כמה חיכיתי לקרוא את הספר הזה, כמה זמן הוא ציפה לי על המדף כמו יין טוב שנשמר לאירוע מיוחד. והנה הגיע ראש השנה חג ומועד ולחיי נכנסת קיילה.
קיילה היא אחת הדמויות הטרגיות ביותר שיצא לי להכיר בעולם הספרות, מארקס והזונות העצובות שלו או האשה השבורה של דה - בובואר מתכתבות עם היגון שלה , אבל באנו לדבר פה על קיילה.
לפני כמה חודשים התאבדה בתלאביב זונה שלא נותר לה כלום בעולם מלבד היכולת למכור את גופה והיא החליטה לסיים את ייסוריה ולהמית את עצמה. גם קיילה זונה, אין לה טיפה של הערכה עצמית, אמון ביכולותיה או אפשרות ממשית לשנות לטובה את חייה ועדיין היא נאחזת בציפורניה בחיים הארורים שלה.
לעיתים זה הרגיש לי כמו לראות סרט טבע בנשיונאל ג'אוגרפיק על איילה נטרפת בידי להקת צבועים.

קיילה נכנסה לתעשיית הזנות בגיל 15. וניצלת לכאורה ממנה בעזרת בעלה יארמה גנב בטלן והומוסקסואל בארון, שמעדיף לסרסר באשתו בעוד היא נאחזת בצפורניה בתפקיד עקרת הבית החסודה כדי אולי לחפש לעצמה טיפת כבוד והתחלה חדשה.
די מהר צבוע חדש מופיע לנעוץ בה את שניו והיא נקלעת לזרועותיו של מקס שהוא גם סרסור גם אנס וגם פדופיל.
לשום אשה בוורשה של אותה תקופה אין סיכוי להינצל ממלתעותיו , אך הגורל משתעשע בקיילה ומעביר אותה לזרועות של בן הרב השכונתי העונה לשם בונם, בונם בשל גילו הצעיר מתנהג כמו גור צבועים ומחזיק אותה כמאהבת ומוציא ממנה כל טיפה של תקווה או שמחת חיים .
בשביס לא עושה הנחות, אין פה לטעמי טיפת רומנטיקה, העצבות של קיילה , הרוע המתחלף בטמטום של הגברים בחייה לא נותן לה מנוח לא בוורשה ובטח שלא בניו יורק .
מה שכו קיבלתי ובשפע היא מנה יפה של פסימיזם מפוכח בכל הנוגע לגורלן של נשים בתעשיית הזנות /קורבנות אונס ואלימות או סתם נשים מוחלשות במצוקה.
נתראה בשמחות.

אמא ומשמעות החיים. כותרת מעולה לא? השילוב בין ההזדמנות ללמוד מיאלום ולסגור את הפינה השחורה הזו עם אמא שלי. מי צריך יותר מזה באמצע החיים.
באורח פלא, או בתבונה האינסופית של הגאון הזה, גיליתי שיאלום ממש מכיר את אמא שלי אבל בעצם הוא תאר את אמא שלו.
עם אמא כזו קשה להתמודד אז בעיקר חולמים, ויאלום אספן ופרשן חלומות מהטובים ביותר שיש. בזכותם הוא משיג גישה לדלתות נעולות ברבדים הקבורים של מטופליו. החלומות ילוו אותו כמשרתים נאמנים לכל אורך הספר, אך את האמא קוברים דיי מהר לטובת התמודדות עם אחד הנושאים הכואבים ביותר שיש בטיפול נפשי והוא עבודת האבל.

התהליך מכונה לעיתים בשפה הטיפולית "עבודה " ,מכיוון שהוא מביא למבחן את יכולת האדם להתמודד עם מציאות חייו שהשתנתה, בין אם אותו אדם גוסס ממחלה או אבל על אדם אהוב שאיבד בנסיבות טרגיות. תוצאת המבחן תלויה רבות ברמת הבריאות הנפשית החיובית שיש לאותו מטופל.
יאלום מתאר את הדרכים בהם בחר ללוות את אותה עבודת אבל. במיוחד במקרים בהם האבל הפך ללא נורמטיבי. מקובל שתהליך נורמטיבי של אבל נמשך כשנה אך הוא יכול להמשך יותר ולהגיע אף לשלוש שנים. יאלום מספר על מקרים בהם העסוק בעיבוד האבל ובעיסוק קוגניטיבי ורגשי במת הפסיק להיות מועיל והיתה קיימת סכנה אמיתית כי אותם אבלים יוכלו אי פעם להיפרד רגשית מהאדם שאבד כדי לחזור לאיזון נפשי תקין.

