“המותחן המשפטי "מבול של סודות" מאת ג'ון לסקואה (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2011) הוא הספר העשרים בסדרת הספרים שכתב על הפרקליט דיזמס הרדי, גיבורו הקבוע. הרדי, נחת לשעבר, בלש משטרה וחוקר פרטי לשעבר, הוא גיבור תואם פרי מייסון, וגם בספר זה מוטל עליו להגן על לקוחה שאשמתה נראית ברורה מעל לכל ספק, פרט לכך שהיא אינה כזו. 

דילן ווגלר, מנהל בית קפה שכונתי פופולרי בסן פרנסיסקו, נרצח. עד מהרה התברר שווגלר ניהל מבית הקפה עסק משגשג של סחר במריחואנה, ובין לקוחותיו נמנו רבים משמנתה וסלתה של סן פרנסיסקו, מהזירה הפוליטית ואף מרשויות אכיפת החוק. ברצח של ווגלר וברצח נוסף הואשמה מאיה טאונסנד, בעלת העסק ואחייניתה היפה והעשירה כקורח של ראש העיר. עד מהרה התברר להרדי שלמרשתו יש סוד אפל בעל פוטנציאל נפיץ שעלול להמיט עליה ועל משפחתה חורבן. מאיה שאכולה רגשי אשם ומשוכנעת שעליה לשלם על חטאיה, שאלה אותו אם הרג פעם מישהו. "הרדי הנהן. "הייתי בווייטנאם. הרגתי המון אנשים." ולא רק בווייטנאם, חשב, אלא גם את קורבנות קרב היריות הנורא שהשתתף בו כאן בסן פרנסיסקו" (עמוד 292). זה לא אותו דבר, היא השיבה.

במקביל גילה הרדי שבנו של "חברו הטוב ביותר של הרדי, אייב גליצקי, ראש מחלק הרצח במשטרת סם פרנסיסקו" (עמוד 12), נפצע אנושות בתאונת דרכים וגליצקי, שהאשים עצמו בתאונה התקשה לתפקד. בהיעדרו נפלו בלשיו קורבן לתחבולותיהם של בעלי השררה שיש להם עניין בתיק. כמקובל בספרים שכאלה, הוא אולי האיש הקרוב ביותר אל הרדי אך מטרתו היא לוודא שהלקוח או הלקוחה של ההרדי יורשעו בפשע שבו הואשמו, אבל מי שחושב שגילצקי בתפקוד נמוך הוא פחות חד ופחות חריף טועה. כך למשך, כשרוצח תפס בת ערובה בבית המשפט, היה פחות ערני מכפי שנדרש הדבר נתן "לגליצקי, שעמד במרחק חמישה מטרים משם והמתין בדיוק להזדמנות כזאת, הזדמנות ליריה מדויקת אחת ויחידה" (עמוד 383). גליצקי, בלש מנוסה, "לא נזקק ליותר מזה" (עמוד 383). הרוצח נפל מת.

זהו ספר מותח ומהנה, אולם דומה כי המחבר נדרש לפתע לארוז את העסיפור מהר ופתר את הפרשה בהינף קולמוס באופן לא משכנע. גם כך וגם כך סביר שאקרא עוד מהספרים על הרדי. פשוט כי הם מהנים מאוד.”

