי אורן רמים. היא נראית כלקוחה מאגדה, על פינותיה הלבנות ועל חלונותיה המעוגלים, והיא עוטה זוהר קסום ומזמין. בחודשי הקיץ הצמרות מצלות על הילדים שמשחקים סביב הבית, אך כעת, בעונת הסתיו, הן נראות כמעט מאיימות, כשומרים מתוחים שתפקידם לשמור על הגן מפני הקור החורפי ומפני אורחים לא קרואים. השלג הראשון, שטרם הספיק להפשיר, נח על המרחבים כסמרטוט לח. הדממה מוחלטת, פרט לנביחות מרוחקות של כלב.
לפתע דלת הכניסה נפתחת וילדים נפוצים לכל עבר; ילדים משתובבים בבגדים חדשים או ישנים וקרועים, ילדים גבוהים וילדים נמוכים, ילדים עגולים וילדים רזים, ילדים בהירים, ילדים כהים עם צמות, עם נמשים, משקפיים או כובעים, ילדים שהולכים וילדים שמקפצים, ילדים שמרעישים וילדים שמקשיבים, ילדים שמובילים וילדים שמצטרפים.
הדלת נטרקת, אך נפתחת שוב כעבור כמה רגעים, וילדה קטנה בכובע פרווה לבן ובאפודה אדומה ומרופדת יוצאת. מיד אחריה יוצא ילד במעיל כחול, צעיף וכובע אדום-לבן-שחור של KSK — רצוי לאהוד את ה-KSK, לפחות בחלק הזה של העיר. הילדים לא מדברים זה עם זה. הילדה, ששמה קַטָרִינָה, פוסעת במהירות במורד התלולית עד גדר הברזל הגדולה. במעט מאמץ היא מצליחה לחמוק דרך הפתח הצר. כמה רגעים אחריה מגיע הילד, ששמו תוֹמַס, ולפני שהוא מספיק לפתוח את השער ולהידחק החוצה, הוא עוצר לשנייה ונושם נשימה עמוקה.
כשהוא כבר בחוץ, על המדרכה, חששותיו מתאמתים: כל הילדים התקבצו במין אשכול בפינת הרחוב שממול. הוא רואה איך קטָרינה, ללא כל היסוס, למראית עין, חוצה את הרחוב ונכנסת היישר לתוך מלתעותיהם. תומס מקבל החלטה מהירה ובמקום לחצות את הרחוב הוא פונה שמאלה כדי להגיע הביתה בדרך עוקפת. הוא מספיק לפסוע רק צעדים בודדים לפני שהם מתנפלים עליה. אחת הילדות, אַן-קרַייסְטִין בעלת התושייה, תמיד עם חיוך מעוקם וניצוץ מרושע בעיניים, תולשת את הכובע שלה וזורקת אותו להַנְס, המלך הַנְס, על רקע צהלות ההערכה של הילדים.
תומס עוצר לרגע ושוקל אם לנסות ולעזור לקטרינה, אבל לפני שהוא מספיק לסיים את המחשבה, הם מבחינים בו. בהינתן האות של הנס, החרוצים שבהם ממהרים בחזרה לצד השני של הרחוב ומתנפלים על תומס. שאר הילדים מצטרפים, כמו כלבים צמאי דם, וקטרינה נשארת עומדת במקומה, חשה הפתעה והקלה: בכל זאת זה לא התור שלה היום. היא מתכופפת ומרימה את כובע הפרווה שלה, שכבר איננו לבן כל כך, חובשת אותו בכל זאת, ולאחר מכן חוצה גם היא את הרחוב כדי לעקוב מקרוב אחר הדרמה.
מנַין התושייה הזו? והאחווה האיתנה הזו, שמקיפה עשרים ואחד — אולי עשרים ושניים — ילדים מתוך עשרים ושלושה? והעוצמה הלא מפורשת אך הבלתי-מעורערת שבַמנהיגות, שבזכותה כמחצית מהילדים, באופן פתאומי ובחדווה גדולה, מוצאים את עצמם כאיש אחד עסוקים בקשירתו — בצעיפים ובחבלים — של ילד קטן ואחוז אימה אל עמוד תאורה, בעוד האחרים אוספים אבנים כדי לפגוע בו?
תומס, לא מסוגל להתנגד, לא מסוגל לצעוק, יושב על האספלט הרטוב, הקר. נוקשה, אילם. בכניעה הוא בוהה בחבריו. מישהו משליך עליו אבנים, על הראש, הפנים, הגוף. מישהו חובט שוב ושוב את ראשו בעמוד התאורה, מישהו מצליף בו בְחבל אחד שנותר. חלק מהילדים רק עומדים וצוחקים, אחרים מתלחששים ביניהם, הבעות מתנשאות ומעט שנונות על פניהם הקטנות, וחלק רק עומדים ובוהים באדישות. שם עומדת גם קטרינה; עכשיו מותר לה לעמוד איתם — עם החברים.