יאלום מתאר את הליווי הטיפולי הנחוץ בכל שלב בעבודת האבל. בראשון- כשהאבל בשיאו, תפקיד המטפל הוא בעיקר להיות לצד האדם האבל, לתמוך בו ולפשר לו ככל שניתן להכיל את הכאב. הכלת הכאב אפשרית כשנותנים לאדם לבכות, לדבר על הנפטר, לכאוב את הכאב במלוא עוצמתו מבלי להיבהל מהביטויים הרגשיים. בלי לנסות לבלום או להסיט אותו מכאבו.
בשלב הבא, כשחלה רגיעה בעוצמה הרגשית המלווה את האבל – מטרת הטיפול היא לעזור לו להתארגן מחדש בחיי היום - יום ולחזור בהדרגה לשגרה. כאן העזרה יכולה להיות אקטיבית ויאלום אכן בא בדרישות מאותם מטופלים - כמו ארגון הבית, פינוי חפצים, התמיכה והחיזוק מתקשרים גם לשינויים הצפויים שמזרזים את תהליך הפרידה מהנפטר. למשל, לחזור לצאת לבילוי בלי להרגיש אשמה .
למרות כל הקשיים שהיו מייאשים אולי מטפלים אחרים, יאלום מצליח גם בשיאי החושך אליו הגיעו מטופליו, לאפשר לאבל מקום "בטוח", שבו יוכל לשתף את המטפל בעולמו הרגשי ולעבד את הקשר הנמשך עם הנפטר. לא פעם תוך ניתוח ועיבוד קשרים נוספים עם דמויות משמעותיות שהאדם איבד במהלך חייו.
המשותף לכל המקרים המתוארים בספר מלבד עבודה טיפולית עם חלומות, הוא היכולת להמשיך את הטיפול ואת הברית הטיפולית גם במקרי קיצון בהם בכל תחומי החיים בולטת איזושהי קריסה, התפרקות המלווה בתגובות אבל וטראומה אינטנסיביות, עם ההלם וההצפה של כאב עמוק.
היכולת של יאלום להביא אותם אחרי טיפול ממושך לחוף מבטחים המבטיח הפנמה של האובדן השליטה במצב תושג רק כאשר יבשיל הרגע בו יהיו , שזורים החיים עם המת בעולם הפנימי לצד החיים בעולם החיצוני בלעדיו.


לא קל לקרוא על אבל, למדתי בעבר על עבודת האבל באספקט הטיפולי, אבל איכשהו מצאתי את הדרך, לייצר איזו הפרעת קשב / הסחת דעת, מיהרתי לשים את חומר הלימוד ומטלות הקורס מאחורי. אבל יאלום ברגישות והתבונה האינסופית מעביר את המסר שלו לכל המטפלים והעוסקים בדבר.

המסר העולה מכוון לסביבה הקרובה ולסביבה הטיפולית והוא שיש לקבל ולכבד את השונות של האבלים. תפקיד הסביבה הטיפולית הוא לעזור לכל אדם ולכל למצוא את המודל והנוסחה המתאימים להם להתאבל. למרות הקושי לאפשר את ההזדמנות או הלגיטימציה להתאבל באופן גלוי, להרגיש חלש וניזקק. אך תוך ליווי וקבלת תמיכה מקצועית מתאימה. מקום בטוח שבו יוכל לדבר לבכות, להתגעגע, אל האדם שאבד מבלי שינסו לעצור אותו ומבלי שיפחדו מהרגשות החזקים שהוא מעלה.

ובדיוק שנגמר לכם האוויר במעבר מהיר, אולי כמחווה ל"בהמות" חתולו המיתולוגי של בולגקוב יאלום משתף אותנו בסיוט על חתול דעתן ונקמני במיוחד עם רפלקציה עצמית מרשימה. וכיצד טיפול פסיכולוגי ממוקד , מצליח להפשיר גם שלגים של כעס אצל חתולים.

בדמי ימייך

קניוק כותב מתוך אהבת ציון, מתוך געגוע וערגה לארץ ששינתה פניה.
חזות האנשים נתקשחה והיוהרה שסיגלנו לעצמינו גזרה עלינו גורל מתיש. יש רגעים בהם ארץ ישראל יפה בעיניו ויש רגעים בהם היא אכזרית. פני תושביה מבוצרים ומלומדי כאב והם חוזרים ובונים שוב ושוב ישובי "חומה ומגדל". אבל מצרפים להם מסעדות יוקרה, ערבי בידור לוועדי עובדים עם תשלומים אסטרונומים למפורסתמים למינהם, ונבחרי ציבור שמהדקים חגורות של אחרים.
כבר אז בעיניו הוא צפה בתושבי הארץ הזו לובשים חולצות וורודות, נוסעים מאה חמישים קמ"ש, בונים וקונים ומוכרים ומרמים וכועסים.

ירושלים של ספדי.

