כבר סיפרתי לכם כי במתקפת ההשתלטות שלי על ספרי מתח בתקופת ה"קנה 3 שלם 99" של צומת ספרים, קניתי 2 עותקים מן הספר הזה. ובכן, הספר בסדר, קראתי אותו פעם אחת, אין לי סיבה לקרוא אותו פעמיים, ובוודאי שלא לקנות אותו פעמיים.
זהו המותחן המשפטי השני על סן פרנסיסקו, שאני קוראת בשבוע זה. גם לו, כמו לחשוד מזדמן יש מעט מאוד ביקורות בסימניה, אחת, ליתר דיוק. מבול של סודות שייך לז'אנר המותחנים המשפטיים, ששכיח יותר בארצות הברית, עם שיטת המושבעים שלה. במשפט שמתנהל בפני שופט או שופטים בלבד, התובע ופרקליט ההגנה עסוקים פחות במניירות, בלבוש, בהצגה, בסמנטיקה, בשפת גוף, בגובה הקול, בהתעסקות בפרטים שוליים, בפרטים מינוריים מאישיותם של העדים, בקיצור, במשפט ללא מושבעים יש יותר תכל'ס ופחות תיאטרון. או אם להיות יותר ישירים: מותחן משפטי ללא מושבעים לא מעניין את אף אחד.
זהו סיפרו העשרים במספר של ג'ון לסקואה, וגם מי שלא קרא את הקודמים ואינו בקי בנבכי חיים של דיזמס הרדי, אייב גליצקי וואס פארלי, לא ירגיש זנוח. בניגוד לכמה סופרים שאינם מנדבים מידע בהנחה שקראת כל מה שהפיקו עד כה, לסקואה משרבב עבורנו פרטים חשובים, בלי להיות מעיק או מלאכותי.
ולתעלומה עצמה: מנהל בית קפה פופולארי נרצח וליד גופתו מתגלה תרמיל מלא בשקיקי מריחואנה. מתברר שסלתה ושמנה של סן פרנסיסקו הייתה רוכשת ממנו גראס. בעלת בית הקפה נחשדת ברציחתו ואם לא די בזה, מכר נוסף שלה נרצח. החשודה היא אישה צעירה ועשירה, אחותו של חבר מועצת העיר ואחייניתה של ראש העיר. ואם לא הבנתם מה חשיבותו של ייחוס זה, דעו כי לא דומה משרת ראש העיר סן פרנסיסקו למשרת ראש עיריית רמלה (ויסלח לי ראש עיריית רמלה) כי משרה כזו היא מקפצה למשרת מושל קליפורניה ומשם הדרך קצרה להתמודדות על הנשיאות. (ואת כל המידע הזה רכשתי במותחן המשפטי הקודם חשוד מזדמן...).
הפרקליט שלנו מאמין באמונה שלמה באשמתה של הלקוחה שלו, נקודת פתיחה לא טובה להגנה, אבל מצויינת לנו כקוראים, שלומדים איך יכול סניגור להגן על לקוח כשהוא בטוח באשמתו. וכדי להוסיף על התסבוכת, החשודה אפילו לא מתקוממת יותר מדי ולא מנסה להגן על עצמה, מפני שהיא מנסה להסתיר איזו פרשייה עגומה בעברה.
זהו החלק החלש שבספר, הבלתי הגיוני והמונע ממנו להיות מצויין. היינו מצפים ממנה להילחם על חפותה בקצת יותר מרץ. נכון שהפרשייה מהעבר היא חלק מהסודות שבספר, סוד שנחשף מוקדם מדי לטעמי וללא סיבה רציונאלית, או היגיון סיפורי. כמו בספרים רבים מדי, חייהם הפרטיים של הפרקליט ומפקד מחלק הבילוש נחשפים לפרטיהם הרבה יותר מחייה של החשודה, וכך נוצר מצב שלא היה איכפת לנו במיוחד אם העצורה תיכנס לכלא לשארית חייה, אם לא שזו היתה תוצאה ישירה של כשלונו של הגיבור שלנו, מיסטר הרדי בעל השם הפרטי המשונה: דיזמס.
פיתרון התעלומה בהחלט מפתיע ובכל זאת, יש לי שאלה משטרתית לסופר.
אחד העדים החשובים רואה את החשודה מחוץ לדלת ביתו של הנרצח השני זמן קצר לאחר מועד הרצח. עדותו זו מקשרת בין מקרי הרצח, כי לא בטוח שהמשטרה הייתה עושה את הקשר הזה בעצמה. אמנם החשודה הותירה את טביעות אצבעותיה בידית דלת הכניסה, אבל בהחלט ניתן היה לטעון כי טביעות האצבעות היו שם יום קודם וכו'. רצח אלים זה בהכרח היה מותיר על בגדיה עקבות דם (אם אכן הייתה היא הרוצחת) והמשטרה בודקת את כל בגדיה כדי למצוא עקבות דם ולא מוצאת. ההגנה והתביעה מתפלמסים ארוכות בנושא זה ומתווכחים אם הייתה שהות בידה להתפטר מבגדיה המגואלים בדם, או לא.
ושאלה אחת אינה נשאלת והעד אינו נחקר על כך: מה לבשה החשודה כשראית אותה מחוץ לדירת הנרצח?
ואם תאמרו שהוא אינו חייב לזכור את הבגדים, אגלה לכם כי העד הינו חוקר פרטי העומד בפני קבלת רישיון, ומטבע הדברים הוא חד עין כדי לזכור. בנוסף לכך, הוא עובד על התיק ומכיר את החשודה ובוודאי לא ראה אותה כסתם עובר אורח אקראי.
נקודה למחשבה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