“כבר סיפרתי לכם כי במתקפת ההשתלטות שלי על ספרי מתח בתקופת ה"קנה 3 שלם 99" של צומת ספרים, קניתי 2 עותקים מן הספר הזה. ובכן, הספר בסדר, קראתי אותו פעם אחת, אין לי סיבה לקרוא אותו פעמיים, ובוודאי שלא לקנות אותו פעמיים.
זהו המותחן המשפטי השני על סן פרנסיסקו, שאני קוראת בשבוע זה. גם לו, כמו לחשוד מזדמן יש מעט מאוד ביקורות בסימניה, אחת, ליתר דיוק. מבול של סודות שייך לז'אנר המותחנים המשפטיים, ששכיח יותר בארצות הברית, עם שיטת המושבעים שלה. במשפט שמתנהל בפני שופט או שופטים בלבד, התובע ופרקליט ההגנה עסוקים פחות במניירות, בלבוש, בהצגה, בסמנטיקה, בשפת גוף, בגובה הקול, בהתעסקות בפרטים שוליים, בפרטים מינוריים מאישיותם של העדים, בקיצור, במשפט ללא מושבעים יש יותר תכל'ס ופחות תיאטרון. או אם להיות יותר ישירים: מותחן משפטי ללא מושבעים לא מעניין את אף אחד.
זהו סיפרו העשרים במספר של ג'ון לסקואה, וגם מי שלא קרא את הקודמים ואינו בקי בנבכי חיים של דיזמס הרדי, אייב גליצקי וואס פארלי, לא ירגיש זנוח. בניגוד לכמה סופרים שאינם מנדבים מידע בהנחה שקראת כל מה שהפיקו עד כה, לסקואה משרבב עבורנו פרטים חשובים, בלי להיות מעיק או מלאכותי.
ולתעלומה עצמה: מנהל בית קפה פופולארי נרצח וליד גופתו מתגלה תרמיל מלא בשקיקי מריחואנה. מתברר שסלתה ושמנה של סן פרנסיסקו הייתה רוכשת ממנו גראס. בעלת בית הקפה נחשדת ברציחתו ואם לא די בזה, מכר נוסף שלה נרצח. החשודה היא אישה צעירה ועשירה, אחותו של חבר מועצת העיר ואחייניתה של ראש העיר. ואם לא הבנתם מה חשיבותו של ייחוס זה, דעו כי לא דומה משרת ראש העיר סן פרנסיסקו למשרת ראש עיריית רמלה (ויסלח לי ראש עיריית רמלה) כי משרה כזו היא מקפצה למשרת מושל קליפורניה ומשם הדרך קצרה להתמודדות על הנשיאות. (ואת כל המידע הזה רכשתי במותחן המשפטי הקודם חשוד מזדמן...).
הפרקליט שלנו מאמין באמונה שלמה באשמתה של הלקוחה שלו, נקודת פתיחה לא טובה להגנה, אבל מצויינת לנו כקוראים, שלומדים איך יכול סניגור להגן על לקוח כשהוא בטוח באשמתו. וכדי להוסיף על התסבוכת, החשודה אפילו לא מתקוממת יותר מדי ולא מנסה להגן על עצמה, מפני שהיא מנסה להסתיר איזו פרשייה עגומה בעברה.
זהו החלק החלש שבספר, הבלתי הגיוני והמונע ממנו להיות מצויין. היינו מצפים ממנה להילחם על חפותה בקצת יותר מרץ. נכון שהפרשייה מהעבר היא חלק מהסודות שבספר, סוד שנחשף מוקדם מדי לטעמי וללא סיבה רציונאלית, או היגיון סיפורי. כמו בספרים רבים מדי, חייהם הפרטיים של הפרקליט ומפקד מחלק הבילוש נחשפים לפרטיהם הרבה יותר מחייה של החשודה, וכך נוצר מצב שלא היה איכפת לנו במיוחד אם העצורה תיכנס לכלא לשארית חייה, אם לא שזו היתה תוצאה ישירה של כשלונו של הגיבור שלנו, מיסטר הרדי בעל השם הפרטי המשונה: דיזמס.
פיתרון התעלומה בהחלט מפתיע ובכל זאת, יש לי שאלה משטרתית לסופר.
אחד העדים החשובים רואה את החשודה מחוץ לדלת ביתו של הנרצח השני זמן קצר לאחר מועד הרצח. עדותו זו מקשרת בין מקרי הרצח, כי לא בטוח שהמשטרה הייתה עושה את הקשר הזה בעצמה. אמנם החשודה הותירה את טביעות אצבעותיה בידית דלת הכניסה, אבל בהחלט ניתן היה לטעון כי טביעות האצבעות היו שם יום קודם וכו'. רצח אלים זה בהכרח היה מותיר על בגדיה עקבות דם (אם אכן הייתה היא הרוצחת) והמשטרה בודקת את כל בגדיה כדי למצוא עקבות דם ולא מוצאת. ההגנה והתביעה מתפלמסים ארוכות בנושא זה ומתווכחים אם הייתה שהות בידה להתפטר מבגדיה המגואלים בדם, או לא.
ושאלה אחת אינה נשאלת והעד אינו נחקר על כך: מה לבשה החשודה כשראית אותה מחוץ לדירת הנרצח?
ואם תאמרו שהוא אינו חייב לזכור את הבגדים, אגלה לכם כי העד הינו חוקר פרטי העומד בפני קבלת רישיון, ומטבע הדברים הוא חד עין כדי לזכור. בנוסף לכך, הוא עובד על התיק ומכיר את החשודה ובוודאי לא ראה אותה כסתם עובר אורח אקראי.
נקודה למחשבה.”