בשלב מסוים במהלך מפגן האלימות הגננת חולפת על פני הילדים על המדרכה. היא מעיפה מבט מהיר לעבר הילד הקשור וחבריו, ומחווה בידה ברכת שלום לילדות שעומדות סמוך אליה.
באותה מהירות בה החלו, סיימו. תוך חצי דקה הילדים מתפזרים והם שוב ילדים רגילים, נפלאים, בדרכם הביתה מגן חובה. הם פונים לדרכים נפרדות, בודדים או בזוגות, לפעמים בשלשות או ברביעיות. על המדרכה נותר רק ילד אחד בן שש, בגוף חבול ובעצב אינסופי.
סטוקהולם, נובמבר 2006, יום שני בערב
השעה היתה רק ארבע אחר הצהריים, אבל כבר החשיך. השלג צנח מהשמים בנתחים גדולים, שנמסו ברגע שנגעו באדמה. מכוניות חולפות סינוורו אותו בפנסיהן הקדמיים, וכשפסע על המדרכה נזהר כל הזמן שלא להירטב. למה המכוניות נוסעות במהירות כזו שמי תעלת הניקוז מתיזים עליו? הרי לנהגים אסור להתיז מים על הולכי רגל, לומדים את זה בבית הספר לנהיגה. אבל אולי הם לא רואים אותו; אולי דמותו הקטנה, הסתמית, עטוית הבגדים הכהים יחסית, לא נראית בחושך. גם היציבה שלו טעונה שיפור, אולי אפילו קצת מעוררת גיחוך, כי כפות רגליו לא פונות קדימה אלא בזווית לצדדים, כמו אצל ליצן. אבל הוא לא ליצן.
הוא היה אדם שתקן, שמעולם לא נקלע לקונפליקט עם אף אחד, אולי מפני שמעולם לא מחה על שום דבר. למעשה, זה לא היה מוזר במיוחד, כי כמעט לא בא במגע עם אנשים. פרט לשעות העבודה, כמובן, ביֶרְפְּלֶה, שם עבד כמחלק דואר בחברת אלקטרוניקה גדולה. הוא היה מחלק את הדואר הפנימי והחיצוני לכל המהנדסים, המזכירות והמנהלים, ולכל שאר עובדי החברה. רק את זה עשה — לא היתה לו למשל סמכות למיין דואר. זאת עשו אנשים מוכשרים ממנו, שידעו להתמודד עם משימות מסוג זה ולקבל החלטות חשובות — למשל, מה לעשות במקרה שהדואר לא ממוען כמו שצריך.
הוא היה גרוע מאוד בקבלת החלטות. כשהתעמק בכך הגיע למסקנה שלעתים נדירות, אם בכלל, היתה לו דעה בנושא כזה או אחר. בפעמים הבודדות שבהן הורשה לשחק עם ילדים אחרים ובניגוד לכל התחזיות נשאל לדעתו, לא היתה לו דעה. גם אם שאל את עצמו, בלבו, מה דעתו בסוגיה מסוימת, לא היה מסוגל לענות בכנות, כי לא היתה לו שום משאלה מלבד אחת: להיות עם הילדים האחרים ולעשות את מה שהם מחליטים — לְרַצוֹת. הוא רצה רק דבר אחד — שהאנשים בסביבתו יקבלו אותו. הוא היה בן ארבעים וארבע, וזה טרם קרה.
השאלה היתה: אם משאלה יחידה זו אכן תתגשם, האם במקביל גם יגבר הצורך שלו להביע את דעתו בסוגיות שונות? האם הצורך הזה קיים באופן אוטומטי אצל אנשים מוערכים?
הוא הביט לעבר החלונות בחזית הבניין שמעברו השני של רחוב פלֶמינג. חלונות מוארים בנעימות, מזמינים בחשכת הסתיו בווילונות ועציצים, במנורות עם אהילים דקורטיביים, במניפות אסיאתיות ובחפצי נוי אחרים. בחלק מהחלונות כבר ניצבו פמוטי אַדוֶונט, כמו כדי להדגיש יתר על המידה את האידיליה: מאחורי כל חלון מואר יש משפחה מאושרת, זוג מאושר או לפחות אדם מאושר. האור הנעים והסביבה הביתית העידו על כך בבירור.
