המותחן המשפטי "השימוע" מאת ג'ון לסקואה (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2003) הוא הספר ה־7 בסדרת הספרים שכתב על הפרקליט דיזמס הרדי, גיבורו הקבוע. הרדי' ששירת "כנחת בווייטנאם, ואחר כך כשוטר לפני לימודי המשפטים" (עמוד 127), הוא גיבור תואם פרי מייסון. הספר נפתח כאשר איילין, עורכת דין צעירה ומצליחה, נורתה למוות בסמטה חשוכה. החשוד ברצח הוא קול ברג'יס, חסר בית מסומם שבידו נמצאו תכשיטיה, ארנקה וכן האקדח שבו נורתה. לכאורה מקרה פשוט וסגור של שוד ורצח. אבל מה שאיש אינו יודע הוא שעורכת הדין היא בתו של אייב גליצקי, ראש מחלק הרצח בסן פרנסיסקו וחברו הטוב של הרדי. התובעת המחוזית, שרון פראט, שביקשה לשפר את מעמדה לקראת הבחירות, דרשה את עונש המוות בתיק ולכן שכרה המשפחה את הרדי כסנגורו של קול. הפעם, כבכל פעם, יידרש הרדי להגן על לקוח שחפותו לא ברורה, מול כוחות גדולים שיבקשו להכשילו הן כדי להרשיע את מי שנתפס בעיניהם כרוצח והן משום שהדבר משרת את האינטרסים שלהם. הספר כתוב טוב ובאופן מותח. בסך הכל נחמד מאוד.

"החוק הראשון הוא שאתה מגן על החיים שלך ושל האנשים שאתה אוהב" (עמוד 15)

המותחן המשפטי "החוק הראשון" מאת ג'ון לסקואה (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2006) הוא הספר ה־9 בסדרת הספרים שכתב על הפרקליט דיזמס הרדי, גיבורו הקבוע. הרדי, נחת לשעבר, בלש משטרה וחוקר פרטי לשעבר, הוא גיבור תואם פרי מייסון. הספר נפתח כאשר הרדי וחברו, עו"ד דייוויד פרימן, הגישו תביעה כנגד בעליה של חברת אבטחה פרטית בסאן פרנסיסקו בשם וייד פיינוס. בעוד הקרב המשפטי התנהל ביצעו פיינוס, אחיו רוי, אחיינו ניק ספיה וכן ראש מחלק הרצח המושחת בארי גרסון מהלך משל עצמם ורצחו את את סם סילוורמן, בעליו של בית עבוט, והפלילו במעשה את ג'ון הולידיי, בעליו של בר מקומי כושל, שהוא חבר ולקוח של דיזמס הרדי. 

סילוורמן היה חברו הטוב ביותר של אביו של לוטננט אייב גליצקי, בעברו ראש מחלק הרצח וכעת, לאחר החלמתו מירי שכמעט עלה לו בחייו, ראש מדור שכר במשטרה. גליצקי הוא חברו הטוב ביותר של הרדי, שכן, "כשחזר מווייטנאם, לפני שנרשם ללימודי משפטים, הרדי היה שוטר מקוף לצדו של אייב גליצקי" (עמוד 262). בעזרת גליצקי מצא הרדי סיבה טובה לפקפק באשמתו של הולידיי. כל הראיות הצביעו על כך שלקוחו של הרדי הוא רוצח קר רוח ותאב בצע ושהרדי וגליצקי קשרו אתו קשר שיניב להם הון. הכל נכון, אמר הרדי, "למעט העובדה שהראיות לא שוות כלום" (עמוד 340).

אך טיעוניו של הרדי נדחו. פיינוס ואנשיו איימו על חיי משפחותיהם של גליצקי והרדי, הולידיי נאלץ לרדת למחתרת. כעת מאמינה המשטרה בשלושה דברים: הרדי משקר, הולידיי הוא רוצח בדם קר, וגליצקי הוא שוטר שסרח. לשלושה הצטרף לא נותר אלא לפנות אל חוק אחר, ראשוני יותר, כדי לשרוד. לשלושה חברו גם ג'ינה רואק, עו"ד וארוסתו של דייוויד פרימן שנרצח גם הוא בידי פיינוס ואנשיו, וכן מוזס מקגווייר, גיסו של הרדי. מקגווייר והרדי "שירתו יחד בווייטנאם. שם גרר הרדי את מקגווייר למקום מחסה בעיצומו של קרב קשה – שניהם נפגעו, שניהם זכו באות "הלב הסגול". אולם הרדי הציל את חייו של מקגווייר, והקשר ביניהם נשמר ויישמר לעד" (עמוד 13). 