קניוק כותב על משה ספדי שהיה אחד מהארכיטקטים שנבחרו לבנות ולתכנן את ירושלים. הוא הוא כותב על ספדי ועל ירושלים מתוך אהבה גדולה וכמיהה . ארץ ישראל זורמת בדמו של ספדי במידה דומה של עפר ותשוקה כפי שהיא חיה וזורמת אצל קניוק. כל האנשים עליהם בחר לכתוב , דומים לו, בעלי אותה השקפת עולם ולכולם אין מקום ונחלה בישראל של שלהי חייו של קניוק.
ספדי האמין שנחוץ יחס ישיר בין ביתו של אדם לחלום שלו . יופיים של הבתים נובע על ידי שאיפות האנשים החיים בהם. אדם רוצה עץ, מרחב, מקדש פרטי וחברה. ביתו של אדם אנו פרק חתום אלא תהליך, סדר חדש לאנשים שיצאו מכפר קטן ומצאו עצמם בערים גדולות, גדולות מדי.
ספדי שאף שהרובע היהודי בעיר העתיקה , צריך להיות מקום בו גרים, מגדלים ילדים ולא מוזיאון לעבר. רחבת הכותל הייתה צריכה להיות מוקפת גם במוסדות חילוניים כמו בית משפט כדי שהחלל ייצג את כל העם.
תנועת העבודה
יופייה של ארץ ישראל הוליד פער ושחיתות המציפה את אדמתה, אנשים שקופים שאינם מתעניינים בחלוצי הארץ. אותם אנשים כבר אינם חיים בקיבוץ אלא בשכונות מלאות עשרות אלפי עמלים שאין להם די כסף לשים על השולחן לחם, סוכר ביצים וחלב.
כבר אז כשכול זה רק החל לבצבץ , היה צריך להתרחש חשבון נפש של תנועת השמאל, כבר אז הם היו לדברי קניוק ספוגים שומן רב מדי , והתפעמות עצמית מוגזמת.
קניוק השכיל לראות את חוסר היכולת של שר הנוסע לחו"ל על חשבונו של הפועל מהשכונות, לראות או להתעניין בעוני, הכעס והזעם שהחל מצטבר בקריית מלאכי, ירוחם ובעצם בשישים אחוז משטחה של ארץ ישראל.
השמאל כשל לראות איזו אש לכודה בתוך השנאה של אותם תושבי הפריפרייה הרואים כיצד נגמרו הסוכריות שזרקו להם בעוד שהאחרים התחלקו בנדל"ן ובאוצרות הטבע.
כבר אז, הקיבוצים נותרו עם חזון עשוק ושכונות העוני שקעו בניוון אכול ייאוש. בארץ בה אף אחד לא רוצה לבטח אותה בביטוח חיים.


שבטי ישראל

יש ביננו אנשים שונים ודיעות שנות, אבל כאשר פורצת הסכנה אנחנו מתגבשים למשפחה אחת. והמשפחה הזו שוב ושוב מחליטה להפוך את הייאוש להדר ולהמר על קלף אחד שוב ושוב, כי בדרך הזו אולי נזכה בכל או בלא- כלום.
את קניוק זה הפחיד, המשפחה אהובה עליו , אך שום עיר או ארץ אינה שווה את הדם הנשפך בשבילה. הוא קורא להלך בפיקחון בין סלידה ותועבה שפיתחנו לעצמנו כעם עברי של שלהי אושוויץ. לכל אחד מאיתנו יש דעה משלו לגבי איבת ערבים, לגבי השלום ולגבי דברים שעשינו. הדמוקרטיה שומרת עלינו בשארית כוחה כדי שיוכלו לחיות פה לדבר ולבקר את מי שהוא אתה ואתה הוא.
גם אז וגם היום, מלחמה תמיד תישאר דבר עיקש משולל לקח, מיותר ובלתי רצוי. אנחנו רוצים לנצח במלחמה שאין בה הגיון. אבל לניצחון אסור להיות , כפי שהיה בעבר הקרבה נשגבת שבשבילה מוכנים אנשים צעירים למות שוב ושוב על רקע צלילי דמגוגיה וסיסמאות המייצרות דור לוחמים חדש ספוג כבוד עוצמה והקרבה הכרחית.
הדור הבא של הלוחמים שלנו צריך לחיות עם זיכרונות נטולי דמגוגיה וראיית עתיד נטולת מניפולציות והדם צריך להישאר קדוש בתוך הורידים ולא ספוג ברגבי האדמה.

עפר ותשוקה
ספר של פוקנר. צרוב במילותיו של קניוק. שניהם סופרים שכל חייהם ניסו לספר אותו סיפור. האיש הקשור בכל עבותות אהבתו ויראתו לאדמה קשה וזועמת המהלכים בה בריות נשגבות ומסכנות שמהם ואליהם ברח כל ימיו.

ספר חובה? לא. מומלץ לקרוא? אם אתם מתגעגעים לקניוק ולדור הנפילים שכבר לא יהלכו פה.

בולגקוב חובש הפעם את הכובע השני שלו , כובע המחזאי אולי האהוב עליו ביותר. אי הארגמן הוא פרודיה ארוכה מדי ולעיתים מתבוססת בבוץ של עצמה, בתקופה בה עדיין לא ממש מומלץ לירוק על המנהיג הרוסי הקרוב למקום מגוריך ישר בפרצוף ( התקופה הזו מסתבר עדיין לא הגיעה עד עצם היום הזה).