החלון שלו, לעומת זאת, פער לוע חשוך וריק, פרט לעציץ פיקוס מדובלל וחוט של וילון גלילה שהציץ לצדו. גם חלון המטבח עמד ריק לחלוטין, פרט לרדיו ישן שניצב שם ברוב בדידות. למען האמת, הוא מצא עניין בקריאת מגזינים לעיצוב פנים. לא מפני שחיפש בהם השראה לביתו שלו, כי מה הטעם להשקיע בדירה שבה הוא שוהה? הוא בלבד שוהה בה — אדם אחד קטן וחסר משמעות, שבעצם אולי לא קיים כלל. עבור המכוניות שהתיזו עליו מי גשם בסתיו הקודר הוא בלתי-נראה, אולי אפילו בלתי-נשמע — גם הוא בקושי שומע את עצמו. לא, הוא קרא עיתונים לעיצוב פנים מאותה סיבה שבגללה הציץ מבעד לחלונות של אחרים. בדמיון הוא התיק את עצמו לעולם אחר, עולם מלא אנשים נחמדים שחייכו בחום, אנשים עם כריות צבעוניות ורכות על הספות שלהם.
היום כמעט הזמינו אותו להתכבד בעוגה בעבודה.
זה לא קרה לעתים קרובות, כי במחלקת הדואר מעולם לא היתה סיבה מיוחדת לחגוג. מעבר לכך, הוא עצמו כמעט לא נמצא שם יותר מכמה דקות ברצף, כשבא לאסוף דואר חדש, ממוין, כדי להפיץ אותו בין המחלקות.
בכל מקרה, כשמסר את הדואר במחלקה מספר אחת-עשרה, כולם שם ישבו ואכלו עוגה, מסיבה שלא היתה ידועה לו. לרוב חש אי-נעימות כשהיה צריך למסור דואר למחלקה אחת-עשרה, כי עובדיה תמיד ישבו ושתו קפה בדיוק בשעה זו, וכך נוצר מצב שכולם ראו אותו כשהגיע בחליפת הדוור שלו, שהיתה כנראה מגוחכת. בעצם אולי מוגזם קצת לומר חליפה; היה מדובר במכנסיים כחולים ומעיל כחול, אבל בכל מקרה הוא היה היחיד שם שלבש את הבגדים האלה, והוא כבר למד שלעולם לא טוב לבלוט.
ולמרות זאת הבחינו בו — או ליתר דיוק, אדם אחד הבחין בו. הליצן, שנהג להתבדח על הכול ושהיתה לו דעה על כל נושא. כולם צחקו לבדיחות שלו וכנראה הסכימו איתו לרוב, כי אף אחד לעולם לא התנגד למה שאמר.
"שלום דווריקו!" הוא אמר היום, ישוב אל שולחן הקפה, זרועותיו שלובות ורגליו מתוחות מתחת לשולחן, "רוצה עוגה?" בלי להמתין לתשובה המשיך: "אבל לפני זה תצטרך לדווש על האופניים הקטנים והספורטיביים שלך ולהביא את הכרטיס ההוא מ-TX, כמו שביקשתי ממך גם אתמול ושלשום. כולם שם בדואר מפגרים, או רק אתה?"
צחוק פזור עלה מהשולחן, אולי בגלל בחירת המילים, אולי בגלל הדוור, אולי רק מתוך הרגל. עוגה לא קיבל בסופו של דבר, כי לא היתה לו סמכות לבצע שליחויות עבור אנשים; תפקידו הסתכם בחלוקת הדואר שהוא קיבל.
הוא לא היה מפגר. אמנם לא היתה לו השכלה, אבל הוא נהג לקרוא די הרבה, גם עיתונים וגם ספרות יפה. אולי לא ניתן היה לקטלג אותו כבעל מיומנויות ממוצע, אבל הוא לא היה מפגר. למעשה, הוא אפילו היה תלמיד ממש מוצלח בשנותיו הראשונות בבית הספר, אבל היום הישגים מהסוג הזה כבר לא נחשבים. בקטרינהולם לא היה מומלץ להיות תלמיד טוב, חל על כך איסור מוחלט. למעשה, אסור היה להצטיין בשום תחום, פרט להוקי או כדורגל ודומיהם. לגבי כל דבר היו חוקים נוקשים, בלתי-מפורשים: במה מותר להצטיין (התעמלות), במה צריך להיות ממש גרוע (מוזיקה, שפות, מלאכה, התנהגות), באילו תחומים אפשר להיות ממוצע (כל שאר מקצועות הלימוד), מה צריך ללבוש (בגדים קנויים, מותגים), מה אסור ללבוש (כובע, משקפיים, בגדים שנתפרו בבית), היכן צריך לגור (בדירות שכורות), באילו דעות פוליטיות צריך להחזיק (סוציאל דמוקרטיות, אבל בשום פנים ואופן לא קומוניסטיות), איזו קבוצת הוקי לאהוד (KSK, לא Varmbol).
