פעם היה פה עולם אחר, שונה. בשנות ה 70'-80' של המאה ה- 20, פעלו בארץ הוצאות ספרים שכיבדו את הספר. ספרים יצאו בכריכה קשה, בתרגומים איכותיים. ספרים שהודפסו במכונות דפוס גדולות, על נייר איכותי ולא במדפסות אלקטרוניות. ספרים הוצאו לאור ונמכרו לפי משקלם התרבותי ולא משקלם הפיזי (המכירה של 4 ב- 100 תמיד הזכירה לי מכירה במשקל...).

אחת מאותן הוצאות היתה הוצאת מעריב מנוחתה עדן (אמנם מודן רכשה את הזכויות על ספרי ההוצאה, אבל ההוצאה עצמה כבר לא קיימת), שפינקה את קהל הקוראים בספרי איכות, שהוצאו באיכות ביצוע גבוהה. הוצאות מושקעות, שהפכו את הספרים שהוציאה לנצחיים ממש. כך למשל, את הספר "יום מלחמה", ההוצאה עיטרה בכריכה שעוצבה ואויירה ע"י אמי רובינגר. עולם אחר...

גם הספר "יום מלחמה" מדבר על עולם אחר. עולם שהיה ופסק. עולם, שמי שנולד לפני 1992 גם חי בו. עולם, שהיה מחולק בין שתי מעצמות על- ארה"ב ובריה"מ, וחי תחת איום מתמיד של לוחמה גרעינית שתחריב אותו ואת יושביו עד עפר. במציאות, בריה"מ התפרקה, והאיום- לפחות זמנית, הוסר. "יום מלחמה" הוא ספר "מה אם?" קלאסי. על פי הספר (שנכתב ב- 1984, ועוד נחזור לזה), ב- 28.10.88 פרצה מלחמה גרעינית בין ארה"ב לבריה"מ. שורת נסיבות (שלא נפרטן) גרמו לכך שהמלחמה לא הפכה טוטאלית. שתי המדינות איבדו את יכולת המכה השניה, ולכן המלחמה הפכה מה שנהוג לחנות מלחמה גרעינית מוגבלת.

מוגבלת ככל שתהיה, המלחמה מחקה שלש ערים מרכזיות בארה"ב (ניו יורק, וושינגטון וסן אנטוניו), ושלחה את רוב ארה"ב חזרה לימי הביניים פחות או יותר, כי פצצה גרעינית זה גם פעימה אלקטרו מגנטית, מה שאומר שתגידו שלום לכל האלקטרוניקה בחייכם. אין סלולר, אין טלוויזיה, אין חשמל, רדיו, מעליות. אין רכבים, אלא אם כן יש לכם רכב ענתיקה, שנהנה ממערכת הצתה שאינה אלקטרונית. המצב בבריה"מ אינו ידוע למחברים, אך ההנחה היא שהמצב שם לא שונה בהרבה.

הספר מתאר מסע שעורכים המחברים בארה"ב 5 שנים אחרי המלחמה (בשנת 93'), והוא כולל ראיונות, רשמים אישיים ודו"חות ממשלתיים שונים: פדרלים, מדינתיים ובריטים (כן, כן בריטים! המלחמה כפי שתיארו לעצמם סטרייבר וקונטקה תחזיר את האימפריה הבריטית לגדולתה).

הספר מזכיר קצת את "מלחמת העולם Z" של ברוקס. אין קו עלילה מובהק, והספר הוא בעצם אסופת ראיונות- מונולוגים בד"כ- של אמריקאים ברחבי ארה"ב, אחרי חמש שנות סבל, שכללו מלחמה גרעינית, שהרגה מליונים בשניה, ועשרות מליונים ביסורים בשנים אח"כ, רעב כבד ומגיפת שפעת קטלנית. אבל בעוד שספרו של ברוקס נקרא בחיוך מוסתר (כי זומבים...), פה קשה להבליע חיוך. טכנית, תיאור המציאות של סטרייבר & קונטקה מעשי לחלוטין. כך ייראה העולם אחרי מלחמה גרעינית. כך יראו החיים.

הספר- למרות טכניקת הכתיבה היבשושית משהו, מרתק. פרקים מסויימים נקראים בנשימה עצורה ממש (הראיון עם תת שר ההגנה האמריקאי, הניצול היחיד מאייר פור 1 ביום המלחמה. הפרקים על קליפורניה, כמובן הפרקים על ניו יורק).

