ביקורת ספרותית על מבול של סודות - דיסמס הארדי #13 מאת ג'ון לסקואה
ספר טוב

---

אז...
עם איזה בלש הייתם רוצים להיפגש על כוס קפה?
בואו נראה...
לא עם שרלוק הולמס שיפטיר בעייפות "אלמנטרי ווטסון, אה, רויטל" כל פעם שאעז לפתוח את הפה.
לא עם הרקול פוארו, שידרוש ממני לאמץ את תאי האפורים, או הגברת מרפל החביבה, שבטח אזכיר לה את המשרתת של בת דודתה שתמיד שפכה בטעות את הקפה כשהגישה אותו.
לא עם פיליפ מרלו הציני והמלנכולי.
לא עם הארי הולה, השיכור והמלנכולי.
לא עם ריצ'ר, למרות יחסיו הטובים עם המין הנשי. מעדיפה שלא לשתות קפה עם אנשים שלא הייתי רוצה לפגוש בסמטה אפלה.
לא עם דייב גרני החופר.
לא עם מיירון בוליטר, מחשש שחברו הפסיכופת יצטרף.

בקיצור, חייבים להודות, רוב הבלשים שנחמד לקרוא עליהם הם לא אנשים שהיינו רוצים שימצאו בסביבה.
לפחות כל עוד לא התרחש בסביבתנו רצח מסתורי (או שסתם נעלמו המפתחות של הרכב ואין למצוא אותם בשום פנים ואופן).

אבל יש יוצא מן הכלל, הלא הוא דיסמס הרדי.
טוב, רשמית הוא לא בלש אלא עורך דין, אבל לרוב מתפקד כבלש ולכן הוא נחשב.
כן, בהחלט הייתי שמחה לשות כוס קפה עם דיסמס. אם אפשר, אצלו בבית, כלומר בחצר, בסן פרנסיסקו, עם כל החבר'ה: אשתו פראני, הילדים, החבר ממחלקת הרצח - אייב גליצקי עם טרייה, אשתו (השניה, הראשונה נפטרה מסרטן, סיפור עצוב) והילדים.
נכון, הם לא שומרים כשרות ולכן לא אוכל להשתתף באחת מסעודות המלכים שדיסמס מכין על המחבת השחורה והגדולה שלו, אבל אני סומכת עליהם שיהיה להם מספיק טקט והם ימצאו דרך לדאוג לי. תעזור להם גם העובדה שאבא של אייב הוא יהודי חובב מסורת (אם כי את אייב ילדה לו אשתו הגויה, אבל אני בטוחה שהוא יודע איפה למצוא אוכל כשר טוב).
נריץ בדיחות ונדבר על זכרונות מהעבר, כלומר מספרי העבר של הרדי, תהיה אווירה נעימה ותהיה סן פרנסיסקו. מה רע?

מצד אחד - ג'ון לסקואה הוא סופר הבלשים החביב עלי ביותר.
יש לו כמה מותחנים טובים, מהסוג המשפטי - כאלה שבהם עורך הדין המבריק מעלה לדוכן את העדים, חוקר אותם, שואל שאלות מכשילות, מסבך אותם ומגלה את הרוצח בשידור חי בבית המשפט.
מצד שני - הספרים שלו לגמרי לא אחידים ברמתם, ולכן אני קצת חוששת להמליץ.
כי מה אם אמליץ בחום, ואתם תיגשו לספריה ותשאלו בהתלהבות את, נגיד "אשמה" העלוב ויותר לא תרצו לעולם לפתוח ספר של לסקואה? איזה פספוס!
ככלל, הספרים שלו שבהם מככב דיסמס הרדי הם הטובים יותר, אבל אפילו על זה אני לא בטוחה שאני יכולה לחתום.
בשורה התחתונה - ממליצה מאוד לנסות, וגם אם לא היה משהו - לא לוותר סופית ולנסות עוד אחד, אולי במקרה נפלתם על ספר לא מוצלח.

ועכשיו לתכלס, כלומר, מה אני אוהבת בספרים של לסקואה.
אני אוהבת את זה שלסקואה משרטט עולם שלם.
מעבר לגלריית הגיבורים שלו, שכוללת את דיסמס, המשפחה שלו, חברים עורכי דין, החבר הכי טוב - אייב גליצקי ממחלק הרצח, אליוט העיתונאי ושלל תובעים מחוזיים, ראשי עיר, שוטרים, פוליטיקאים, בעלי מסעדות וכו' וכו' יש את העיר עצמה - סן פרנסיסקו.
אם אגיע לשם פעם, קרוב לודאי שלא אוכל להתאפק ואלך לחפש את הבר שבו שותף הרדי ואת המסעדה של לו היווני. אני יודעת שהם לא קיימים, אבל הם נראים כל כך אמיתיים, כשהם מופיעים כך, בדרך אגב, ספר אחרי ספר.
הפוליטיקה של העיר, האווירה הציבורית, הנופים, בעיות החניה, כולם נשזרים בספרים של לסקואה ומוסיפים להם עניין. סוג של עניין תיירותי, מהסוג המודרני שאוהב להשתלב בחיי העיר ולהרגיש חלק.
מעבר לזה, הדמויות אינן סטטיות, הן עוברות שלל חוויות, שינויים והתפתחויות בחייהם הפרטיים.
נחמד יותר לקרוא לפי הסדר, אבל יש אזכורים לאירועים שונים בספרים המתקדמים יותר ואפשר להשלים את החסר בקלות. גם זה, כמו שפע הפרטים והדמויות, מחבר את הקורא לדמות, הופך אותה לאמיתית וחיה יותר.
ומעל הכל - חוש ההומור, הדיאלוגים האירוניים, המשעשעים והקלילים בין הדמויות, הם האהובים עלי ביותר.

דוגמאות קטנות?
בבקשה:
"...אבל כולנו טועים, לא? אנחנו עושים דברים שאנחנו מתביישים בהם וגרוע מזה."
"אני יודע שלי זה קרה," אמר הרדי "אבל אודה לכם אם זה לא יצא מהחדר. השותפים שלי יזדעזעו וייבהלו."

"אתה רוצה לנחש תחת איזה פיקוח נמצאים חוקי החילוט?"
"ליגת הנוער?"
דריזדייל חייך. "לא רחוק מזה, למען האמת. חוקי האדמירליה"
"זה היה הניחוש הבא שלי"

"סליחה, כבודה. לא התכוונתי לרמוז דבר כזה. התכוונתי לטעון זאת כעובדה."

וכן הלאה.

הספר "מבול של סודות" הוא מותחן משפטי מרתק מהסוג שתיארתי למעלה.
בתחילת הספר, נפגע בנו של גליצקי בתאונה שהוא חש אחראי עליה.
תחושת האשמה הזו תתקשר לעלילת הרצח בשני מישורים - במישור העלילתי - היא תפגע ביכולתו של גליצקי להתרכז בעבודתו וגרום לשוטרים שתחת פיקודו לעשות טעויות שהוא היה יכול למנוע, ושיסבכו את חייהם של אי אלו אנשים. מזל שהרדי יהיה בסביבה כדי לעזור.
במישור התמתי, גם העלילה הראשית עוסקת בנושא של תחושת אשמה ולקיחת אחריות על תאונות.
מומלץ.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על מבול של סודות - דיסמס הארדי #13