העלילה ברמת המאקרו משעשעת ולא מחטיאה את מטרתה, נציג האליטות מגיע לאי הארגמן השוכן באיזו פריפרייה לפגוש את המקומיים המורכבים מאתיופים, אוכלוסיה של לבנים ועוד אוכלוסיה בעלי גוון בלתי מוגדר. למנהיג יש לפי מיטב המסורת וחוש ההומור האלוהי כנראה , שם מטופש עם ניחוח מוכר סיזי בוזי.
אם אמשיך לחתוך את עוגת הרבדים הבלתי נדלית של בולגקוב , נמצא פה רובד נוסף של קבוצת אירופאים המקיימים יחסי דיפלומטיה ומסחר עם אוסף פראים שבראשם עומד המנהיג סיזי בוזי . הגרמנים היו פה והתייאשו, אחר כך הצרפתים ואז הלורד התורני. כשאוכלוסיית הפראים תוססת עקב חוסר שביעות מהשלטון הנבחר, כל מי שהוא לא אתיופי מבקש להימלט להתגורר באירופה, אך לתהליכי הגירה יש הגיון משלהם ולא אלאה אתכם בפרטים המייגעים.

משום שבולגקוב רוצה להפוך את העלילה הזו לעוגת שכבות, אז יש פה עוד יציקה של תככי התיאטרון הרוסי. מי המממן , מי כותב את המחזה ומי קובע איך יציגו את דמותו של המנהיג על הבמה וישארו חיים למחרת בבוקר. אבל מכיוון שהרעיון הוא לכתוב פארודיה על חלטורה תיאטרלית הקורא לטעמי נופל בין הכיסאות. זאת מכיוון שבולגקוב כל כך התאמץ אז הוא כתב מחזה גרוע במיוחד ואז עטף אותו בשכבת פארודיה. וכל זאת על מנת להעביר את הקורא תהליך של צנזורה עצמית כדי למצוא חן בעיני המצנזר הרשמי, וכך הכותב מסרס את עצמו ומעלה מחזה מגוחך בעל ניחוח מזלזל מתוך כניעה לטעם הקהל ולמדיניות הצנזור.

אני באופן אישי סולדת מצפייה בקרבות מכל סוג שהוא, ובולגקוב פה הזכיר לי את כל הגאונים שרואים מיקרופון בכל תרחיש ציבורי כלשהו , ופתאום הם מצמיחים להם כנפיים של רד בול ועפים על עצמם והמיליה שלהם , כמה הם מתת האל לאנושות וכמה זמנם של האחרים קצוב והם לא שייכים וזה רק עניין של זמן שכל מי שהוא לא אני פשוט יתאדה מפה .
בלגקוב מנהל קרב בצורה של עוגה שמותירה לקוראיו טעם רע בפה. העלילה מסורבלת ועיסתית קצת, אין מערכת יחסים אמינה בין דמות נשית לגברית, בולגקוב מוסיף פה כל מיני חומרי גלם לא קשורים ולא אופה אותם עד הסוף ואז מנסה להאכיל את הקהל עוגה שאני חושדת שלא ניסה לטעום אותה בעצמו.

אבל ויש אבל , הסופר הזה גאוני . ולכן אסלח לו על הטעם הלא אפוי ואמשיך את חיי בפריפריה עם סיזי בוזי והר הגעש בו אנו חיים.

ספר שישב לי על השולחן יותר מחודשיים עד שהתיישבתי לכתוב עליו, הספר הזה זמזם לי באוזן לא להתעלם , יותר נכון הוא זמזם לי קטעים נבחרים משיר של אפרת גוש בשם "קרב איגרוף" אבל אני עוד אחזור לקטע הרלוונטי לספר בסוף הסקירה .

ספר על קורטיזאנות. שכולו נסיון ראוי לעצב נרטיב חדש למגזר שלם של נשים שגודלו להסתמך על היכולות שלהן וכל מה שאלוהים העניק להן כדי לזכות בבטחון פיננסי והזדמנות להמלט מחיי עוני ודיכוי.
אלו נשים שהצליחו לצבור כוח והשכלה בתקופה שחלק ניכר מהמגדר עסקו בעבודות שחורות כמשרתות ומנקות או בילו את כל חייהן כרכוש של אביהן ובעליהן.

להבדיל ממעמדן הבעייתי כיום , בין המאות ה16- 18 באירופה נשים אלו הצליחו להגיע להישגים נאים ביותר כבעלות השפעה ניכרת בתחום הפוליטיקה , ניהול עסקים וצבירת רכוש נדל"ני ברחבי אירופה., לדוגמא את יחסי הציבור למרסל פרוסט ניהלה העלמה לור היימן שקישרה אותו לאנשים הנכונים בזמן הנכון.
לואי החמש- עשרה אף הוא בחר להתייעץ ברוב חוכמתו עם מאדם פומפדור בענייני פולטיקה ויחסי חוץ. נשמע מעשה חכם יתר מלהחזיק את שולה זקן או את הקיסרית המשוגעת מקיסריה לא??