בשיאו של הספר, במקום עימות בבית המשפט, כפי שלרוב מסתיימים ספריו של לסקואה, נקלעים החמישה לקרב יריות בינם לבין פיינוס ואנשיו. "הדי הירייה לא גוועו כששתיים נוספות צילצלו בו זמנית, אחת משמאלו של גליצקי בקדמת המזח, והשנייה מאחוריו. הוא הסתובב, אוחז את האקדח בשתי ידיים, וראה את גרסון במרחק של פחות משלושה מטרים מאחוריו, מחליק לאטו למרגלות הטיח של המחסן הסמוך ומשאיר אחריו שובל של דם על הקיר הדהוי. הוא הסתובב וראה את הרדי מתרומם לאטו, אקדחו בידיו" (עמוד 419).

הספר מותח וכתוב היטב. אחד הטובים בסדרה.

"מלחמות, והמלחמה הזאת היא לא יוצאת מהכלל, יכולות לעשות דברים איומים לאנשים" (עמוד 433).

המותחן המשפטי "הבגידה" מאת ג'ון לסקואה (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2009) הוא הספר ה־12 בסדרת הספרים שכתב על הפרקליט דיזמס הרדי, גיבורו הקבוע. הרדי, נחת לשעבר, בלש משטרה וחוקר פרטי לשעבר, הוא גיבור תואם פרי מייסון, וגם בספר זה מוטל עליו להגן על לקוח שאשמתו נראית ברורה מעל לכל ספק, פרט לכך שהיא אינה כזו. למעשה, רק מחצית אם לא פחות מכך מן הספר נוגעת לעלילותיו של דיזמס הרדי. רוב הספר עוסק בסיפורו של אוון שולר, שוטר ולוטננט מילואים במשמר הלאומי האמריקני שגויס ונשלח ללחום בעיראק. שם סופחו הוא ואנשיו לג'ק אולסטרונג, קבלן ביטחוני אמריקני. אולסטורונג "שירת בכוח דלתא, יחידת קומנדו עילית למבצעים מיוחדים, ועלה בסולם הדרגות עד לדרגת קולונל" (עמוד 27). הוא הצמיד את שולר לאחד מבכירי אנשיו, רון נולאן, יוצא הקומנדו הימי ולוחם קר מזג.

אף שהשניים הפכו לחברים שני אירועים מרכזיים הובילו לעימות ביניהם. הראשון נגע לכך שנולאן הבטיח לשולר שבביקור בזק בקליפורניה ימסור מכתב לחברתו לשעבר, טארה, שבו ביקש ממנה שולר לחזור אליו. בפועל נולאן שיקר לטארה בנוגע לרצונו של שולר והפך למאהבה. האירוע השני היה התקלות של כוח בפיקוד שולר, אליו נלווה נולאן, בעיראק באזרחים חפים מפשע, שהפך בשל טעות בשיקול הדעת של נולאן שפתח באש ורצח אזרחים תמימים, לקרב קשה שבמהלכו נפצע שולר קשה מאוד ושבעה מחייליו נהרגו. 

הזמן חלף והשניים שבו לארצות הברית. שולר השתקם ושב לעבודתו כשוטר, ואילו נולאן מבקר באופן תדיר בעיירה הקליפורנית רדווד סיטי בשל יחסיו עם טארה. כאשר התברר לטארה כי נולאן שיקר לה בנוגע לשולר היא התעמתה עמו ושבה לזרועותיו של שולר.זה האחרון בכעסו, פנה להתעמת עם נולאן. כעבור מספר ימים נולאן נמצא מת ואילו שולר, הלום מכמות מופרזת של אלכוהול נעצר בחשד לרצח ואף הורשע במעשה. כאן נכנס לתמונה הרדי שמונה לעורך דינו של שולר ומבקש לערער על פסק הדין. "הייתי פעם שוטר. לפני זה, חיל הנחתים. סיבוב קטן בווייטנאם" (עמוד 347), השיב הרדי לשולר כשזה ביקש להבין מדוע הוא יכול לייצג אותו. ישנם, הדיב הרדי, לא מעט נקודות דמיון בין השניים. כאן הופכת העלילה לסיפור מותח באמת מלא אינטריגות, אולם כדי להגיע לנקודה זו נדרשו כ־220 עמודים מתישים שכולם נטולי הרדי וחבריו. 