עניין שיש להתייחס אליו, הוא נושא הזמנים. הספר כאמור נכתב בשנת 84' (באופן סמלי, אותה שנה שבה בחר אורוול למקם את הדיסאוטופיה שלו, ואותה שנה, בה העולם היהודי עצר את נשימתו לקראת סוף העולם- ספק ברצינות, ספק בהומור- שנת תשמ"ד). הוא מתייחס לאירועים שמתרחשים בשנים 88'-93', עתיד מבחינת המחברים, אך עבר מבחינתנו. מעניין לראות עד כמה מוחשי היה החשש בשנת 1984, מגורם שכבר חדל מלהתקיים במציאות שלנו (למרות שהסכנה לאירוע גרעיני ספק אם פחתה).

זה גורם לכמה אי-דיוקים הכרחיים אך בלתי מזיקים: כמובן- בריה"מ, שאיננה עוד. מגדלי התאומים, שעוד עומדים על תילם, ויש אירוניה בעובדה שהמחברים הניחו שהם ישרדו מלחמה גרעינית, וכו'.

ספר לא קל לקריאה, מטריד מאד, ומשאיר המון חומר למחשבה. העולם אחרי המלחמה יהיה עצוב, קשה, אלים ומסוכן. הביטו החוצה על העולם שלכם. עכשיו תתלו מעליו פטריה.

בקצרה: ספר ענק, תרגום נוראי. לא לגעת בזה. להתאמץ, להשיג את המהדורה הקודמת, בתרגום של בני לנדאו ובני הדר, ולהתמוגג. מה שירון בן עמי עשה לספר הזה, זה עוול נוראי. הייתה כוונה של המתרגם וההוצאה להתאים את השפה לשנות ה- 2000. התוצאה פשוט רעה.

הביקורת מכילה פרטים מהעלילה (לא שזה כזה נורא...).

הספר הזה הוא הוכחה נהדרת לכך, שחומרים איכותיים הם לא ערובה לעוגה מוצלחת.

את הספר הזה קראתי, בגלל הרושם העז שהותיר בי "שערי האש" של פרספילד. חיפשתי לקרוא עוד ספרים שלו, ובחרתי ב"אחי לנשק" (כנראה טעות. הייתי צריך ללכת על "להרוג את רומל"). פה חייבים מילה על תרגום שם הספר. איך ובעיקר למה "the profession" הפך ל"אחי לנשק"?? לא ברור.

יש לספר הזה פוטנציאל להיות ספר טוב. סיפור מסגרת טוב (אהבה, אקשן, גיבור שהוא אנטי גיבור). סופר שיודע לכתוב (גם בספר הלא טוב הזה, פרספילד כותב מצויין), שולט בנושא עליו הוא כותב, ומייצר עלילה קולחת. אז איפה הבעיה? בסיפור... פרספילד רוצה לדבר על כל כך הרבה נושאים בספר הזה, שבסופו, קשה לקורא להבין על מה הוא בכלל דיבר.

עוד לא החלטתי אם הספר הזה מדבר על התלות העצומה של המערב באנרגיה פוסילית. אולי הוא דן בבעיה ההולכת וצומחת, של חברות קבלניות בתחום הצבאי. אלו בעצם צבאות פרטיים, שנלחמים עבור ארה"ב תמורת כסף. באפגניסטן ובעיראק פועלות כיום חברות קבלניות לצד הצבא האמריקאי. פרספילד לוקח את הדברים צעד קדימה, ובעתיד הקרוב שהוא מתאר, הצבאות הפרטיים האלו פועלים במקום הצבא האמריקאי. מתעוררת שאלה, מה יקרה ביום בו האינטרס של הצבא הפרטי- של הבעלים, אלו שחותמים בסוף היום על הצ'קים של החיילים, לא יעמוד בקנה אחד עם האינטרס האמריקאי?