הכי חשוב היה לא להתבלט בשום צורה או להיות שונה.
כאן, בעולם המבוגרים של סטוקהולם, חלו כמובן כללים אחרים. כאן העריכו דעות עצמאיות, וחזות שונה התקבלה לרוב בחיוב. בעיקר היה צורך בהשכלה ובביטחון עצמי.
החיים היו קשים. אמו נפטרה כאשר היה צעיר מאוד, ולאביו, שהיה עובד משמרות בבית דפוס, לא היה זמן עודף להשקיע בבנו. הוא היה אב אוהב, אבל לא ידע איך לנהל משק בית או לחנך ילד. אחרי עשורים של עישון כבד נפטר גם הוא בגיל צעיר מדי והותיר אחריו חלל גדול.
הוא היה חריג למן ההתחלה, אבל מעולם לא הצליח להבין באיזה אופן. טוב — ברור שהיה לו מבטא בעייתי, הרי בילה את שנותיו הראשונות בהוּסקְוָורְנָה, והוא היה חייב לחבוש כובע, ועדיין זו לא היתה כנראה הסיבה העיקרית. ללא ספק היתה בעיה באישיות שלו כבר אז. כילד קטן הרי היה שמח ולבבי. הוא אהב אנשים, אבל הבין כבר בגיל צעיר שאנשים לא אוהבים אותו באותה מידה, ואת תכונותיו ואת מזגו הנעים הם הצליחו עד מהרה להעלים. כנראה שם, בגן חובה, התחיל להפוך למי שנהיה היום. האלימות הפיזית המתמשכת, שלוותה בנידוי ובמילות גנאי, לא רק הפכו אותו לצל שקט אלא גם שדדו ממנו את שאריות הביטחון העצמי.
ולמרות זאת הוא התחיל את בית הספר בחדווה מסוימת. אבל התברר שלהצביע ולענות על שאלות זה מעשה שלא ייעשה, כי אדם צריך להיזהר שלא לחשוב את עצמו למיוחד. ואם בכל זאת נשאל שאלה והצליח לענות עליה, הילדים האחרים צחקקו והחליפו ביניהם מבטים. אם ענה לא נכון, תשובתו גררה גלי צחוק שהדהדו ברחבי הכיתה. חלק ניכר מהנפשות שהתעללו בו בגן חובה המשיכו איתו לאותה כיתה, וילדים שלא הכירו אותו למדו עד מהרה איך צריך לנהוג בו. בהפסקות הרביצו לו, חיברו עליו שירים מרושעים, או שעמד בצד ורק הסתכל בילדים האחרים ששיחקו. כבר בבית הספר היסודי קרה שנעדר ליום שלם ושכב בבית חולה (כאבי ראש, כאבי בטן) או חולה מדומה. הישגיו בבית הספר נפגעו מכך, ובכיתה ט' עזב את הלימודים. הקצו לו הכשרה מעשית — שלא הוא בחר — בחנות סדקית, ושם עשה את מה שהתבקש לעשות.
מבחינתו, שנות הלימודים היו פרק מבוזבז, אבל נראה לו שעבור הילדים של היום הזמנים השתנו לטובה. אמש הראו בחדשות כתבה על "פרויקט קטרינהולם," כפי שכינה אותו הקריין, ואילו חבר המועצה המנופח יוֹרַן מֵיֶיר קרא לו "פרויקט סקוּגְסקוּלֶן", על שם בית הספר היסודי שבו הנחילו לראשונה את השיטות שנועדו למגר את תופעת הנידוי החברתי בבתי הספר. הוא תהה אם השיטות החדשות, שתוארו במילים גדולות כמו "כבוד לפרט", "מגע גופני", "מעורבות מבוגרים" ו"חונכויות," גם התירו מבטא הוּסְקְוָורני וכובעי וֶרמְבּוֹל.
בתום ההכשרה המעשית בחנות הסדקית הוא עבר לסטוקהולם והתאכסן אצל אחיה של סבתו, שהתגורר לבדו בדירת חדר בקוּנְגסהוֹלְמֶן, בזמן שהשלים את השכלתו הבסיסית בבית ספר להשכלת מבוגרים. בניגוד לכל התחזיות וללא קורות חיים מרשימים, הצליח להשיג את המשרה שבה החזיק עד היום. דוד גוּנַר מת מזמן והדירה נותרה בבעלותו.
לפתע נקטעו מחשבותיו והוא קפא על עומדו במעבר החצייה, באמצע רחוב מגוריו. היה משהו מאוד מוכר באדם שחלף על פניו כרגע, ובלי להבין מדוע, הסתובב ועקב אחריו.