“אז...
עם איזה בלש הייתם רוצים להיפגש על כוס קפה?
בואו נראה...
לא עם שרלוק הולמס שיפטיר בעייפות "אלמנטרי ווטסון, אה, רויטל" כל פעם שאעז לפתוח את הפה.
לא עם הרקול פוארו, שידרוש ממני לאמץ את תאי האפורים, או הגברת מרפל החביבה, שבטח אזכיר לה את המשרתת של בת דודתה שתמיד שפכה בטעות את הקפה כשהגישה אותו.
לא עם פיליפ מרלו הציני והמלנכולי.
לא עם הארי הולה, השיכור והמלנכולי.
לא עם ריצ'ר, למרות יחסיו הטובים עם המין הנשי. מעדיפה שלא לשתות קפה עם אנשים שלא הייתי רוצה לפגוש בסמטה אפלה.
לא עם דייב גרני החופר.
לא עם מיירון בוליטר, מחשש שחברו הפסיכופת יצטרף.

בקיצור, חייבים להודות, רוב הבלשים שנחמד לקרוא עליהם הם לא אנשים שהיינו רוצים שימצאו בסביבה.
לפחות כל עוד לא התרחש בסביבתנו רצח מסתורי (או שסתם נעלמו המפתחות של הרכב ואין למצוא אותם בשום פנים ואופן).

אבל יש יוצא מן הכלל, הלא הוא דיסמס הרדי.
טוב, רשמית הוא לא בלש אלא עורך דין, אבל לרוב מתפקד כבלש ולכן הוא נחשב.
כן, בהחלט הייתי שמחה לשות כוס קפה עם דיסמס. אם אפשר, אצלו בבית, כלומר בחצר, בסן פרנסיסקו, עם כל החבר'ה: אשתו פראני, הילדים, החבר ממחלקת הרצח - אייב גליצקי עם טרייה, אשתו (השניה, הראשונה נפטרה מסרטן, סיפור עצוב) והילדים.
נכון, הם לא שומרים כשרות ולכן לא אוכל להשתתף באחת מסעודות המלכים שדיסמס מכין על המחבת השחורה והגדולה שלו, אבל אני סומכת עליהם שיהיה להם מספיק טקט והם ימצאו דרך לדאוג לי. תעזור להם גם העובדה שאבא של אייב הוא יהודי חובב מסורת (אם כי את אייב ילדה לו אשתו הגויה, אבל אני בטוחה שהוא יודע איפה למצוא אוכל כשר טוב).
נריץ בדיחות ונדבר על זכרונות מהעבר, כלומר מספרי העבר של הרדי, תהיה אווירה נעימה ותהיה סן פרנסיסקו. מה רע?

מצד אחד - ג'ון לסקואה הוא סופר הבלשים החביב עלי ביותר.
יש לו כמה מותחנים טובים, מהסוג המשפטי - כאלה שבהם עורך הדין המבריק מעלה לדוכן את העדים, חוקר אותם, שואל שאלות מכשילות, מסבך אותם ומגלה את הרוצח בשידור חי בבית המשפט.
מצד שני - הספרים שלו לגמרי לא אחידים ברמתם, ולכן אני קצת חוששת להמליץ.
כי מה אם אמליץ בחום, ואתם תיגשו לספריה ותשאלו בהתלהבות את, נגיד "אשמה" העלוב ויותר לא תרצו לעולם לפתוח ספר של לסקואה? איזה פספוס!
ככלל, הספרים שלו שבהם מככב דיסמס הרדי הם הטובים יותר, אבל אפילו על זה אני לא בטוחה שאני יכולה לחתום.
בשורה התחתונה - ממליצה מאוד לנסות, וגם אם לא היה משהו - לא לוותר סופית ולנסות עוד אחד, אולי במקרה נפלתם על ספר לא מוצלח.