המסקנה, אם כך, היא שחלק מהספר מותח ומהנה, וחלק ממנו פשוט משעמם ומתיש. כבוחנים איזה חלק גדול יותר הרי שהחלק המשעמם (שגם חסר את גיבור הסדרה) פשוט גדול יותר באופן חסר פרופורציה. מומלץ ליהנות מספרים אחרים בסדרה ולדלג על זה.

המותחן המשפטי "מבול של סודות" מאת ג'ון לסקואה (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2011) הוא הספר העשרים בסדרת הספרים שכתב על הפרקליט דיזמס הרדי, גיבורו הקבוע. הרדי, נחת לשעבר, בלש משטרה וחוקר פרטי לשעבר, הוא גיבור תואם פרי מייסון, וגם בספר זה מוטל עליו להגן על לקוחה שאשמתה נראית ברורה מעל לכל ספק, פרט לכך שהיא אינה כזו. 

דילן ווגלר, מנהל בית קפה שכונתי פופולרי בסן פרנסיסקו, נרצח. עד מהרה התברר שווגלר ניהל מבית הקפה עסק משגשג של סחר במריחואנה, ובין לקוחותיו נמנו רבים משמנתה וסלתה של סן פרנסיסקו, מהזירה הפוליטית ואף מרשויות אכיפת החוק. ברצח של ווגלר וברצח נוסף הואשמה מאיה טאונסנד, בעלת העסק ואחייניתה היפה והעשירה כקורח של ראש העיר. עד מהרה התברר להרדי שלמרשתו יש סוד אפל בעל פוטנציאל נפיץ שעלול להמיט עליה ועל משפחתה חורבן. מאיה שאכולה רגשי אשם ומשוכנעת שעליה לשלם על חטאיה, שאלה אותו אם הרג פעם מישהו. "הרדי הנהן. "הייתי בווייטנאם. הרגתי המון אנשים." ולא רק בווייטנאם, חשב, אלא גם את קורבנות קרב היריות הנורא שהשתתף בו כאן בסן פרנסיסקו" (עמוד 292). זה לא אותו דבר, היא השיבה.

במקביל גילה הרדי שבנו של "חברו הטוב ביותר של הרדי, אייב גליצקי, ראש מחלק הרצח במשטרת סם פרנסיסקו" (עמוד 12), נפצע אנושות בתאונת דרכים וגליצקי, שהאשים עצמו בתאונה התקשה לתפקד. בהיעדרו נפלו בלשיו קורבן לתחבולותיהם של בעלי השררה שיש להם עניין בתיק. כמקובל בספרים שכאלה, הוא אולי האיש הקרוב ביותר אל הרדי אך מטרתו היא לוודא שהלקוח או הלקוחה של ההרדי יורשעו בפשע שבו הואשמו, אבל מי שחושב שגילצקי בתפקוד נמוך הוא פחות חד ופחות חריף טועה. כך למשך, כשרוצח תפס בת ערובה בבית המשפט, היה פחות ערני מכפי שנדרש הדבר נתן "לגליצקי, שעמד במרחק חמישה מטרים משם והמתין בדיוק להזדמנות כזאת, הזדמנות ליריה מדויקת אחת ויחידה" (עמוד 383). גליצקי, בלש מנוסה, "לא נזקק ליותר מזה" (עמוד 383). הרוצח נפל מת.

זהו ספר מותח ומהנה, אולם דומה כי המחבר נדרש לפתע לארוז את העסיפור מהר ופתר את הפרשה בהינף קולמוס באופן לא משכנע. גם כך וגם כך סביר שאקרא עוד מהספרים על הרדי. פשוט כי הם מהנים מאוד.

