ביקורת אחרונה באתר?... עוד נראה.
הספר "ההיסטוריונית" כתוב לפי החוקים של ספרי המתח והפנטזיה:
יש בו מסתורין על ישות לא מהעולם הזה, סיפור בהמשכים שמסופר במכתבים בעיקר, אב שמספר לביתו (בלשון של מכתב/ספר רהוטה במיוחד, כי כך אנשי אקדמיה מדברים?)
ותופעות שמתקיימות רק בספרי מתח: הדמויות שנתונות בסכנה חושבות שזה רעיון מצויין להתבודד ולצאת מהמרחב המוגן שלהן וכמובן לעשות ההיפך ממה שאומרים להן ולצאת להרפתקה שנאסר עליהן.
הספר החזיק אותי עד הסוף והשפה והתרגום נפלאים, אבל ישנם כמה חוסר דיוקים שממש הציקו לי:
לדעתי דווקא סופרת שמתמקדת בהיסטוריה צריכה לטרוח מעט יותר בלימוד על הנושא המרכזי עליו היא כותבת.
הספר של סטוקר הוא בדיוני שמבוסס יותר על אליזבת ביתורי מאשר דרקול.
אמנם שניהם, בתקופות שונות, היו עשירים בעלי מעמד שהתעללו באכזריות בנתינים ואנשים שעשו טעות ונתקלו בהם,
אבל ביתורי גילתה את ה"ערפדות" וסחטה את דם הקורבנות מתוך מטרה להשאר צעירה ויפה כשדרקול סתם אכזרי בשביל הכיף+נקמה.
אפקט "צעיר לנצח" לא הובהר, כי אם כבר מתכננים להרוג את הערפד הראשי לא צריך לדעת איך הוא הפך לכזה.
הפריע לי שהסופרת התבססה על אגדות וסרטים מצויירים ולא קריאה אמיתית של האגדות,
כשהדמויות שבחרה כולן מסתובבות סביב ספריות ונוברות בספרים עתיקים.
נעיצת יתד מעץ חייבת להיות מעץ הצפצפה, ממנו נעשה הצלב לישו.
הרי ישו קדוש לפי הנצרות והערפדיות היא משהו אפל, שטני, שיש לנופף מולו צלב מכסף ושום שכאמור ריחו בלתי נסבל ליצור חשוך...
שיהיה ברור- שום (ובצל) ממריצים את הדם והופכים את האדם לפחות רוחני לפי כמה עוסקי דת וכתבים עתיקים.
אין קשר לריח.

העלילה עצמה מרתקת, המחסור בעובדות זעק לשמיים אבל הסופרת כתבה ספר לפי הכללים וזה מורגש.
הייתי שמחה אם לדמויות יהיה אוצר מילים שונה, ניסוח המכבים היה זהה ובאותה שפה.
זה מוריד מהאמינות.

ואולי היא תרים את הכפפה ותרשום על כמה פסיכים אחרים כמו אליזבת' בתורי או זיל דה רה.

דעותי חלוקות לגבי הספר.
מדובר בשני סיפורים קצרים, מצחיקים, טרגים, יחודיים מאוד.
נהנתי מאוד מהכתיבה, מההתעקשות של הסופר לא להרחיב במילים כדי לא להיות "מאלו" ולא לספר את מחשבתו של קוף או להסביר את התנהגותו, מפני שקוף הוא בעל חיים והסופר הוא אדם ולכן אין באפשרותו להבין את מחשבתו של הקוף.
מדובר בשכונה עתיקה ואנשים עתיקים, שכונה אפורה מאבק שמתנהלת לאט מאוד.
שתי רווקות זקנות שהנחמה היחידה שיש להן אחרי מות אימן השלטנית הוא קוף שהביא איתו אחיהן הצעיר מאחד מטיוליו בעולם, ממש לפני מותו.
האם קוף יכול להיות אחראי למעשיו - בעיקר אם אינו דתי?האם עליו לשלם על השתנה על סמלי אלוהים?
הדיונים של אנשי דת בהתנהגותו ההזויה והמעניינת של הקוף היתה גם היא שבירה פילוסופית של הקידמה אל מול חוקים נוקשים של הדת השמרנית, הקבועה, כשדבר אלוהים ברור וידוע לכולם.
מאזן הכוחות בין האחיות נפרש לפתע בבהירות כשכומר צעיר מאבחן את הסיבה לאטימות הדתית של שתי הרווקות הזקנות, אבל הסופר צדק- הקוף האומלל לא יכול היה לבחור סנגור גרוע יותר.
אבל אני קיוויתי לסוף טוב.
המציאות אכזרית וחסרת היגיון, אם כבר יוצרים לי מציאות מקבילה אני מעדיפה שהיא תהיה טובה.
מוותרת על סרטי אימה ומעדיפה סופים טובים.
לכן הסוף של הספר ממש הרס לי את הסופר, הסיפור, הכיף.
דווקא מפני שהסוף היה מיותר, ולא חשוב במיוחד. מוות סתמי שלא שינה דבר בעלילה באופן ממשי הכעיס אותי מאוד.
הספר ורכב משני סיפורים, אבל הבנתי שגם הסיפור השני, מיוחד ומרתק כל שיהיה- סופו נוראי.
לאט לאט, מתמודדת. חושבת לאיזו רשימה אני דוחפת אותו. האם סוף רע יכול להיות ב"טובים" אם זה רע בשביל לעצבן אותי? סאטירה שהשתבשה?