העיניים הכחולות הצלולות והשיער הבהיר המתולתל, ההבעה הלהוטה אך עם זאת ממוקדת, הצלקת ליד הגבה השמאלית, ההליכה — הכול התאים. אבל האם ייתכן שהצליח באמת לזהות אדם שאותו לא ראה מאז היה בן שש או שבע? כנראה מחשבותיו על פרויקט קטרינהולם העלו בדמיונו שדים מהעבר.
ההיסוס היה הגיוני, אבל ברמה הרגשית לא נותר בו ספק. הוא הרי רואה אותו בעיני רוחו מדי יום. לא היה לו ספק שזה אכן הוא.
האיש ירד במדרגות לרכבת התחתית וצעד במהירות לעבר המחסום, העביר ביד מיומנת את הכרטיס דרך הקורא האלקטרוני ונדחק פנימה. הוא ירד במדרגות הנעות לכל אורכן אל מתחת לאדמה. כאשר הגיע לרציף שלף עיתון ערב מכיס המעיל ודפדף בו בזמן שהמתין לרכבת.
הוא שמר על מרחק בטוח של עשרה, שניים-עשר מטר מהאיש, ולאחר מכן התיישב על ספסל מאחורי האיש, שעמד ואחז בעיתון. המחשבות התרוצצו בראשו והוא לא הצליח להעלות שום נימוק הגיוני להתנהגותו. במהלך עשרים השנים האחרונות לא עשה דבר פרט לשגרת יומו הקבועה: נסע אל העבודה וממנה, עבד, עשה קניות, אכל, ישן, הלך לקולנוע או יצא מדי פעם לטייל ברגל, קרא וצפה בטלוויזיה. והנה לפתע מצא את עצמו ברכבת התחתית, בדרכו ליעד לא ידוע, עוקב אחרי אדם שלא פגש כמעט ארבעים שנה. הוא נשטף תחושה בלתי-צפויה של עונג. משהו קרה בחייו — הוא יוצא להרפתקה והוא נהנה מזה.

תמיד היה נעים להשתרע בקרון הרכבת התחתית עם עיתון ערב בדרכו חזרה הביתה מהעבודה. הוא התחיל את עבודתו במשרד התיווך כבר בשבע בבוקר, רק כדי שיוכל לסיים מוקדם ולפגוש את הילדים לפני שילכו לישון. הוא היה צריך לקום כבר בחמש וחצי בבוקר, ורק לעתים נדירות הצליח להיכנס למיטה לפני חצות, כך שסבל ממחסור תמידי בשעות שינה. אבל הוא למד לחיות עם זה, ובעוד כמה שנים הילדים יוכלו להסתדר לבד בדרך אחרת. ואז הוא ופִּייה יוכלו לישון בסופי שבוע.
נולדו להם שלושה ילדים, שלושה ילדים נפלאים, שחרף העקשנות, הנדנודים והמרץ הבלתי-נדלה שלהם, הסבו לו אושר גדול. וכמוהם גם פייה, שאותה פגש כבר במהלך לימודיו באוניברסיטה, אם כי הפכו לזוג רק כעבור שמונה שנים, כשנפגשו שוב באקראי במסיבה. עכשיו עבדה במשרה חלקית כסייעת לרופא שיניים בפרוור שבו התגוררו, ומערכת היחסים ביניהם היתה טובה גם אחרי חמש-עשרה שנים. הם פשוט היו חברים טובים ויכלו לדבר זה עם זה כמעט על הכול.
באופן כללי הוא היה מרוצה גם מעבודתו, אם כי כמובן לא אהב את העובדה שלעתים נאלץ להראות בתים גם בסופי שבוע. העבודה כמתווך נדל"ן היתה עצמאית ומגוונת, והוא ושותפו משכו מדי חודש משכורות נאות יחסית, כך שגם מהמצב הכלכלי הוא שבע נחת.
נסיבות חייו המוקדמות כלל לא ערבו לכך שיהפוך בבגרותו לאדם מאושר. הוא גדל כבן יחיד לאם חד-הורית שנהגה לשתות יותר מדי, עבדה לפרנסתם כספרית — כשעבדה — והתעניינה בעיקר בגברים שונים מכל הסוגים. הם נדדו הרבה ולא ממש הטילו עוגן בשום מקום. אבות חורגים, רציניים במידה זו או אחרת, באו והלכו במשך השנים. כילד קטן נחשב למתפרע ובעייתי, וילדותו התאפיינה באינספור תקריות אלימות וריתוקים לבית הספר. כילד הוא היה ככל הנראה בלתי-נסבל. מובן שציוניו נפגעו כתוצאה מכך, אבל בתיכון הוא בכל זאת בחר במסלול עיוני ולא בטכנולוגי.