ז'ון מוריס כותב בספרו "העולם של וונציה" שבסוף המאה ה- 16. היו 2900 אצילות ו11600
קורטיזאנות בעיר. כנראה שהן ידעו מה הן עושות ואם כך הדבר נשאלת השאלה , למה הן זכו לתואר המפוקפק זונות צמרת,
למרות שהן לא חיו בבתי בושת, אלא בזוגיות אלטרנטיבית בדירות פאר או טירות עצומות עם גברים בעלי הון והשפעה ומעמדן היה במרבית המקרים זהה לנשים נשואות.

רגע, יכול להיות בגלל שהן לקחו לעצמן חופש ועצמאות מינית??? האם בגלל זה הן מוכתרות כזונות? האם זה התואר שתקבל אשה שעומדת על רצונותיה האישיים לעצב את חייה בדרך עצמאית ונועזת כשמליוני נשים אחרות מדוכאות עד עפר?
נכון את המשאבים הכספיים הן קיבלו מבני זוגן אך הטיבו לנהל ולהגדיל את הונן הרבה אחרי שמערכת היחסים הסתיימה או במקביל להונו של הגבר.
אולי היתה להן אז אופציה אחרת להשיג משאבים כספיים, כאשר כל המשאבים מרוכזים באותה תקופה אצל הגברים? לא הא.. אז מה פה הבעיה תסבירו לי?

עכשיו בואו תעשו איתי קפיצה להווה, אני יכולה לספור בחברה הישראלית אי אלו נשים שחיות להן עם גברים אמידים, והן דמויות בולטות בתקשורת , בבידור בדוגמנות מה לא.
פה יש לי בעיה קטנה, אני חוששת שחלק מן הנשים יפות האלו גודלו להתבסס ולמכור את היופי שלהן כדי להשען כלכלית ו"לתפוס בעל עשיר" . אם הן נשארות ברמת הצעצוע זו תופעה מעצבנת אחרי עשרות שנים של מאבק פמינסטי מתמשך. אבל אם ניקח לדוגמא אשה מסוימת שעלתה לארץ בחוסר כל וחיה לה כיום עם אוליגרך , המאפשר לה לנהל עסקים ולהתפתח כאשה עצמאית וחביבה למדיי ( לחלוטין לא בבון) אז בואו נחסוך ממנה תארים מפוקפקים ומתנשאים , נזכור שהיא שייכת כנראה לזן הקורטיזאנות ונברך אותה בברכת הדרך YOU GO GIRL.
או כמו שאפרת גוש מטיבה לנסח: .
"בכל כוחך...
תצחקי, תשאגי, תפגעי
תפצעי, תתלשי, תדפקי
שלא תשתקי לעולם יותר עוד.
תילחמי, תהלמי, תצעקי,
תשגעי, תדרשי, תכבשי
שלא תתביישי לעולם יותר עוד."

שני ענקי דור נפגשים על מנת לסייע זה לזה. ברוייר רופא מחונן וככל הנראה אבי אבות הריפוי בדיבור , או כפי שהוא מכונה כיום פסיכואנליזה ובימים ההם באוסטרית עממית ניקוי ארובות.
מכיוון שפסיכואנליזה נחשבה אז כרעיון חסר תקדים ותועלת שותפו הנאמן של ברויר הוא עוזרו הנאמן (פיליאס פוג הוינאי) הידוע כזיגי או כפי שקהל קוראיו הנאמן של יאלום מכיר אותו פשוט כפרויד, רק שאז ברויר לא יודע שהוא גם על סיפה של מהפכה היסטורית בתולדות הטיפול באנשים וגם מטפח את פרויד כעוזרו הנאמן.

וכך אל סף דלתו של של ברוייר מובל במניפולציות נשיות משובחות גאון נוסף הפילוסוף פרידריך ניטשה. המאמין כי המוטו "דע את עצמך" היא תכלית בפני עצמה. ומבלה את חייו כמסע מייסר של ביקורת עצמית נטולת פשרות שהתבטאה מן הסתם במיגרנות מזעזעות.

שני הגברים מתחילים לדבר את עצמם כמעט עד מוות, הם מביטים ארוכות בתהום רק כדי לגלות כפי שניטשה יודע שהתהום מביטה בהם חזרה. ולא רק ניטשה בוכה שניהם בוכים , על כל מה שדפוק בימים ההם ובזמן הזה.
ברוייר בוכה כי הוא במשבר גיל ה40, נמאס לו מאשתו, נמאס לו לערוך ניסויים קלינים ביונים, והוא חושק במטופלת צעירה, רק שאין לו את האומץ להעז והוא מסתפק במזמוזים רפואיים.
גם ניטשה בוכה בעודו חושב ( אבל באמת) מחשבות ברומו של עולם, על אמת, מוסר וחינוך מגיעה אותה עלמה יפיפיה ומלמדת אותו מה זאת אהבה אבל מהסוג הרע של המתרס והשאירה אותו שבור לב ומיואש.
אבל מכיוון שהבחור גאון הוא מבלה את שארית זמנו בלחשוב על עוד 100 סיבות אחרות למה החיים שלו לא שווים פרוטה הוא מוצא את הנחמה הגדולה באופציית ההתאבדות..