מי שמכיר אותי יודע שהמחשבה על הודו יכולה לגרום לי לרעוד מזעזוע.
אינפוזיה של שתן לוריד כדי לרפא טיפוס הבטן נראה לי תמוה יותר מאנטיביוטיקה,
שלא לדבר על התנאי מחייה וזיהום האוויר לא מעבירים תחושת הבריאות וניקיון שהייתי רוצה להאמין שדרושה לרפואה.
אבל ההתעקשות של אחותי לדבר על היסודות של רפואה שבסיסה לפני אלפי השנים, רפואה שאינה מכילה פריטים ותוספים מן החי או כימקלים, תרופות טבעיות שלפיהן ריפאו כשלא היה מכשיר סיטי ורנטגן... תודו שזה נשמע חלומי!

בהודו הרפואה מתקדמת מאוד, ומשלבת על הרפואה העתיקה הזו בין השאר.
(תכלס כתבי הרפואה האורוודית של הודו קיימים יותר ממה זמן מבריאת העולם ע"פ הדת היהודית!)

ידעתי שאחותי תתאהב בספר (ספר אחר ממש לימד רפואה והיא מתעניינת יותר בהכנת תרופות) ואני מודה שלקחתי ממנו כמה דברים.

היתרונות: ישנו שאלון /סימון תסמינים שממלא הקורא וכך מגיע לתרופה לבעיה ממנה הוא סובל.
הספר מציע פתרון ותרופה לכמעט כל מחלה או בעיה בריאותית שכיחה.
הספר מדגיש קשר בין נפש לגוף. כמו כן זו רפואה שלמה אינה מבוססת על הויטמינים החיוניים מהחי.

החסרונות: ישראל זה לא הודו. אין כאן קוקוס הישר מהדוכן פירות הסמוך והרפואה העתיקה הזו מבוססת על השטח החקלאי העצום שיש בהודו והפירות שפשוט אין פה. כמו למשל הגזר העצום שיש להם שם לנו יש בדיחה כתומה לעומת הפאקינג גזר של הודו!
משמעות הסמלים בהודו אינה ממש סמלית בעיננו, לכן הזהב של הטבע, התכשיט של קרישנה- נוצות טווס - לא נראה לנו המערבים כמשהו עם ערך רפואי.

כמה שמחתי למצוא את פיטיגרילי! אחרי שקראתי את "הניסוי של השופט פוט" מיהרתי להתעניין במי הגאון הזה שהצליח למקד אותי בפילוסופיה סאטירית שכזו, ומזל גדול ישנה ויקפידיה ובוקספר.
אז כל מה שמצאתי-3 ספרים - מיהרתי לרכוש.
חיכיתי למצב רוח מיוחד וזמן פנוי כמו לפני אלבום איחוד של סיימון וגרפונקל, ומה גדולה היתה אכזבתי...
"האדם המבקש את האהבה" הוא למעשה תרגום נוסף של "השופט פוט".
אני מניחה שההצלחה של ספריו ושמו גרמו להוצאה אחרת לכתוב תרגום. הוא פחות טוב לדעתי.
בלית ברירה אאלץ לקרוא את "קוקאין".