הספר הוא אודות מערכת המשפט האמריקאית,ספציפית בסן פרנסיסקו.
עיר הנחשבת ליברלית וסובלנית יחסית.
עיקר העלילה הוא סביב רצח איליין וייג'ר, עורכת דין צעירה ושחורה שהיתה בתה של סנטורית שנפטרה זמן מה קודם ונחשבה דמות מוערכת בקהילה וכוכב עולה.החוקר המשטרתי אייב גליצקי-איש אינו יודע שהוא אביה הביולוגי כולל היא עצמה שהיתה בטוחה שאביה הינו אדם אחר-מוזעק לחקירת הרצח שטלטל את העיר.
עורך הדין דיסמס (דיז) הרדי ממונה כסנגורו של החשוד ברצח-חסר בית ונרקומן, עלוב חיים שגם אחותו מתנכרת לו לאחר קרע ביניהם- שלמרות הודאתו יש חורים רבים בעדותו וברור שהופעל עליו לחץ בחקירה- מתמודד מול התובעת המחוזית שרון פראט האמביציוזית פוליטית (ועוזרה החלקלק) הרוצה לקדם את עצמה ונחושה להטיל עונש מוות לשם רווח פוליטי (אחרי נאום פומבי חוצב להבות) למרות הספקות באשמתו.
פראט המשחקת אותה ליברלית ולוחמת צדק מוכנה להטיל עונשים קלים או כלל לא על עבירות קלות וללכת עד הסוף עם רצח שלא הוכח לחלוטין.
טרם סיימתי ולא בטוח שאסיים- כתוב לא רע כלל אך ארוך מאד (500 עמודים) ומגרעתו היא סרבול ודמויות רבות שלעתים נשכח ממני מי הוא מי.אך רוח הדברים ברורה-הצדק האמריקאי הוא גם עניין פוליטי וצבע עור וסיכוייו לצדק אמיתי של נאשם לבן (במיוחד הומלס עלוב) כשהקרבן שחור (ובעיקר דמות בולטת) במשפט מתוקשר בעידן התקינות הפוליטית ואפלייה מתקנת טובים פחות.

לכאורה, ספר מתח על המלחמה בעיראק, התנהגות הלוחמים, החברה שנשארה בבית וצריכה תשומת לב ועוד.
על רקע זה מופיעה ביקורת אדירה על התנהלות המלחמה והצבא האמריקאי, מערכות "תומכות" בצבא האמריקאי שמופקדות על שמירת ביטחון האזרחים כמו ה FBI שהאינטרס העיקרי שלו הוא שמירה על תדמיתו, ועל אנשיו.
הספר הוא חובה כי הוא משמש תמרור אזהרה לישראל בנושא שהוא בלב הקונצנזוס - צה"ל וביטחון המדינה.
בעיראק נשכרות חברות חוץ למלא תפקידים שתאורטית אינם ב "בייס" העיקרי של הצבא, קרי, תומכי לחימה, אבטחת שדות תעופה ומחנות צבא ועוד ועוד.
בדרך הטבע, החברה הזוכה מקבלת גישה למכרזים נוספים וקשרים למפקדים בכירים כמו ל"בעלי עניין והשפעה בממשל". אם החוזה דורש מאבטחים והמדינה משלמת שכר של 20 דולר לשעה, הרי ניתן לגייס לוחמי גורקה בשכר של שלושה דולר לשעה וכמו שאומרת הבדיחה המפורסמת ..ולהרוויח חמישה אחוזים?
אמנם יש קושי מסוים בלוחמים אלו..הם לא מדברים ערבית. ניתן להתגבר על מכשול זה על ידי צירוף מתורגמן. הבעיה בפתרון זה שאין מספיק יודעי ערבית, ומה אם משפחה עיראקית התקדמה קרוב מדי לרכב האבטחה כי לא הבינה את ההוראות באנגלית ונכרתה מהחיים.. תאונות קורות. או מתפתחת שרשרת שנאה וגאולת דם.
בקריאת הספר מצטיירת תמונה של עירוב תפקידים גם בפעולות משותפות, של לוחמים ו"קבלנים", דבר שיוצר קונפליקטים ו "שיתופי פעולה".
נזכרתי באפיזודה מהשתתפותי במלחמת יום כיפור. הגענו לחווה הסינית מיד לאחר הקרבות. ואיך שאנחנו עומדים ותוהים מה קרה במקום, שמענו קול של חייל שאומר לעצמו .. יופי עכשיו יצטרכו עוד קו ברלב.. אינני יודע אם מבטים יכולים לקטול, אבל הדובר הסתלק במהירות מאיתנו.
דבר דומה קרה לי בהלוויה של קרובה בבית קברות של קיבוץ מסוים. ושם, במהלך ההלוויה , שמעתי שני "משקיעים" שעשו חשבון אם כדאי להשקיע ומה אחוז הרווח.
מכאן גם ברור המתח בין שני הגופים הללו כפי שמתבטא בסיפור.
חוץ מזה העלילה מהירה, קצבית וסוחפת.
הספר ראוי לקריאה, ראיתי בו תמרור אזהרה גם לנו.

