ביקורת ספרותית על לרקוד לרקוד לרקוד מאת הרוקי מורקמי
ספר מעולה

---

מפתיע.

אהבתי.

מפתיע.

חשבתי על זה והבנתי שאילולא הייתי גבר, לספר לא הייתה את אותה השפעה עלי. אז חשבתי, ולקחתי לעצמי מכבי או גולדסטאר או איזה מותג שלא יהיה שאמור ללוות את מילות השבח על היותך גבר (את שמו של המותג איני יודע, אני נמנה עם חובבי משקאות האניס. גם יין אדום, שאני לא מבין בו כלום- אבל אני תמיד לוקח מרלו כמחווה לגיבור של ספרי ריימונד צ'נדלר).

כמו שנכתב בקצרה באחורה של הספר (שלי בכלל באנגלית) מורקמי פוסע על הגבול דק בין מציאות לבלה בלה בלה. אבל בניגוד לארץ פלאות קשוחה (ספר נחמד, אבל כמו שאחד הסוקרים באתר כתב- בעיקר לשירותים- לא שזה מפחית מכבודו) הרגשתי שרוב הסוריאליזם בספר הזה יכול להתקשר מטאפורית לחוויות נפשיות. ולא אכפת לי שמבחינת מורקמי אין לזה אולי שום משמעות. הוא פשוט כותב על כבשים אם בא לו.

ועל אילו חוויות מדובר? על אובדן. על אבסורד ברמה הכי בסיסית שלו. על האבסורד הזה של שגרת היום במבוך של שלטי נאון, של רכישה חסרת גבולות סתם לשם הרכישה, על הצורך לתקשר. הזכיר לי את Keep Talkin' של פינק פלויד, ומילות הפתיחה של פרופ' סטיבן הוקינג בהתחלה. מורקמי הוא סוג של וודי אלן יפני.

במהלך הקריאה חלפה בי המחשבה עד כמה אני מבזבז את החיים שלי. האם אפשר לבזבז חיים. ז"א, זמן יענו. מורקמי מנחם אותי כי כשאני חושב על העובדה שקראתי את הספר בפחות משבוע, מן הסתם לקח הרבה יותר זמן לכתוב אותו. קשה לכתוב על הספר הזה למרות שמהרבה בחינות הוא די פשוט.
לא יודע. מה כל הקטע הזה...

קניתי אותו בנסיבות מסתוריות לא פחות בחנות יד שנייה, יחד עם "על העוורון" ועוד ספר שמביך להזכיר. הייתי אחרי משקה רום ודיאט קולה, אולי גם ערק. מפאת חוסר תזונה זה השפיע די מהר. לא משנה.

אני זוכר שביומיים האינטנסיביים שקראתי בעיקר אותו, יצאתי החוצה מדירת החדר שלי והרגשתי כאילו אני לא קיים יותר. זה היה נחמד ומפחיד כאחד. אבל זה המחיר שמשלמים על תדמית הבוהמיין. קר בחוץ. אבל קור נעים כזה. אנדרטת חטיבת הנגב במרחק. ואני פוסע באותו הכיוון אליו מצביע הקצה הדלוק של הסיגריה. וחושב.
כרגיל.
יותר מדי.

על... על אותו אדם. יפני. שאולי קיים במציאות (סטטיסטיקה). כי הוא לא כזה משונה, ולא כזה מוזר. הוא רגיל. אבל הוא לא רגיל בזה שהוא מודע שהוא רגיל. וזה מה שמכאיב לו.
וגם לי.
ואולי לכולנו.

וכבר אמר מישל וולבק- אנשים מאושרים אינם קוראים ספרים...

» ביקורות נוספות של Solipsism
» ביקורות נוספות על לרקוד לרקוד לרקוד