יש משהו בקומיקאים ושחקנים שבוחרים לוב בתפקידים קומים, שכשהם כותבים ספר עלילתי זה חייב להיות טבול במעט בדידות ועומק.
סטיב מרטין מצליח לתאר דמויות אמינות כצופה מלמעלה, ולמרות שאין דרמה אמיתית ישנו שינוי קל באורח חיי כל הדמויות המעורבות, מה שמתואר בשנינות מצליחה שלעיתים מזכירה סרט.
האבחנות הדקות על מחשבותיה או הבנתה של דמות זו או אחרת מתוארים בחן ולפעמים גרמו לי לצחוק בקול רם, אבל אם הייתי מעמידה את עצמי במקום אחת מהן סביר להניח שזה לא היה מצחיק כלל...
למעשה אחד הדברים שאהבתי מאוד זו הביקורת הנסתרת והעדינה כל כך שאין בה באמת שיפוט. הוא מתאר את אופי חיי ידוענים, קהלי יעד לאופנה או מסעדות, נשים סקסיות, גברים ריקנים עם אובססיה כלשהי, נשים בגיל מעבר שנואשות לאהבה או גברים חסרי ניסיון עם המון תשוקה.
עוד תחום ששמתי לב אליו בהרבה קומיקאים הוא הדיכאון והחשש שלעולם לא תהיה נורמאלי באמת, החרדה הקטנה שמצריכה תרופות וההרגשה שאינך ראוי אז למה זה מגיע לי ואוטוטו דה נעלם.
מודעות עצמית בוהה מאוד, סטיב מרטין מרגיש כלפי כל משולש האהבה (וליסה שנדחפת).

מה שאהבתי באמת זו ההרגשה הכללית שהספר השאיר לי: אנחנו למעשה חסרי אונים בעולם הזה, ומתנהגים כילדים שמעמידים נים שהם מבוגרים כי אין לנו באמת ברירה.
אין לנו מושג איך להתנהג ומה הנוהל המקובל אבל אנחנו דואגים להראות כאילו אנחנו יודעים מה אנחנו עושים.

אין דברים כאלו. לא קיימים יותר סופרים שמסוגלים לכתוב כך.
מעבר לתקופה ולעלילה הפתלתלה, חסרה לי כתיבה כזו. תיאורי רקע, דמויות, אפיונן המוגדש יותר ופחות.
אני מתגעגעת למשהו שהיה שם לפני שנולדתי ולא יחזור יותר.
מה יש לנו כעת? אדגר קרת? דן בראון? הם מצוינים, אבל הסיפורת הישנה שמכונה "הרומן הרומנטי" עולה עליהם בצורה ניכרת.
אם עוד מישהו ישאל אותי איזה ספר חדש אני ממליצה לו אני חושבת שאקח את הספר הזה עם כל משקלו ואמסור אותו למי שמסרב לקרוא משהו "לא עדכני" כל כך ומפסיד ספרות אחרת ושונה לגמרי ממה שהוא מכיר.
הנשים לא נאבקות על חייהן כמו בספר הזה. הגברים האכזרים לא נכתבו אלא כצל של ניקולס.
ספר עבה, מכוער, לא נוח, כתב קטן, בסביבות ה350 עמוד, שווה כל רגע.

אני חוששת שהספר הזה טועה בגדול. הפאנק התחיל בארה"ב ולא בבריטניה, הסקס פיסטולס אמרו את זה בעצמם- הם הושפעו מהרמונס.
הם העתיקו כל מה שיכלו, שאבו דעות ומילים וגישה מכל מקור זמין, אפילו פטי סמית היתה בשוק מהמהירות בה נלקח להיט אחרי הופעה שלה והפך לקאבר דורסני.
הספר הזה משעמם ולא רק מפני שהפאנק הבריטי הוא הצגה של לבוש ועלאק אנרכיה אלא מפני שהוא היסטוריה והיסטוריה זה משעמם.
האופנה, התרבות שנבנתה, הרקע למוזיקה והתרבות הזו והתת קטגוריות שיצרה לא משנים ולא מכוונים ממילא מפני שבניגוד למוזיקה אחרת פאנק לא דורש תהילה ושמותיהם של אמנים, המראה שלהם והאלבומים או שמות השירים אינם אומרים דבר.
אם אינך יכול לראות את זה בהופעה זה לא קיים.
אולי בגלל זה הנרי רולינס ממשיך להופיע, משוחח עם הקהל במקום לשיר fuck this shit, הגישה נשארה.
אולי בגלל זה מי שמחזיק תקליטים ודיסקים של להקות שניכחדו נחשב לדינוזאור חובב רוק.
הספר של דיק הבידג' מתאר אופנה והתנהגות, רקע היסטורי ואופי. אני אומרת שזה עוד דבר מגעיל במי שרואה מוהק והצבע שיער והמעילים והג'ינסים והקעקועים את ה"מדים".
צפו בSLC Punk! ותראו איך אפשר להיות פאנקיסט ובנאדם.
ותנו כבוד למלכה, אף אחד לא אוהב nazi punks.
ספר זבלה.

