ביקורת ספרותית על לרקוד לרקוד לרקוד מאת הרוקי מורקמי
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 14 במאי, 2022
ע"י Rasta


תקנו אותי אם אני טועה אבל עד כמה שזכור לי כך הדבר; יש המאמינים בתרבות המזרח שכל בני האדם קשורים אלו באלו בחוט אדום, בדרך כזו או אחרת כולנו קשורים.

חלפו חמש שנים מאז מאורעות הספר הקודם, מרדף הכבשה. שם היה איזה עניין מוזר עם כבשה לא ברורה וגיבור הספר שנאלץ בלית ברירה לצאת לחפש אותה. הוא מגיע למלון דולפין עם בחורה שהכיר, אז לא ידענו את שמה, בספר ההמשך אנחנו מגלים ששמה קיקי. שם בהרים המושלגים בעיירת שנים עשר המפלים קיקי נעלמת, ולבסוף אחרי שהמספר חשב שמצא את מה שחיפש הוא חזר לטוקיו. מרדף הכבשה הוא ספק רומן אבסורדי אקזיסטנציאליסטי ספק סיפור מסע בלשי וכל זה מתובל בביזריות ובסוריאליזם שרק מורקמי יודע לעשות. חווית הקריאה היתה לכאן ולכאן, בעוד שהפרק הראשון (של מרדף הכבשה) נצרב בלבי ונשאר איתי לאורך כל הספר, התאכזבתי לגלות שאף פרק לא הצליח לעלות על רמתו של הפרק הראשון. הספר לוקה בחסר, במה? שאלה טובה. אני רק מרגיש כך אבל לא בטוח על מה להצביע.

לרקוד לרקוד לרקוד נפתח כשהמספר חולם חלום, בחלומו הוא שוב נמצא במלון דולפין, הוא לא רואה דבר כי מסביב חשכה מוחלטת, אבל הוא יודע הוא מרגיש שמדובר במלון דולפין בו שהה לפני 5 שנים. הוא שומע אדם בוכה קורא לו ואז מתעורר.

מאז מאורעות הספר הקודם לא השתנה הרבה בחייו של המספר, האמת שלא השתנה דבר, אה.. הוא הפסיק לעשן. הוא עדיין אבוד ועסוק בלשרוד בעולם אבסורדי ומנוכר. הוא לבד ובודד, הוא קר ואדיש והוא צמא לחום ואהבה, הוא רוצה להרגיש. המספר מחליט לחזור למלון דולפין. הוא מרגיש שהוא קשור לשם בדרך מוזרה ולא ברורה. הוא חושב שזו הדרך שלו למצוא את התשובות שהוא מחפש, שם במקום בו הכל התחיל, ואולי גם לגלות מה קרה לקיקי. הוא הזמין כרטיס טיסה ויצא ביום למחרת, כשהגיע למלון דולפין נדהם לגלות במקום התירוץ למלון שזכר שהיה רעוע מלוכלך ישן ומתפורר, מלון פאר מרשים בגודלו ויופיו.

בבית המלון הוא יכיר את פקידת הקבלה, יומיושי, ובין השניים נרקם קשר מיוחד ואולי הקשר שחיפש כל הזמן הזה. יומיושי תספר לו על מקרה שקרה לה בשעה מאוחרת אחרי משמרת שכלל מעלית, את הקומה ה-16, מסדרון חשוך, דממת מוות, ריח של טחב ורטיבות, קולות וצעדים לא אנושיים, פחד ואימה. אותו מקרה יקרה גם לגיבורינו ושם בחדר שבסוף המסדרון החשוך הוא יפגוש את איש הכבשה שאותו הכיר 5 שנים קודם לכן.

במלון הוא גם יכיר את יוקי, ילדה בת 13 עם מה שאפשר לכנות כיכולת תקשור עצמתית. ילדה פלפל, רגישה מאד, אינטליגנטית אבל בסה"כ ילדה. ההורים שלה שניהם אנשים מפורסמים ו"חשובים", האחד סופר לא מוצלח במיוחד והאחרת צלמת מוכשרת. אין להם זמן לטפל בה והיא מוצאת את עצמה לבד, היא בודדה. בבית הספר החברים מפחדים ממנה ולא מצליחים לעכל אותה. היא קשורה לעולם הזה ולאנשים שבו בקשר חזק מאד, קשר רגשי ועמוק, שמקשה מאד על ילדה בגילה. העולם הוא לא מקום פשוט לחיות בו והיא בסה"כ ילדה, היא לא צריכה לחוות את החיים בעוצמות שכאלה, היא צריכה שיאהבו אותה וידאגו לה. בין השניים נרקם קשר חברי ואוהב ויחד הם גם יטוסו לחופשה בהוואי שם הקשר יתחזק אף יותר, ביפן הם ימשיכו להתראות וירבו לצאת לנסיעות ארוכות ללא מטרה כשהם מאזינים לפסקול חיי, לגדולי המוזיקאים של שנות ה60-70-80.

בנוסף נכיר גם את גוטאנדה, חבר לכתה של המספר, שהפך לשחקן קולנוע מצליח. השניים מחזקים את הקשר ביניהם. באחד הלילות בבית של גוטאנדה הציע השחקן המצליח להזמין בחורות, המספר נענה בחיוב. אל החדר הגיעו שתי בחורות. אחת מהן מאי, מאוחר יותר מסתבר שהכירה את קיקי. הם העבירו את הלילה יחד ובשעת בוקר מוקדמת יצאו הבחורות מביתו של גוטאנדה. מאוחר יותר מצאו את גופתה של מאי ללא רוח חיים בחדר בית מלון.