ואולי הספר בכלל מדבר על הפריכות של המשטר האמריקאי, שבעצם נכנע ומתקפל בפני כל מי שיושב על השיבר של הנפט, עם תותח גדול, וצועק "אני משוגע". אצל פרספילד, המשטר כל כך פריך, עד שהוא בעצם מוכן להכתיר כריבון בוגד שמאיים לפגוע בארה"ב בכח. ואולי הסיפור האמיתי פה הוא ההתפרקות הערכית של החברה האמריקאית. תמורת נוחות (ואנרגיה היא נוחות), האמריקאים של פרספילד יכתירו כל אחד כנשיא.

התשובה העצובה היא, שהספר מדבר על כל אלה, במין ערבוביה קקופונית לא ברורה, שבסופה, התשובה לרוב השאלות שהספר עורר, היא "אין מספיק אינפורמציה". כלומר, מרוב נושאים, שכולם טובים ומעניינים, ויכולים להחזיק ספר שלם בזכות עצמם, ומרוב מידע שהספר מלא בו, הספר לא מצליח לתת לקורא מספיק כלים להתמודד עם הדילמות שהוא מעורר, ולהסיק מסקנות מועילות, או הגיוניות, בגינן. חבל.

עוד נקודה שצריך להתייחס אליה, היא דמותו של סאלטר. עד מחצית הספר לערך, ניתן לחשוב שסאלטר הוא סוג של קורץ מודרני, בהומאז' מעניין ל"אפוקליפסה עכשיו", ו"לב המאפליה". דמותו של ג'נט מייצרת מקבילה ראויה לווילרד/מרלו של קופולה וקונרד בהתאמה. בעוד ווילרד/מרלו נעים במעלה נהר האבסורד שלהם, באפריקה ובויטנאם, לקראת העימות הבלתי נמנע עם קורץ, הרי שעבור ג'נט- הגיבור של פרספילד, העולם הוא הנהר, בו הוא משייט לקראת המפגש עם סאלטר שלו.

אלא שבשלב מסויים, ההשוואה הזו הופכת כל כך ברורה ומציקה לעין, עד שפרספילד עצמו מציין אותה במפורש, ואז מנפץ אותה לרסיסים. בעוד ג'נט יכול להמשיך ולהחשב סוג של ווילרד/מרלו, הרי שה"נהר" שלו, העולם- מפסיק להיות אבסורדי, והופך, כדרכו של עולם (...) ריאליסטי, ציני והגיוני כל כך. סאלטר מפסיק להיות קורץ ההוזה וההוגה, והופך להיות סתם בריון אלים עם מקל גדול, שמחפש כח ונקמה. הוא לא ישב בהכנעה וימלמל "האימה, האימה", בזמן שראשו יותז.

אם הייתי צריך לתאר במשפט אחד את הספר הזה, כנראה שהייתי הולך על רע לתפארת. אלא שאני לא חייב להסתפק במשפט אחד, ולכן כל הטקסט דלעיל...

שני כוכבים, בגלל הכתיבה האיכותית של פרספילד. חוץ מזה, יש בספר הזה כל כך הרבה, שלא נשאר ממנו כלום.

ברור שהיו לי ספקות לגבי הספר הזה. איזה אתגר לקח על עצמו א"ס קארד. לכתוב את אותו סיפור מזוית אחרת, זווית של דמות אחרת, ולעשות את זה לספר שנחשב לקלאסיקה, ולעשות את זה 14 שנה אחרי שסיימת לכתוב את הספר הראשון. זה יוצא מעולה.

נבהיר מראש, ש"המשחק של אנדר" פשוט ספר מעולה. כבר באמצע הספר, ארגנתי את כל סדרות אנדר והצל, שיחכו לי להמשך הקריאה. התלבטתי אם לקרוא לפי סדר הכתיבה, או לפי הסדר הכרונולוגי. החלטתי לטובת הכרונולוגיה (המשחק של אנדר, אח"כ סדרת הצללים, וחזרה לאנדר). מיד אחרי "המשחק", בא "הצל של אנדר". ו"הצל" מעולה. טוב יותר מ"המשחק". האמת היא, שההבדל בין הספרים, הוא ההבדל בין אנדר לבין. בהשאלה מהמטריקס, אפשר לומר שאנדר יודע שהמטריקס קיים, ולמד לחיות בתוכו ולנצח אותו. בין רואה את המטריקס ממש, מבין איך הוא עובד ולומד לתמרן אותו.