כילדה מאוד אהבתי את הספר העברי עם העטיפה המצוירת, כשהסופר הוא "דוגלס" ואפשר לקחת את הספר לכל מקום מפני שזו חוברת דקיקה.
זה היה הספר שבנה חלק מההומור המעוות וה"אישי" שלי שגרם לי לשאול זרים שאוכלים בוטנים היכן המגבת שלהם, ולכתוב על המחברות החומות בבית הספר "בלי פאניקה" בדפוס אדום ובולט.
אפשר לומר שזו הסידרה שליוותה את ילדותי, עד שמצאתי את סדרת רייבנלופט.
מעולם לא הגעתי לחלק האחרון של הסדרה (מכל הסיבות הנכונות כמובן) ובשבוע הספר מצאתי אותו ורכשתי אותו מתוך הבטחה פנימית שאגיע אליו אם רק יבוא לי לקרוא בדיוני שוב, במצב רוח בנכון, כשלא אהיה אדם עסוק שקורא זבל רציני.
ואז קיבלתי את חמשת חומשי המדריך בספר גדול, כריכה קשה, באנגלית.
ביראת קודש פתחתי אותו, מתוך מחשבה שהאנגלית תדחה אותי או שההומור שלי כילדה שונה עכשיו ואגלה שוב שמה שראיתי בבגרותי כ"גאוני" יתגלה כדבילי.
זה לא היה המקרה הפעם! כמה בדיחות פספסה הגרסה העברית! כמה שנינות הפסדתי כי בכיתה א' לימדו אותי לקרוא רק בעברית!
וכך הגעתי גם לספר האחרון בסדרה, שמסכם ומזכיר לי שדאגלס השפיע על צעירים נוספים לכתוב, ולשתף את אלמנתו. איזה מזל שהיא גם בקטע :)
כל כך אהבתי שאני רוצה לחפש את עולם הדיסק לכל כרכיה באנגלית, מה הסיכוי שאמצא את זה ;)

טוב, כסיפור ועלילה- אהבתי. הכתיבה - נוראית.
פתחתי ראש ובאתי לספר מתוך ידיעה שיהיה שם סאדו מאזו קליל ותיאורי סקס ואפילו התרגשתי מהרעיון, באמת שאני לא ילדותית כדי לצחקק כשכתוב מילה גסה... אבל נראה שהסופרת היתה מספיק ילדותית כדי לעשות את הצחקוקים בשבילי.
מגע מיני ראשון הוא שם את הקונדום על ה"זה" שלו.
והסקס היה "מהמם" ו"מדהים" ובמהלכו היא הצליחה לומר את המילים שחורות על עצמן כמנטרה לאורך כל היצירה הספרותית הזו: "שיאו... אני מתה... כריסטאן!..."
כי שלוש נקודות זו הדרך הכי טובה לתאר משהו בלי לתאר אותו (...)
לדעתי בתוך תוכנו הנשים יש איזה צורך במפלצת כוחנית ש"תזיין לנו את הצורה" ולמרביתנו יש איזו פנטזית אונס, אבל המילים "אני מתכוון לזיין לך את הפה עכשיו" לא מופיעות בפנטזיה שלי.
או שהתרגום נורא או שהסופרת זקוקה לסופר צללים.
בכללי זה עשה לי חשק לקצת בדס"מ בחיי, לא מדמיקולו עשיר ובלי ה"שיאו!" ובלי המילמולים והאנחות המטופשות.
וברצינות- אני מכירה את העולם הזה מבחוץ, היכרות עם אנשים מכל הסוגים, מאסטרים, מלכות, סאבים, עבדים ושפחות. התרשמתי ואפילו התאהבתי בחלק מהדברים (פעם בתקופה שהייתי גוטית) וחשוב לי לציין שספר כזה מגחיך את הקהילה הזו בארץ ובעולם.
ממליצה להכנס לפורומי "בדס"מ" ישראלים ולקרוא סיפורים קצרים של גולשים וגולשות כדי להתחרמן באמת.
ואם תסלחו לי אני מתכוונת להרים צלצול למאסטר שהכרתי ולשאול אם בא לו לפגוש אותי ב"כלוב" להשלמת פערים :)