ביקורת ספרותית על בשוכבי גוועת מאת ויליאם פוקנר
ספר בסדר

---

אי שם בכפר במיסיסיפי אדי בנדרן הולכת לעולמה ובני משפחתה האיכרים נרתמים להביאה לקבורה בעיר הולדתה ג'פרסון כפי שביקשה. אלא מה, מיד עם מותה פורצת אחת הסופות הקשות של השנים האחרונות, 2 הגשרים היחידים באזור מוצפים וקורסים והמשפחה נעה הלוך ושוב עם ארון הקבורה בקרון רעוע בניסיון למלא את ההבטחה. הרומן מסופר כמונולוגים של בני המשפחה, שכנים וחברים כל אחד בקולו הייחודי.

"יכולתי לזכור רק איך אבי נהג לומר כי הטעם לחיים הוא הכנה למיתה ממושכת. וכשהייתי צריכה להסתכל בהם יום אחר יום, כל אחד ואחת ומחשבתו או מחשבתה החשאית והאנוכיות, ודמו של אחד זר לדמו של אחר וזר לשלי, ולחשוב שזאת כנראה הדרך היחידה שבה אני יכולה להתכונן להישאר במתים, הייתי שונאת את אבי על שאי פעם זרע אותי."

וארדאמאן בן הצעיר בטוח שאימו היא דג. לדיווי דל הבת סובלת מאחת מ"צרות הנשים". כולם חושבים שדארל הוא "מוזר". אנס, אב המשפחה, בטוח שביום שהוא יזיע הוא ימות. כולם סובלים במסע הייסורים ותהיו בטוחים שהגיבורים של פוקנר לא סובלים בלי סיבה.
השפה של פוקנר לא קלה בכלל, ומצאתי את חלקו הראשון של הספר קשה לצליחה (נצלח רק בקריאה השניה). עם זאת, חלקו השני מותיר את הקורא מטולטל.

"היה זה אז כשלמדתי כי המילים הן לא כלום; כי המילים לעולם אינן תואמות אפילו את מה שמתאמצות להביע. כשנולד ידעתי שאימהות הומצאה על ידי מישהו שנזקק למלה בשביל זה מפני שלאלו שילדו ילדים לא איכפת אם יש לזה שם או לא."

» ביקורות נוספות של omriqo
» ביקורות נוספות על בשוכבי גוועת