ספר מתח מצויין נוסף מסדרת המתח של פרקליט ההגנה דיזמס הארדי וחברו מפקח המשטרה אייב גליצקי.
הארדי מתבקש לייצג את מאיה טאונסנד, אשה עשירה ומצליחה, בעלת בית קפה שמתברר שמנהלו השכיר, שעבד אצל מאיה, ניהל רשת למכירת סמים קלים. כשהמנהל נרצח החשד נופל על מאיה, וכככל שעובר הזמן החשד מתחזק והיא מועמדת למשפט באשמת רצח. הארדי נאלץ להלחם למען לקוחתו, שנראה שמסתירה סוד מעברה וככל הנראה גם מתנהגת כמי שחושבת שמגיע לה עונש. הארדי נאלץ גם להתמודד עם שופטת שאינה נוטה לטובתו ורק כשרונו וחוכמתו יכולים לעזור לו בהתמודדות ובמשפט.

אז...
עם איזה בלש הייתם רוצים להיפגש על כוס קפה?
בואו נראה...
לא עם שרלוק הולמס שיפטיר בעייפות "אלמנטרי ווטסון, אה, רויטל" כל פעם שאעז לפתוח את הפה.
לא עם הרקול פוארו, שידרוש ממני לאמץ את תאי האפורים, או הגברת מרפל החביבה, שבטח אזכיר לה את המשרתת של בת דודתה שתמיד שפכה בטעות את הקפה כשהגישה אותו.
לא עם פיליפ מרלו הציני והמלנכולי.
לא עם הארי הולה, השיכור והמלנכולי.
לא עם ריצ'ר, למרות יחסיו הטובים עם המין הנשי. מעדיפה שלא לשתות קפה עם אנשים שלא הייתי רוצה לפגוש בסמטה אפלה.
לא עם דייב גרני החופר.
לא עם מיירון בוליטר, מחשש שחברו הפסיכופת יצטרף.

בקיצור, חייבים להודות, רוב הבלשים שנחמד לקרוא עליהם הם לא אנשים שהיינו רוצים שימצאו בסביבה.
לפחות כל עוד לא התרחש בסביבתנו רצח מסתורי (או שסתם נעלמו המפתחות של הרכב ואין למצוא אותם בשום פנים ואופן).

אבל יש יוצא מן הכלל, הלא הוא דיסמס הרדי.
טוב, רשמית הוא לא בלש אלא עורך דין, אבל לרוב מתפקד כבלש ולכן הוא נחשב.
כן, בהחלט הייתי שמחה לשות כוס קפה עם דיסמס. אם אפשר, אצלו בבית, כלומר בחצר, בסן פרנסיסקו, עם כל החבר'ה: אשתו פראני, הילדים, החבר ממחלקת הרצח - אייב גליצקי עם טרייה, אשתו (השניה, הראשונה נפטרה מסרטן, סיפור עצוב) והילדים.
נכון, הם לא שומרים כשרות ולכן לא אוכל להשתתף באחת מסעודות המלכים שדיסמס מכין על המחבת השחורה והגדולה שלו, אבל אני סומכת עליהם שיהיה להם מספיק טקט והם ימצאו דרך לדאוג לי. תעזור להם גם העובדה שאבא של אייב הוא יהודי חובב מסורת (אם כי את אייב ילדה לו אשתו הגויה, אבל אני בטוחה שהוא יודע איפה למצוא אוכל כשר טוב).
נריץ בדיחות ונדבר על זכרונות מהעבר, כלומר מספרי העבר של הרדי, תהיה אווירה נעימה ותהיה סן פרנסיסקו. מה רע?