אין פה עזרה ממשית לאף אחד מהצדדים, ההצלחה משקרת לשניהם, ברוייר אישיות מבריקה בזכות עצמה , מוצא את הדרך שלו להמשיך את חייו בהשראת שיחותיו עם ניטשה .
אני כקוראת חשתי שקיבלתי שחרור משיעורי טיפול של יאלום ונשארתי לקרוא ספר בספריה . וניטשה המסכן שלנו שכלכך אוהב נשים ( " בבואך אל האשה הבא את השוט") בוכה כי גם אלוהים אין לו , והייאוש שידיעה זו העניקה לו טלטל את עולמו עד קץ חייו. ומה על התקווה? היא התגלמות הרוע כי היא רק מאריכה את ייסוריו.
כבר בטיפול הראשון הטיפול הפסיכואנליטי מקרטע אפעס , נקודת המוצא היתה ותמיד תהייה בין השאר הרצון להיות טובים יותר, לסלק את השעמום , לזכות בהערכה עצומה גם מצדם של מי שלא מעניינים אותנו בכלל, לזכות ולכבוש בסערה את לב האשה שכבשה אותם ולהיות מסוגלים לא לרצות דבר מכל מה שהוזכר פה. ולכן לטעמי זה מסע של מילים, ( או משחק של דמעות אם תרצו) מסע עם נופים מעוררי השרה אבל ניטשה כבר כתב את הסוף:" כל פילוסופית חיים של בן אדם מסתירה פילוסופיית חיים אחרת, כל דעה היא מקום מחבוא, כל מילה עוטה מסכה."

אוי אני בבעיה רצינית. על הספר הזה כתבו סקירות מספר אנשים שדעתם חשובה בעיני במידה כזו שהמלצה שלהם שולחת אותי כמו זומבי מוכה ירח לקרוא במלוא תשומת ליבי כל ספר שימליצו עליו בחום.

והנה הגעתי בנחישות לספריה, וביקשתי שיביאו לי את אובלומוב. ואז שתיקה , 3 הקשישות החביבות נועצות בי מבט חצי מתרשם לטובה, חצי מובך והאמיצה שבינהן שואלת אותי בהתנשאות : אובלומה? ואני בהתנשאות מהולה בשמחה לאיד, אובלומוב זו קלאסיקה רוסית מהמעלה הראשונה. זה גרם להן לשבור שיא בחיפוש ולאתר לי את הספר תוך דקה ורבע במדף שכוח אל.

די מהר הבנתי שלא רק הספרניות שלי מעבירות את זמנן במצב רדום אלא גם יש משהו רדום מאוד בממלכת אובלומובקה.
אובלומוב גיבורינו הוא צמח יקר ונדיר, אבל עדיין צמח והאובלומוביות הזו דבקה בי כמו קורי עכביש עבשים המבקשים לכסות כל חלקה טובה של אש הבוערת בי. כאילו הייתי דיירת בבית שהזמן חדל מלבקר בו.

כן ב2014 כולם רצים כמו סוסים באמוק , כן הכול אצלנו הפך להיות אינסנטנט כמו שאומר אישי היקר, כן אנחנו מביטים בחיים דרך מסך הסמארטפון שלנו אבל, האובלומוביות המשתקת הזו המתהלכת על סיפה של שקיעה בקומה לא בריאה לאנשים!! עזבו לא בריא זה מפחיד.

גונצ'רוב לא התעלם מהמימד המשתק והחולני באובלומוביות, הרי הוא ברא את שטולץ הגרמני רק כדי לגרור את אובלומוב בכל דרך אפשרית מקוריו המשתקים . שטולץ לדעתי מייצג אותנו הקוראים, הוא עסוק בצד החומרי של החיים בצבירת הון ועשייה חברתית ותרבותית כדי לקטוף את מה שאנו מגדירים כמנעמי החיים.
אם כך אובלומוב לעומתו , מה הוא מייצג? האם זו אסקפסטיות חיננית ?האם אובלומוב הוא מודל כיצד לשבור את הכלים ולא משחקים? לדעתי לא. האווירה בספר ספוגת שיתוק וריפיון, איש אינו נוקט יוזמה, לפתוח מכתב לוקח להם שבוע מהחשש שטיבו האמיתי של רצון האדם ישפך להם מתוך דפי המכתב.

אין בי כעס או בוז לאובלומוב, רק חמלה לבן אדם טוב, אבל גם בטלן ביש מזל , שלרגע אחד לא יכול לשרוד מחוץ לדפי הספר . כפי ששישקין סיכם באופן מבריק אובלומוב הוא האיש שהתאבד באמצעות ספה..