אנדר לא מסוגל לראיה אסטרטגית רחבה. הוא רואה את הקרב. אולי את המלחמה כולה, אבל לא מעבר לכך. בין עמוק יותר, חד יותר. בין רואה את התמונה המלאה. הוא לא מתעניין בקרב כקרב, אלא בתהליך המלא, בהשלכות שלו. בעצם בין רואה כמה שלבים קדימה מאנדר. כשאנדר מחסל בלי לדעת את הבאגים, בין כבר מתכונן ליום שאחרי המלחמה. למלחמות בכדוה"א. הגישה הזו של קארד לבין, נותנת לספר עומק וזויות עניין שבדיעבד, היו חסרות ל"המשחק" כדי להפוך אותו לספר שלם יותר.

זו סדרה מעולה, שכדאי להקדיש לה את הזמן. "הצל של אנדר" לטעמי הספר הטוב בסדרה, גם בפני עצמו (למרות שאי אפשר להבין אותו אם לא קראתם קודם את המשחק של אנדר), אבל בעיקר בגלל מה שהספר עושה לשאר הסדרה. "הצל של אנדר", יחד עם שאר סדרת הצללים (קצת טרחניים לטעמי, אבל שווים קריאה) נותנים עומק לסיפור של אנדר. עומק, שעד שלא קראת את "הצל של אנדר", לא ידעת שחסר שם.

דו"ח אפולוגטי, לעתים אפילו תלוש מהמציאות, של מי שאחראי ישירות לשאננות שהובילה למותם של מאות בימי המלחמה האחרונים. אבל לא אשמתו הופכת את הספר לבלתי ראוי. העובדה שזעירא לא מנסה להאיר את האירועים, אלא לנסות ולשכנע את הקורא (ואת עצמו?), שהוא דווקא היה בסדר... קראתי הרבה ספרי הסטוריה, ולא מעט מהם על המלחמה הזו. על זה, פשוט אפשר לוותר. לא תורם דבר להבנת האירועים והתהליכים. מוטב לו לא נכתב.

ספר נדיר יחסית. מחד סובל הספר מאי דיוקים שנועדו לפאר את המהלך המצרי, ולמזער את פעילות צה"ל, בעיקר בתיאור שלבי הצליחה המצרית- פועלו הישיר של שזאלי. מאידך, תיאור שלבי הצליחה הישראלית מאד מדוייקים. זה לא נובע מרצון לדיוק היסטורי, כמו מהצורך של שזאלי לחדד את כשלונם של סאדאת ואיסמעיל עלי, בטיפולם בשלב הלחימה הזה.

שזאלי- נאצריסט מובהק, לא הצליח להבין את היעדים שהדרג הפוליטי הציב לעצמו במלחמה הזו, ואף התנגד להסכם השלום, ולכן- לא הצליח להבין מדוע מתעקש סאדאת שלא להסיג כוחות לגדה המערבית כדי להתמודד עם הצליחה הישראלית.

למרות אי- הדיוקים מדובר במקור היותר אמין שהצד הערבי מציג ביחס למלחמה הזו, ומכאן חשיבותו (והציון הגבוה יחסית שנתתי). זה כמובן לא יכול להיות הספר הראשון שתקראו בנושא, ואפילו לא השני. מומלץ לקרוא אותו רק לאחר קריאת חומר אחר בנושא, ולמידת המלחמה. כך יוכל הקורא לזהות את העיוותים (הקלים יחסית יש לציין), ולהתעלם מהם. בקריאה כזו, הספר נותן זווית מאד מעניינת על המלחמה, זווית שבד"כ חסרה בחקר מלחמות ישראל.

עדות מרתקת על ומפי אלה החתומים על הזוועה הגדולה בהיסטוריה. מדהים.

תענוג. הקדים את זמנו. מלכוד 22 של מלה"ע 1. חבל שבעצם אין סוף (היו צריכים להיות איזה 8 כרכים, אבל ירוסלב יאשק מת אחרי כרך ב').

השאלה העקרית היא, למה לא לומדים את הספר הזה בתיכונים בישראל. כל יהודי באשר הוא צריך לקרוא. צריך לזכור שהספר נכתב תחת חסות הקיסר, ולכן הוא נוטה להחמיא לרומאים, אבל זה התיעוד היחיד בזמן אמת שיש לנו על חורבן הבית. אם את זה לא תקראו, מה כן?