זו היתה נקודת המפנה. אמו עברה שוב דירה זמן קצר אחרי שהתחיל ללמוד בתיכון, אך הוא החליט שלא להצטרף אליה, נשאר לגור בדירת חדר והסתדר בכוחות עצמו. בסופי שבוע עבד בתחנת דלק ואת הערבים הקדיש ללימודים, לכדורגל ולמטלות הבית. הוא התבגר בתקופה הזו והצליח לסיים את התיכון בציונים טובים מאוד. טובים במידה מספקת כדי להתקבל ללימודי כלכלה באוניברסיטה.
וכעת הוא יושב כאן, בדרכו חזרה הביתה מעבודתו המתגמלת בחברה שבנה יחד עם השותף שלו, בדרכו לאשתו היקרה ולילדיו האהובים בביתו הטורי החמים. הוא הרשה לעצמו לחשוב כך, ותחושת שביעות הרצון רק התעצמה נוכח כל הנוסעים האפרוריים שסבבו אותו, אפם תחוב עמוק בתוך חינמון או עיניהם בוהות בריקנות מבעד לחלון הרטוב ממי שלג. בזגוגית חלון ראה השתקפות של איזה לא-יוצלח שבהה בו בזעף. האם רואים עליו שהוא מאושר? האם זה מפריע למישהו? אם כן, הוא יחיה עם זה בשלום.

תומס התיישב בקרון כמה ספסלים לפני האיש, המלך הנס, אבל בגבו לכיוון הנסיעה כדי שיוכל להביט בו. לא ישירות — הוא ישב במקום אסטרטגי, עם אנשים שחצצו בינו לבין מושא ההתעניינות שלו — אבל הוא ראה היטב את השתקפותו בחלון.
המלך הנס נראה נינוח ובטוח בעצמו, גבוה וחסון. שקוע במחשבותיו, העיתון מקופל בחיקו, בהה החוצה מבעד לחלון בפיזור דעת. צל קטן של חיוך חלף מדי פעם על פניו. תומס נעץ בו עיניים נדהמות ותהה מה כל כך משמח אותו. אולי מישהו שמחכה לו בבית? מישהו ששמח בשובו? אולי יש לו וילונות בחלונות וכריות על הספה?
האיש העביר את מבטו על האנשים בקרון ולרגע היה נדמה לתומס שעיניהם נפגשות בהשתקפות הזגוגית. האם ראה בוז בעיניים הכחולות? לא פלא, בהתחשב ביציבתו הכפופה, בתספורתו המוזנחת ובעיניו המפוחדות. הוא מסכן, אחד שמגניב מבטים לעבר אנשים שאותם הוא פוגש, אם הוא בכלל מעז להביט בהם.
האור בקרון כבה לרגע ולמשך כמה שניות השתרר חושך מוחלט. כשהאור חזר, בהה האיש שוב בטיפות שזלגו על שמשת החלון. לתומס התאפשר להמשיך ולבחון בנחת את רוח הרפאים מילדותו.
הוא חשב על כל הכובעים שנעלמו בדרך חזרה מהגן, נזרקו על גגות ועל משאיות חולפות. הוא חשב על כל הציורים שתכנן לקחת ולהראות בבית בסוף שנת הלימודים, ושנעלמו, לחדוות כולם, בזה אחר זה, לתוך באר מים. הוא חשב על מכנסיים קרועים, על מעילים מלאים בוץ ועל ברכיים פצועות, והוא חשב על קרינה אָהוּנֵן, שתמיד ישבה בשעת המפגש בחיקה של הגננת ושרה, והילדים האחרים התבקשו להצטרף אליה. כשהיא החליטה שמציירים סוסים, כל הילדים ציירו סוסים, סוסים, סוסים — רק את זה היה מותר לצייר. הסוסים שלו יצאו כל כך מכוערים, שהיו חייבים להראות אותם בכיתה, לשמחת כולם.
הוא חשב על האוטו הגדול והירוק בחצר, שהכיל לפחות שישה ילדים. שניים היו חייבים לדחוף מאחור, והוא וקטרינה דחפו מדי יום, בתקווה שיום אחד ירשו גם להם לשבת באוטו ההוא. הגננת הקפידה מאוד על כך שכל הילדים ייסעו, אבל מסיבה כלשהי תמיד שכחה את תומס וקטרינה. קרה פעם שתומס הגיע ראשון לאוטו, אבל אז פשוט זרקו אותו החוצה והוא שוב נאלץ לדחוף, וכך כנראה זה היה אמור להיות, כי הגננת רק חייכה את חיוכה הרגיל, המתוק.