יאשה מאזור עושה הנפלאות מלובלין , מתיימר להיות קוסם. הוא מעולה בפריצת מנעולים, להטוטי קלפים וההתמחות הכי מרשימה שלו לכאורה היא הליכה על חבל מתוח. על סמך העלילה ולפי שיעורי ההצלחה שלו הגאון עושה זאת בעיניים עצומות ואם זה לא מספיק הוא גם מתיימר לקפצץ על החבל .
טוב פה טמונה הבעיה, בשביס לא תומך נסיון זה בשום עדות מעוררת רושם , בפועל הרושם הנוצר הוא של שלימזל (כנראה יפה מראה וחביב על הנשים), אבל בטח לא גרויסע מציעה בעולם ההקסמים. הודיני הוא לא .
יש לומר כי, יאשה למד דבר אחד או שניים במהלך חייו, ופרש לעצמו מתחת לחבל הדק שהוא בעצם סגנון חייו מספר לא מועט של רשתות בטחון .פעם היו שם שש , מה שתרם רבות לבטחונו כעושה נפלאות, בעת התרחשות העלילה פרושות לו רק 3.1רשתות.
מי שלא בקיא מוטיבים של בשביס, בשלשות מגיעות רק נשים ואכן כל רשת שיאשה מתח לו מתחת לחבל הדק והבלוי , היא בעצם בת זוג . ואני מקווה שיסכימו איתי הקוראים , כאשר בונים על אשה שתהייה אחת משלוש רשתות , מה הפלא שברשתות של יאשה יש יותר חורים מרשת .
כמובן שכל נשותיו מודעות לקיומן של נשים אחרות חשובות יותר בחייו רק כפי שכבר ציינתי לכל אשה יש חור או פגם משמעותי המונע ממנה להיות האחת בחייו.
אשתו אסתר נאמנה ומפרנסת חרוצה רק שהיא עקרה. המאהבת המופלאה שלו אמיליה משאת חלומותיו היא שיאנית החורים לדעתי, היא רק רוצה שיתחתן איתה יעשה לה ילד יקנה לה בית באיטליה אה ושיתנצר אם הוא רוצה סקס מתישהו על הדרך. מאגדה הרשת השלשית היא שוליית הקוסם , היפייפיה הזו שעומדת בבגדים מינימלים לצד הקוסם מכירים? אז במקרה של יאשה היא אנורקטית שופעת חטטים , אבל היי אמא שלה בשלנית מעולה . וכסייד קיק (3.1 זוכרים?) בצד על הגבעה עומדת פילגש עגונה שיאשה מסייע לה להגיע לעיר הגדולה ויבוא יום בו היא תצליח ביג טיים , אולי בגלל שהיא זו שנתנה זינוק בעיניים פקוחות ונחתה לא רע בכלל.
דרך אגב ההישג הכי גדול של יאשה בחלק הראשון בעלילה הוא טביעת המושג:
Haven’t the Jewish People Suffered Enough? או בגרסתו המקורית:
"איני מתכוון לעשות שותפות איתם הם שרפו די יהודים בספרד" (וזאת בתגובה על התור להסתפר.) " זה אסוני.." כך הוא מסכם את החוויה.

עכשיו כל הפארסה הזו מובילה לתוצאה שדיבורים לחוד ומעשים לחוד . כל העלילה היא בעצם סדרת קפיצות כושלות של יאשה מחבלי חייו והתרסקויות מפוארות בקרעים והחורים הנפערים חדשות לבקרים , ברשתותיו העייפות והפגועות. כל נפילה כזו זורקת אותו אל תחתיות השאול לתהומות חייו עד שהגיעה הנפילה שבה כנראה בשביס ריחם על הבחור כי הוא החשיך לו את המסך. אחרי ההתרסקות המופארת ביותר ממנה כבר אפשר לקפל את החבל סופית דקה לפני שיהפוך לחבל תלייה .
בשביס רוקם באיפלוג רשת בטחון בטכנולוגיות של סיעתא דשמייע וספרות ההלכה היהודית , ועוטף אותה סביב יאשה המרוסק כמו רשת קורי עכביש .אולי בתקווה שאם יאשה יהיה קשור בחבל הוא יחסוך מכולנו את הקפצוץ הבא .
לסיום בחרתי לשתף בשיר של דודו טסה שרץ לי בראש כשניסיתי להבין מה עובר על יאשה
בסוף מתרגלים להכל

מילים: דודו טסה וטלי כץ

עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה
דירת חדר בפינה של הפינה
אני לא יכול להיפגע
נשבר לי הזין לאסוף נשים פצועות בסוף הלילה

עדיף הטירוף, השיגעון, רק לא הפחד הוא גומר אותי
דירת חדר בפינה של הפינה
אני לא יכול להירגע
נשאר קצת אוויר לסיבוב אחרון
ואני לא רואה איך אני יוצא מזה
איך אני הופך את זה לאהבה
עדיף הטירוף, השיגעון, רק לא הפחד, הוא גומר אותי
כוסות ריקות, דמעות זולות
מלך, בלייצר חיים
חזרתי מציד, כתמי הדם נעלמים עם בוא השמש
נורא, כמה זה נורא
בסוף מתרגלים להכל