מצד אחד - ג'ון לסקואה הוא סופר הבלשים החביב עלי ביותר.
יש לו כמה מותחנים טובים, מהסוג המשפטי - כאלה שבהם עורך הדין המבריק מעלה לדוכן את העדים, חוקר אותם, שואל שאלות מכשילות, מסבך אותם ומגלה את הרוצח בשידור חי בבית המשפט.
מצד שני - הספרים שלו לגמרי לא אחידים ברמתם, ולכן אני קצת חוששת להמליץ.
כי מה אם אמליץ בחום, ואתם תיגשו לספריה ותשאלו בהתלהבות את, נגיד "אשמה" העלוב ויותר לא תרצו לעולם לפתוח ספר של לסקואה? איזה פספוס!
ככלל, הספרים שלו שבהם מככב דיסמס הרדי הם הטובים יותר, אבל אפילו על זה אני לא בטוחה שאני יכולה לחתום.
בשורה התחתונה - ממליצה מאוד לנסות, וגם אם לא היה משהו - לא לוותר סופית ולנסות עוד אחד, אולי במקרה נפלתם על ספר לא מוצלח.

ועכשיו לתכלס, כלומר, מה אני אוהבת בספרים של לסקואה.
אני אוהבת את זה שלסקואה משרטט עולם שלם.
מעבר לגלריית הגיבורים שלו, שכוללת את דיסמס, המשפחה שלו, חברים עורכי דין, החבר הכי טוב - אייב גליצקי ממחלק הרצח, אליוט העיתונאי ושלל תובעים מחוזיים, ראשי עיר, שוטרים, פוליטיקאים, בעלי מסעדות וכו' וכו' יש את העיר עצמה - סן פרנסיסקו.
אם אגיע לשם פעם, קרוב לודאי שלא אוכל להתאפק ואלך לחפש את הבר שבו שותף הרדי ואת המסעדה של לו היווני. אני יודעת שהם לא קיימים, אבל הם נראים כל כך אמיתיים, כשהם מופיעים כך, בדרך אגב, ספר אחרי ספר.
הפוליטיקה של העיר, האווירה הציבורית, הנופים, בעיות החניה, כולם נשזרים בספרים של לסקואה ומוסיפים להם עניין. סוג של עניין תיירותי, מהסוג המודרני שאוהב להשתלב בחיי העיר ולהרגיש חלק.
מעבר לזה, הדמויות אינן סטטיות, הן עוברות שלל חוויות, שינויים והתפתחויות בחייהם הפרטיים.
נחמד יותר לקרוא לפי הסדר, אבל יש אזכורים לאירועים שונים בספרים המתקדמים יותר ואפשר להשלים את החסר בקלות. גם זה, כמו שפע הפרטים והדמויות, מחבר את הקורא לדמות, הופך אותה לאמיתית וחיה יותר.
ומעל הכל - חוש ההומור, הדיאלוגים האירוניים, המשעשעים והקלילים בין הדמויות, הם האהובים עלי ביותר.

דוגמאות קטנות?
בבקשה:
"...אבל כולנו טועים, לא? אנחנו עושים דברים שאנחנו מתביישים בהם וגרוע מזה."
"אני יודע שלי זה קרה," אמר הרדי "אבל אודה לכם אם זה לא יצא מהחדר. השותפים שלי יזדעזעו וייבהלו."

"אתה רוצה לנחש תחת איזה פיקוח נמצאים חוקי החילוט?"
"ליגת הנוער?"
דריזדייל חייך. "לא רחוק מזה, למען האמת. חוקי האדמירליה"
"זה היה הניחוש הבא שלי"

"סליחה, כבודה. לא התכוונתי לרמוז דבר כזה. התכוונתי לטעון זאת כעובדה."

וכן הלאה.

הספר "מבול של סודות" הוא מותחן משפטי מרתק מהסוג שתיארתי למעלה.
בתחילת הספר, נפגע בנו של גליצקי בתאונה שהוא חש אחראי עליה.
תחושת האשמה הזו תתקשר לעלילת הרצח בשני מישורים - במישור העלילתי - היא תפגע ביכולתו של גליצקי להתרכז בעבודתו וגרום לשוטרים שתחת פיקודו לעשות טעויות שהוא היה יכול למנוע, ושיסבכו את חייהם של אי אלו אנשים. מזל שהרדי יהיה בסביבה כדי לעזור.
במישור התמתי, גם העלילה הראשית עוסקת בנושא של תחושת אשמה ולקיחת אחריות על תאונות.
מומלץ.