פעם אחת, הוא נזכר, הנס ואן-קרייסטין לקחו את הכובע שלו והשליכו אותו ביניהם, כמו כדור. תומס לא הצליח לתפוס את הכובע, אבל בתושייה רגעית הצליח לחטוף את הכובע של הנס ולברוח איתו. הם כמובן השיגו אותו, נתנו לו מכות רצח וחטפו ממנו את הכובע. כאשר שוב חזר הביתה ללא הכובע, כמו בכל יום, אימא של הנס התקשרה לאבא של תומס וזעמה על כך שתומס הרס את הכובע של הנס, וכתוצאה מכך נשלח תומס לביתם של הנס ואמו עם עשר קרונות וביקש סליחה. נושא הכובע האבוד שלו לא עלה בשיחה משום מה.
הוא נשלף מהרהוריו כאשר הרכבת עצרה והאיש שאחריו עקב קם ויצא. גם תומס התרומם והמשיך בעקבות הצל מילדותו.

הבית הטורי שכן במרחק דקות הליכה ספורות מתחנת הרכבת אֶנְחֵֵדֶה גוֹרְד. הנס חצה את הרחוב בצעד מהיר, פנה שמאלה ליד הגימנסיה הָנטְוֶורְקֶט והמשיך לתוך מקבץ הבתים שליד טרֶֶדסקוּלָן.
כעבור כמה רגעים הגיע לגינה של השיחים והעצים הנדירים, הממצא היחיד שעדיין העיד על כך שפעם היה במקום בית ספר חקלאי, אשר בסוף שנות השמונים הומר בשכונת מגורים. הוא פנה לתוך שביל הולכי רגל שנמתח לאורך גדר שיחים עד גן המשחקים הגובל באזור הבתים הטוריים. בארגז החול ישבו שני ילדים, מטונפים מבוץ, באפודות, והשלישית — בת השנה וחצי — עמדה על המדרגה העליונה של סולם המגלשה.
"מוּאָה חמודה, תחזיקי טוב שלא תפלי חלילה ותקבלי מכה," קרא עוד לפני שהגיע למגלשה.
חיוך גדול האיר את פניה של הילדה הקטנה, והיא החלה מיד את מסע הטיפוס למטה. שני הילדים הגדולים יותר רצו לעבר אביהם והוא ניסה לחבק אותם ובו בזמן לשמור על מרחק בטוח.
"שלום לכם!" אמר. "תיזהרו, אני בבגדי עבודה. תתחבקו רק עם הפנים. בואו נלך לאימא!"
בו ברגע השליכה מוּאָה את עצמה מהסולם והוא נאלץ להקריב את מעילו הנקי, אבל בתמורה זכה לנשיקה גדולה ורטובה על הסנטר. בניסיון נואש להציל את המעיל נשא אותה בזרועות מתוחות לפנים ופסע בצעדים החלטיים אל מדרגות הכניסה לבית, שם הוריד אותה.
"הלו!" קרא כשפתח את דלת החזית. "אני מגיע עם שלושה חזרזירים, את חייבת לעזור לי! תורידו את המגפיים לפני שאתם נכנסים," הורה לגדולים בעודו מתכופף ומסייע לקטנה לפשוט את בגדיה.
פייה הופיעה, מחייכת, בפתח הדלת, לבושה ג'ינס וחולצה לבנה, קשורה במותן, ושערה השחור והעבה אסוף לזנב סוס.
"שלום אהובי," רכנה אליו ונשקה לו בעורף. "איך היה היום שלך?"
"בסדר, אבל אני חייב לצאת עוד מעט להסתכל על בית. זה כאן באזור, אז איעדר רק לשעה. בואי, ניתן לילדים לאכול עכשיו, ואז נוכל לאכול שנינו אחרי שהם ילכו לישון?"
"טוב, מתי אתה יוצא?"
"קודם נטפל יחד בילדים, אני אצא עוד שעה בערך."
הוא הצליח סוף-סוף לפשוט מעל הילדה את האפודה, והיא פרצה פנימה בצהלות שמחה. הילדים האחרים הצליחו להוריד בכוחות עצמם את הבגדים, שהיו פזורים כעת על מדרגות הכניסה, וחמקו אחריה לתוך הבית. הוא התרומם ועשה ניסיון נואש להוריד בידו את כתמי הבוץ מהמעיל, ללא הצלחה יתרה, ופייה אספה את המגפיים ואת בגדי החורף ונכנסה פנימה. הנס סגר אחריו את הדלת בטריקה שהרעידה את הפעמון.
אף אחד מהם לא שם לב לאיש שבחן אותם בעניין רב מבעד לשלד הענפים של גדר הצמחייה העירומה בצדו השני של גן המשחקים.

