ביקורת ספרותית על כשניטשה בכה - ספרית אופקים #184 מאת ארווין ד' יאלום

---

שני ענקי דור נפגשים על מנת לסייע זה לזה. ברוייר רופא מחונן וככל הנראה אבי אבות הריפוי בדיבור , או כפי שהוא מכונה כיום פסיכואנליזה ובימים ההם באוסטרית עממית ניקוי ארובות.
מכיוון שפסיכואנליזה נחשבה אז כרעיון חסר תקדים ותועלת שותפו הנאמן של ברויר הוא עוזרו הנאמן (פיליאס פוג הוינאי) הידוע כזיגי או כפי שקהל קוראיו הנאמן של יאלום מכיר אותו פשוט כפרויד, רק שאז ברויר לא יודע שהוא גם על סיפה של מהפכה היסטורית בתולדות הטיפול באנשים וגם מטפח את פרויד כעוזרו הנאמן.

וכך אל סף דלתו של של ברוייר מובל במניפולציות נשיות משובחות גאון נוסף הפילוסוף פרידריך ניטשה. המאמין כי המוטו "דע את עצמך" היא תכלית בפני עצמה. ומבלה את חייו כמסע מייסר של ביקורת עצמית נטולת פשרות שהתבטאה מן הסתם במיגרנות מזעזעות.

שני הגברים מתחילים לדבר את עצמם כמעט עד מוות, הם מביטים ארוכות בתהום רק כדי לגלות כפי שניטשה יודע שהתהום מביטה בהם חזרה. ולא רק ניטשה בוכה שניהם בוכים , על כל מה שדפוק בימים ההם ובזמן הזה.
ברוייר בוכה כי הוא במשבר גיל ה40, נמאס לו מאשתו, נמאס לו לערוך ניסויים קלינים ביונים, והוא חושק במטופלת צעירה, רק שאין לו את האומץ להעז והוא מסתפק במזמוזים רפואיים.
גם ניטשה בוכה בעודו חושב ( אבל באמת) מחשבות ברומו של עולם, על אמת, מוסר וחינוך מגיעה אותה עלמה יפיפיה ומלמדת אותו מה זאת אהבה אבל מהסוג הרע של המתרס והשאירה אותו שבור לב ומיואש.
אבל מכיוון שהבחור גאון הוא מבלה את שארית זמנו בלחשוב על עוד 100 סיבות אחרות למה החיים שלו לא שווים פרוטה הוא מוצא את הנחמה הגדולה באופציית ההתאבדות..

אין פה עזרה ממשית לאף אחד מהצדדים, ההצלחה משקרת לשניהם, ברוייר אישיות מבריקה בזכות עצמה , מוצא את הדרך שלו להמשיך את חייו בהשראת שיחותיו עם ניטשה .
אני כקוראת חשתי שקיבלתי שחרור משיעורי טיפול של יאלום ונשארתי לקרוא ספר בספריה . וניטשה המסכן שלנו שכלכך אוהב נשים ( " בבואך אל האשה הבא את השוט") בוכה כי גם אלוהים אין לו , והייאוש שידיעה זו העניקה לו טלטל את עולמו עד קץ חייו. ומה על התקווה? היא התגלמות הרוע כי היא רק מאריכה את ייסוריו.
כבר בטיפול הראשון הטיפול הפסיכואנליטי מקרטע אפעס , נקודת המוצא היתה ותמיד תהייה בין השאר הרצון להיות טובים יותר, לסלק את השעמום , לזכות בהערכה עצומה גם מצדם של מי שלא מעניינים אותנו בכלל, לזכות ולכבוש בסערה את לב האשה שכבשה אותם ולהיות מסוגלים לא לרצות דבר מכל מה שהוזכר פה. ולכן לטעמי זה מסע של מילים, ( או משחק של דמעות אם תרצו) מסע עם נופים מעוררי השרה אבל ניטשה כבר כתב את הסוף:" כל פילוסופית חיים של בן אדם מסתירה פילוסופיית חיים אחרת, כל דעה היא מקום מחבוא, כל מילה עוטה מסכה."

» ביקורות נוספות של נעמה 38
» ביקורות נוספות על כשניטשה בכה - ספרית אופקים #184