לקולונל אין מי שיכתוב אליו! ואני שואלת את עצמי האם זה אישיו כזה גדול? כבודו גר במקונדו, אני כבר לא אזכה לגור בעיירה המכושפת והמופלאה הזו, והייתי עושה הכול לפחות להיקבר בה לא כולם יודעים אבל גם במקונדו הייאוש נעשה יותר נוח.
איזו עיירה נפלאה היא מקונדו, אתה קם בבוקר בתחושה שגדלות בך חבצלות מורעלות וזה עוד לפני שהקפה רתח. מקור הפרנסה העיקרי הוא גידול תרנגול קרבות , אתה ישן על מיטת שדה של מהפכן וחולם על אנגלי המחופש לנמר .
הרופא המשפחתי שלך מגיע לביקורי בית עם תובנות אופטימיות בסגנון:" עם קצרת כזו הייתי מוכן לחיות עוד מאה שנים". ואפילו לא מתפתה לקפה שכבר רתח מחשש סביר שירעילו אותו כאות תודה לטיפול המסור.
כאשר אתה קולונל במקונדו עומדות בפניך סוגיות הרות גורל האם בכסף שברשותך תרכוש אוכל לתרנגול או לך ואשתך? הנשים כאן הן קול התבונה ולכן גם מחרבות השמחה ככה זה אחרי ארבעים שנה של רעב משותף וצרות משותפות , הן באות אליך בדרישה שתמכור את התרנגול בשביל אוכל.

כשאתה מחכה בתור בסניף הדואר של מקונדו ( שמתפקד באותו קצב ויעילות של סניפי הדואר בישראל 2014) יזהירו אותך מפני הקרקס שהגיע לעיר וזאת משום כי קיים חשש ממשי שחתולי המחמד יאכלו על ידי הלוליינים . אבל לפחות במקונדו כשאשתך שואלת אותך מה היא תאכל יש לך תשובה שאין בשום מקום אחר בעולם. חרא!

הכול באופסייד במקונדו, גנבים לא יודעים מה לגנוב, במילא תמיד מאשימים את השחורים , אין למי למכור את הסחורה הגנובה חוץ מלבעלי הסחורה בחזרה כי מה לעשות מטומטמים לא יודעים אפילו לגנוב.

לגברים של מקונדו יש כבוד, הם יקיאו דם כדי לשמור עליו, יותר חשוב מה הילד של השכנים יחשוב עליך מאשר אשתך. אם את אלמנה יש לך מספיק זמן להסתגר בחווה האגדית שלך לאסוף לך מחשבות קודרות ולהרהר למה אלוהים בזבז את השבת למנוחה כשהותיר אחריו כל כך הרבה דברים לא עשויים כהלכה , הרי יש לו את כל הנצח לנוח. (כנראה בשלב זה נבראה הפולנייה הראשונה).
השכנה שלך שגם היא אלמנה סובלת מגל ציפורים שמתנפצות על חלונות ביתה כדי להתפגר ומורטות את עצביה ללא הפוגה, הכומר גם הוא שוקע בערפילי צלמוות פנימיים נוכח השמיים נטולי הציפורים אך מטיב לתפוס את יופייה של עיירתו:" רחובות ללא ירק, בתים מכוסים שבכות נגד יתושים ושמיים עמוקים מעל חום מחניק.. כל הרחובות ..מובילים באורח שאינו יודע פשרות לכנסיה או בית –העלמין".

מרקס מסיים את הסאגה ב תהליך גסיסתה של מלכת מקונדו המכונה האמא הגדולה - השליטה האבסולוטית של העיירה ששלטה בעיר כ92 שנה, ואיש לא שיער כלל שהיא בת- תמותה.
כשנפלה למשכב היא טופלה בצפרדעים מעושנות נגד הכאב ובעלוקות כדיאליזה ובהלווייתה נכח הכס הקדוש בכבודו ועצמו. את ימיה האחרונים היא מבלה בזיכרונות נוסטלגיים של חגיגות עבר בהן היו מקריבים ראשי בקר, התזמורת ניגנה ללא הפוגה במשך שלושה ימים ונמכרו מדליונים עם דמותה לפינאלה היא הייתה משליכה מטבעות כסף לאורחים.
אירועי ההלוויה שימשו כלקח היסטורי בו הרוח הנוצרית ורוח ההקרבה חברו להם יחדיו כדי לקבור את הגוויה הדגולה.
זו גדולתה של מקונדו, אותה עיירה שהביאה לעולם וטיפחה את שבט בואנדייה , לא מאכזבת ודורות רבים אחר כך עדיין מצליחה לאסוף לתוכה מקבץ תושבים מופלאים בטירופם כדי ליצור מרחבי נוף נפשיים שאין דומה להם .