ועכשיו לתכלס, כלומר, מה אני אוהבת בספרים של לסקואה.
אני אוהבת את זה שלסקואה משרטט עולם שלם.
מעבר לגלריית הגיבורים שלו, שכוללת את דיסמס, המשפחה שלו, חברים עורכי דין, החבר הכי טוב - אייב גליצקי ממחלק הרצח, אליוט העיתונאי ושלל תובעים מחוזיים, ראשי עיר, שוטרים, פוליטיקאים, בעלי מסעדות וכו' וכו' יש את העיר עצמה - סן פרנסיסקו.
אם אגיע לשם פעם, קרוב לודאי שלא אוכל להתאפק ואלך לחפש את הבר שבו שותף הרדי ואת המסעדה של לו היווני. אני יודעת שהם לא קיימים, אבל הם נראים כל כך אמיתיים, כשהם מופיעים כך, בדרך אגב, ספר אחרי ספר.
הפוליטיקה של העיר, האווירה הציבורית, הנופים, בעיות החניה, כולם נשזרים בספרים של לסקואה ומוסיפים להם עניין. סוג של עניין תיירותי, מהסוג המודרני שאוהב להשתלב בחיי העיר ולהרגיש חלק.
מעבר לזה, הדמויות אינן סטטיות, הן עוברות שלל חוויות, שינויים והתפתחויות בחייהם הפרטיים.
נחמד יותר לקרוא לפי הסדר, אבל יש אזכורים לאירועים שונים בספרים המתקדמים יותר ואפשר להשלים את החסר בקלות. גם זה, כמו שפע הפרטים והדמויות, מחבר את הקורא לדמות, הופך אותה לאמיתית וחיה יותר.
ומעל הכל - חוש ההומור, הדיאלוגים האירוניים, המשעשעים והקלילים בין הדמויות, הם האהובים עלי ביותר.

דוגמאות קטנות?
בבקשה:
"...אבל כולנו טועים, לא? אנחנו עושים דברים שאנחנו מתביישים בהם וגרוע מזה."
"אני יודע שלי זה קרה," אמר הרדי "אבל אודה לכם אם זה לא יצא מהחדר. השותפים שלי יזדעזעו וייבהלו."

"אתה רוצה לנחש תחת איזה פיקוח נמצאים חוקי החילוט?"
"ליגת הנוער?"
דריזדייל חייך. "לא רחוק מזה, למען האמת. חוקי האדמירליה"
"זה היה הניחוש הבא שלי"

"סליחה, כבודה. לא התכוונתי לרמוז דבר כזה. התכוונתי לטעון זאת כעובדה."

וכן הלאה.

הספר "מבול של סודות" הוא מותחן משפטי מרתק מהסוג שתיארתי למעלה.
בתחילת הספר, נפגע בנו של גליצקי בתאונה שהוא חש אחראי עליה.
תחושת האשמה הזו תתקשר לעלילת הרצח בשני מישורים - במישור העלילתי - היא תפגע ביכולתו של גליצקי להתרכז בעבודתו וגרום לשוטרים שתחת פיקודו לעשות טעויות שהוא היה יכול למנוע, ושיסבכו את חייהם של אי אלו אנשים. מזל שהרדי יהיה בסביבה כדי לעזור.
במישור התמתי, גם העלילה הראשית עוסקת בנושא של תחושת אשמה ולקיחת אחריות על תאונות.
מומלץ.”

“בחיי היום יום אני משתדל לשמור מרחק מעורכי דין.לא בגלל שאני רוצח שכיר אלא כי תמיד יכולים להאשים אותי ברישום כוזב במסמכי תאגיד (לא יודע מה זה אומר ,אבל תמיד אנשים מואשמים בזה) ,הפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו (בקשת עזרה משוטר באמצע שתיית הקפה שלו) , סיכון עוברים ושבים (דריכה על נמלה שלא במעבר חצייה) ... .
גם ספרים על עורכי דין בדר"כ לא מציאה גדולה - יש את הסופרים הידועים ג'ון גרישם ,סקוט טרו ג'ון לסקואה ועוד שמשלל יצירותיהם אפשר לדלות מעט ספרים ראויים לקריאה.

"מבול של סודות" נפתח ברצח של מנהל בית קפה,התובע הפדרלי מעוניין לסבך את ראש העיר וחבר מועצה (עו"ד ,כבר אמרתי) מחליט לסבך את בעלת המקום ( קרובת המשפחה שלהם ),שמתברר שמסתירה משהו אבל לא מוכנה לגלות גם במחיר של ישיבה בכלא.

לכל הקלחת הזו נכנס דזמונד הרדי (העו"ד הכוכב של ג'ון לסקואה) שנאלץ להתמודד עם כל האמור לעיל וגם עם שופטת ששונאת אותו.

בדר"כ דברי ההלל שנכתבו בעיתונאים ושסופרים " מפיצים " איש על ספר רעהו נכתבים בגב הספר.הפעם רק בקורת אחת נכתבה בגב ואחת אחרת נכתבה על הכריכה הקדמית :"הטוב ביותר עד כה בסדרת המותחנים המשפטיים - אינטליגנטי ,אנושי ונבון". לי ציילד

לטעמי ,זה ספר מתח טוב אבל ודאי לא נותן תחרות לריצר מספריו של לי ציילד.

http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=392”