זה לא סיפור אלא ביקורת מזוית אחרת.

כשסיימתי את קריאתו של הספר "פרקליט משנה" שקלתי להסתפק בכך שאדרג אותו על פי איכותו ואוותר על כתיבת הביקורת שכן לא חשבתי שהספר ראוי להתייחסות יתרה. אלא שבמחשבה שנייה שיתכן ובאה מתוך בדיחות דעת או משובת בגרותי המתקדמת, החלטתי לנקוט בדרך אחרת.

ידוע לחלקכם שמפעם לפעם אני מרשה לעצמי להחריג בhקורת שאני כותב מדרך ההרגל ולתת לה ייחודיות משלה כך ש"תשובב" את נפש קוראה. כך נהגתי למשל בביקורות על "הכלב היהודי" ו"תולדות מלחמות היהודים ברומאים", כשכל ביקורת נכתבה בהתאמה לנשוא הביקורת.

לאחר שהחלטתי לנקוט בדרך הזו גם הפעם, "התייעצתי" בדמיוני עם אחד מגיבורי הספר שנבחר על ידי למשימה והעליתי בפניו את דעתי. "מצאתי" שהדמות הזו ראתה בהצעתי הזדמנות נדירה לביטוי עצמי ולכן חטפה את ההצעה בשתי ידיים. לאחר "סיעור מוחות משותף" וגירוד פדחת (איש איש לעצמו), אני מעלה כאן את דבריו ובמלואם:

שמי דיזמס הרדי. אני מוכר לקוראיו הנאמנים של הסופר ג'ון לסקואה כאחת הדמויות הקבועות והמועדפות עליו ברוב ספריו. למעשה את כל חברי הטובים ביותר, שלא לדבר על אשתי וצאצאיי, רכשתי לעצמי כפרי דמיונו הפורה. בדרכו זו זכיתי גם בקריירה המקצועית שלי שנבנתה יש מאין בתוך ספריו, וככל שרבו ספריו, כך ארכו ימיי והשתפרה רווחתי הכלכלית. היות והוא זה שברא אותי, ברי לי הדבר כי יש ביכולתו (ואפילו בגחמה בת רגע), להחליט שמיציתי את תוחלתי ולהעלים אותי אחת ולתמיד בהשבתת קולמוס. מכאן יובן שיש לדבר השפעה לא קטנה על מידת הזהירות שאנקוט בה בביקורת שלי. ביחד אם זאת בכוונתי לעשות את עבודתי נאמנה ובכל הרגישות הדרושה.

גם לדעתי יש טעם לדבר שמפעם לפעם תכתב ביקורת לספר (ולספר זה בפרט), ודווקא מנקודת מבטם של השוכנים בין דפיו. גם לנו יש מה לומר, לקלס, לקלל ולגחך. כך גם על טיב כתיבת העלילה על ידי הסופר שהרי בנפשנו הדבר וכי יש בפינו רבות על מידת הדיוק בתיאור אירועים. כך גם באשר לעריכת הספרים שיש בה כדי להשפיע על הבנת מעשינו או דברינו או אמינותנו ואפילו לעשות את ההבדל בין קניית מקום בלב הקורא, או לחלופין לרצונו להטיח אותנו על הרצפה ברוב תסכול. זאת גם ובכלל באשר לדעתנו על הקורא עצמו שמשום מה יוצא תמיד גם צודק וגם חף (לכאורה) מפניות של טעם אישי מכל בקורת שיצאה אי פעם תחת ידיו.

על זאת יש להוסיף שאנו הם אלה שעשינו את כל שטווה עבורנו הסופר, שהסתכנו אל מול רוצח, שפעלנו ימים כלילות לפתרון תעלומה. לכן, ומתוך רצון לנצל את ההזדמנות שנתן בידינו בן אסתר ובשמם של שותפיי לעלילה, אני נוטל על עצמי את המשימה בתקוה שאצדיק את האמון שניתן בי.