תומס לא ידע כמה זמן עמד שם בחושך וריגל, אבל בדמיונו נמצא בתוך המטבח החמים והנעים, שבו עמד ריח של חמאה משחימה ובשר מטוגן, בזמן שכולם התרוצצו בין החדרים בעיסוקים שונים ומגוונים, עד שלבסוף נרגעו והתכנסו יחד סביב שולחן האוכל.
תומס לא היה מסוגל לזכור מתי אכל לאחרונה בחברת אנשים אחרים. בעבודה אכל בחדר האוכל הגדול, אמנם עם אנשים אחרים סביבו, אבל תמיד לבדו. הוריו מתו, לא היו לו אחים או אחיות, קרובי משפחה שנהג להיפגש איתם או חברים. כמה נפלא שיש מי שמחכה לך בבית! כמה נפלא היה יכול להיות לוּ היה לו חבר, אדם אחד ויחיד שאיתו יכול היה לשוחח על דברים קטנים כגדולים, מישהו לאכול בחברתו. וכמה נחמד היה יכול להיות להכין אוכל לעוד מישהו מלבד עצמו.
ארוחת הערב הסתיימה והמטבח התרוקן לפתע מתנועה ומאנשים. דלת הכניסה נפתחה ואב מוערך ואהוב יצא מביתו וטרק אחריו את הדלת בפעם האחרונה.

בידיים תחובות עמוק בכיסים ובצווארון מורם, כהגנה מפני רוחות הפרצים של הסתיו, הוא מיהר דרך שכונות הווילות. עלים נבולים הסתחררו תחת עמודי התאורה וצעדיו השמיעו קולות שכשוך כשהרים את נעליו ממשטח המדרכה. נעל אחת דלפה, והוא הרגיש שגרביו כבר נרטבו. הוא היה צריך להחליף אותן בנעלי חורף, אבל לא הספיק. ההליכה לבית שאותו הוא צריך לראות לא תארך יותר מרבע שעה, ואולי ירשה לעצמו להזמין מונית הביתה במזג האוויר הזה.
הוא חצה כביש רחב קצת יותר ופנה לתוך הרחוב שבו אמור להיות הבית. הווילות בשכונות האלה היו מיושנות יותר — רובן נבנו בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים ואת רובן הקיפו גינות עם עצי פרי וסוכות ירק. זה חייב להיות כאן: בית עץ מיושן וורוד עם גומחות. הגינה, שהיתה גדולה בהרבה ממרבית הגינות באזור, השתפלה בשיפוע מהבית אל הרחוב והיתה מוקפת גדר מטופחת אך גבוהה מדי, שלא התאימה כלל לבית הקטן ולשאר חלקי הגינה. בתוך הגדר הותקן שער ברזל שחור שחרג מהנוף, ומאחוריו הוביל שביל מרוצף עד הבית. הוא העיף מבט בתיבת הדואר ווידא שזו הכתובת הנכונה, אוֹקֶרבֶּרְסוֶוגֶן 31, ואז הדף את השער הכבד כדי חריץ וחמק דרכו פנימה. השער נטרק אחריו בצליל מתכתי. הוא מיהר במעלה השביל בלי לתת את הדעת על ריחם המעופש של פירות סתיו רקובים. הוא גם לא הבחין בצללית, שבַדממה השוררת טיפסה בגמישות מעל השער הגדול וקפצה אל הדשא הרטוב שלצד השביל המרוצף. הוא עלה במדרגות הכניסה וצלצל בפעמון הדלת. צליל הדינג-דונג הדהד בתוך הבית, אבל פרט לו היתה דממה. הוא המתין כדקה וצלצל שוב. גם עכשיו לא עלה מהבית שום אות חיים. אחרי מבט בשעון שלו, שאישר שאיחר רק בכמה דקות, ירד לדשא ובדק את הווילה מסביב. התברר לו שפרט לתאורת החוץ יש רק חדר אחד מואר בכל הבית — המטבח, שחלונו פנה לגינה האחורית ולחלק הגדר שחצץ בין הנכס הזה לנכס הגובל בו. חלון המטבח היה גבוה מדי, אבל הוא התכופף והרים ענף קטן וזרק אותו על החלון, עדיין ללא שום תגובה מתוך הבית. הוא גמר בלבו לחזור לחזית הבית ולבדוק אם הדלת פתוחה. למרבה פליאתו אכן גילה שהיא פתוחה כשנגע בידית. אולי האדם שגר כאן זקן, ואולי הוא סובל מבעיות שמיעה.
"הלו, מישהו בבית?" קרא בקול רם, אך לא נענה.
"הלו!" ניסה שוב, הפעם בקול רם יותר.
ואז גמלה בו ההחלטה; הוא נכנס לתוך הבית, ניגב בזהירות את נעליו על המרבד במבואה וסגר אחריו את הדלת.