האם יש קשר בין כל הדמויות, בין כל אותם אירועים שקרו?

אחיזתן של הדמויות של מורקמי במציאות, כולן, רופפת מאד ומספיק משב רוח קליל בכדי למוטט את כל עולמן, חלשה עד כדי כך שבכלל לא ברור אם היו קיימות מלכתחילה ובכל זאת כולן קשורות אלו באלו וכולן משאירות חותם כאילו היו בשר ודם. הקשרים שמורקמי רוקם, קושר במיומנות שמעוררת פליאה הם תענוג שכל חובב ספרות ואולי בעצם כל אדם צריך לחוות ומולם אי אפשר שלא להתמוגג. המבנה העלילתי של הספר כתוב גם הוא בכישרון גדול בו אירועים אמיתיים, בנסיבות דמיוניות כלשהן, מסתננים פנימה, פרועים, מעוותים, מוזרים, מרגשים מצחיקים וכואבים עד שלבסוף הקצוות מתחברים, הקשרים חלקם נפרמים אחרים מתהדקים והחשכה לאטה מתפוגגת ואנחנו הקוראים נשארים לעמוד מסתכלים לאחור על המסע שעברנו כשאנחנו לא בטוחים אם לבכות או לשמוח.

חיינו כבני אדם קלושים ועצובים מאד, אחיזתנו בעולם הזה מסתכמת בסימן שאלה אחד גדול, אנחנו כמו עלה נושרים למשב כל רוח קלה, בין עצבות לשמחה, בין דיכאון לחיות, בין הרצון להיות לבד לבין הצורך לאהוב והכמיהה לביחד, זה מרוץ עכברים, אנחנו שקועים עמוק עד הצוואר בעולם קפיטליסטי וחזירי במרדף חסר תועלת אחרי עבודה וכסף, המלחמה של הרוח על החומר, בין מציאות לדמיון, אנחנו מעמיסים על עצמנו את כל העולם ולבסוף מתפוררים בקלות. אז מה נשאר לנו? מה נשאר אם לא לקשור את עצמנו לאדם אהוב ולרקוד יחד עד קץ האהבה.

נפלא!
17 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
Rasta (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
החיים דורשים המון... ואני משתדל.
תודה רבה, פאלפ.
Pulp_Fiction (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
ראסטה, מדהים כתבת. החיים דורשים הקרבה ממי יותר, ממי פחות. הם מאלצים אותנו להיות חזקים גם במצבים שזה נראה בלתי אפשרי. הייתי רוצה לטעון מלא פאתוס ולהגיד שתמיד בדיעבד זה משתלם לנו... אבל הניסיון אומר שיש מקרים שכל המאבק והסבל לשווא או לפחות לא ברור למה. אבל לא נמצה את קיומנו אם לא נמשיך לנסות להכריע בעקשנות את התסכול המכרסם. ולהעיז כל יום מחדש.
Rasta (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
כדאי גם לנסות לומר את שם הספר מול המראה, אולי איש הכבשה יופיע.
ומה עם מרדף הכבשה, זכוכית, סיימת?
zooey glass (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
קראתי ברפרוף (כדי להגיע לספר כמה שיותר נקי - אני לא מפחד מספוילרים בדרכ אבל אצל מורקמי אני אוהב להגיע נקי לגמרי מידע קודם) אבל אחזור אחרי שאסיים. השבוע חיפשתי אותו בכמה חנויות יד שנייה - ובכולן נאלצתי להגיד לפחות פעמיים בקול "לרקוד, לרקוד, לרקוד" והיה בזה משהו סוריאלסטי - ולא היה באף מקום. ככל הנראה מי שיש לו עותק לא מוותר עליו וזה מבטיח מאוד.
Rasta (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
תודה, אנקה.
Rasta (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
כל כך נהניתי מהקריאה חני, ספר פשוט נפלא על כל רבדיו העמוקים.
עם פסקול נהדר ודמויות בלתי נשכחות.
Rasta (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
תודה, ראובן.
Rasta (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
אנחנו חיים בתקופה ביזארית מוזרה וסוריאליסטית לא פחות מהעלילות שמורקמי כותב, מורי.
אנקה (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
יפה כתבת רסטוש.
חני (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
נפלא נפלא♡
מורקמי בכל ספריו מפזר תובנותיו
מהחיים. ואחד מהם: שאם אתה מאבד משהו או במשבר ממשהו. לך למקום
שנשבר, למקום שאיבדת ומשם תתחיל לתקן
או לחפש.לי זה נדמה שאנחנו כל הזמן
מאבדים דרך ומוצאים אותה ושוב מאבדים
ואז מוצאים ובכל פעם אנחנו משתנים עם הדרך.
יופי שהבאת רסטה...
ראובן (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
סקירה יפה, ראסטה
מורי (לפני 3 שנים ו-5 חודשים)
להלל.

עכשיו נזכרתי במעט ממה שקראתי. היום בנות מצווה מקבלות כמתנה את סדרת עוצר נשימה, כאילו מדובר בקריאת חובה לגילן.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