על הספר:
זהו עוד סיפור בנלי בו מנסה המחבר להביא את סיפורו של נער שנחשד ברצח כפול כשכל הנסיבות מופנות לרעתו, עד כי די היה בהן כדי להרשיעו בוודאות במעשה הרצח. תפקידי בספר הוא לשמש כפרקליט משנה שהצטרף למערך ההגנה של הנער, כדי לחפש בעזרת פרקליטה צעירה שהצליחה לסבך את העניינים, את הדרך לגלות אם אכן כך פני הדברים. העלילה מתפתלת בין אירועים שונים ומשלבת בתוכה גם מתח מיני רך ושולי בין ההגנה לתביעה. על פי הנחייה שקיבלתי מחבריי, לא אוכל להרחיב מעבר לכך על התוכן שמא אפגע בקוראים עתידיים.

עלי להודות בכנות שהשתתפתי בעבר בעלילות מרתקות יותר וגם אמינות יותר בספריו של ג'ון לסקואה. זו הסיבה שחשתי כי בספר הזה מעשיי ודבריי הנם מאולצים יותר מאשר טבעיים, דבר שגרם לי לאכזבת מה מתוצאת המוגמר. להגנתי והגנת חבריי אוכל רק להצדיק את עצמנו בכך שכל צעד שעשינו, הוכתב לנו על ידי המחבר וללא יכולת עוררין. ביחד עם זאת (ומתוך מחשבה על עתידי) עלי להוסיף שמניסיוני הדבר הנו מקרי ביותר ואין לי כל צל של ספק שעוד יזדמן לנו להשתפר בהרבה כבר בספר הבא.

לטובת הסופר אוכל לומר שהצליח לסנכרן את הפעילות שלי ושל חברי בספור באופן שישמור על זרימת הספור במידה סבירה מבלי שישאיר תהיות על פרטים שנשארו על אם דרך הסיפור, אך לא יותר מכך.

באשר לקורא בן אסתר (ואני מקווה שיקבל את דבריי כבקורת בונה): ראשית, אין סיבה שיבחר שעות מוזרות לקריאת ספרים שכן לדעתי יש בדבר הזה כדי לפגום במידת הריכוז שלו ומכך גם בכושר שיפוטו כמבקר. כפועל יוצא מכך יש לציין גם את מידת אי התחשבותו בנו, גיבורי הספר, שהרי גם לנו מגיעה מנוחה במידה הראויה ובשעות הסבירות. כמו כן הייתי מציע לו לשמור את דעתו על הספר לעצמו עד תום הקריאה ובמיוחד בספר מסוג זה. ידוע לכל בר בי רב שברצות המחבר ועל פי שקול דעתו, עשויה להתרחש בעלילה תפנית מפתיעה שיש בה כדי להפוך את דעתו על פניה. אני יודע שדעתו מהספר אינה נוחה במיוחד וכי הוא מתלבט בין שני כוכבים לשלושה, אלא שלדעתי אסור היה לו להגיע למסקנה כל שהיא בטרם הגיע עד לשורה האחרונה.

לצורך הבהרה בלבד: אין לראות בהערתי זו התרעת ספויילר שאכן יש בספר תפנית שכזו.

ולסיום אוסיף גם שעל אף שהביקורת לספר זה היא שלי ושלי בלבד, אני חושב שיש מקום לאפשר לבן אסתר להוסיף כמה מילים משלו, מה גם שממילא סיימתי את דברי. תודה לכולכם על תשומת הלב ואני מפנה את הזירה לבן אסתר:

תודה לך הרדי על שהשבת לי את זכות הביטוי ובכוונתי לנצלה בבוטות הראויה.
אני כמעט וחש שהגולם קם על יוצרו. נתתי להרדי דיזמאס פתחון פה ומצאתי את עצמי מבוקר ונזוף. מוטב לו שידע כי שעות הקריאה העומדות לרשותי הן אלה הנותרות אחרי שאני עושה לביתי ומכך גם באה יכולתי להשקיע ברכישת הספרים שהוא גיבורם. אי לכך אני מצפה שידע להעריך את העובדה כי בזכות שכמותי בא גם הצידוק לקיומו.

רק על תעוזתו הנלוזה היה זוכה מידי לכוכב אחד בלבד, אלא שחבריו אחרים עשו את עבודתם ושתקו נאמנה ולכן אני דן את הספר לשלושה כוכבים תמימים, אף כי בהסתייגות רועמת.

