קצת לפני שנרדמתי, משהו עיקצץ לי בגב. חשבתי שזה אריק. קיוויתי שזה אריק, למען האמת. אולי סוף סוף שם לב שאני שוכבת לידו? לא הסתובבתי אליו, אבל דאגתי לעפעף במרץ. שישמע את העיניים שלי. שלא יחשוב לרגע שאני באמת ישנה, ויוותר.
אלא שתוך שניות נעשו העקצוצים הרבה יותר תובעניים. מחודדים כאלה. כאילו מישהו אמר לו שעפרונות בגב זה מתכון מוצלח להתפייסות. מגרה זה בטח לא היה. זה אפילו כאב. הסתובבתי אליו כדי לשאול אותו מה בוער לו לכתוב עלי באמצע הלילה. אבל גיליתי שהוא ישן שנת ישרים. טוב, שנת ישרים זה לא בדיוק הביטוי המתאים. תמיד הוא ישן מכונס כזה. בתנוחה עוברית. אבל הוא ישן. ראיתי שהוא ישן. למרות שכרגיל, היה עם הגב אלי. אני פשוט מכירה אותו מספיק טוב. כשהוא ישן, הנשימות שלו מורידות הילוך. לפעמים זה אפילו נדמה שהן עוצרות או חונות לכמה רגעים.
הסתובבתי וניסיתי לא לחשוב על כלום.
אין לי מושג כמה זמן הסתובב לי הכלום הזה בראש, אבל הדקירות המשיכו.
אולי יש פה משהו או מישהו נוסף? העפתי את עצמי מהמיטה, וניערתי את השמיכה. בדקתי אם רותי לא השאירה לי קן נמלים על הסדין. זה בהחלט לא תרחיש בדיוני. היא בגיל ההתבגרות, ובפעם האחרונה שהיא החליטה לנקום בי על שלא הסכמתי שתחזור אחרי חצות, מצאתי את האוגר של יאני מחכה לי על המיטה. והיא כנראה נתנה לו לאכול טוב באותו יום, כי היצור המפותח מאד לגילו ולגודלו התבונן בי בגיחוך והשאיר את רוב מה שהוא אכל על הכרית שלי.
מיששתי את הסדין, והוא היה ריק מנמלים או אוגרים.
ואז זה קרה. בבת אחת. הגב שלי התחיל לפרכס ורצה לצאת מעצמו. זה היה מבהיל. מה זה? מה זה הדבר הזה? דבר כזה לא קרה לי בחיים. תחושה דומה השתוללה לי גם באגן. הירכיים והישבן והבטן התחתונה היו מאד חמים וממש בעבעו. כאילו הרגע קפץ הכפתור של הקומקום החשמלי.
נגעתי בגב. בעדינות. פחדתי. הייתה לי הרגשה רעה. ובאמת חשכו ידי. הגב שלי התפורר. כאילו נחרש. וקוצים, או ענפים דוקרניים או השד יודע מה, פרצו מלמטה. מהעור והבשר. הצמיחה הייתה חזקה ומהירה ורועשת מאד. כמו כדור הנפלט מקנה של אקדח.
ובכל זאת לא רציתי להעיר את אריק. הוא לא אוהב שמעירים אותו משינה. (גם אותי הוא כבר לא אוהב.) אז המשכתי להתפתל לבד. ושוב שלחתי יד לגב. וכבר הרגשתי את הענפים. גיששתי ותלשתי כמה עלים. הם היו לחים ועדינים. אמיתיים לגמרי. התחלתי להאמין שאני חולמת. יותר נכון מסייטת. מה גם שזיהיתי כי מדובר בעץ תאנה. כף היד שלי הייתה מלאה בכפות ידיים קרועות.
בשלב הזה כבר צרחתי לאריק שיתעורר, וקרסתי אל הקיר.
אריק לא הראה שום סימני יקיצה.
התאנה שזינקה לי מהגב הייתה סבוכה וקוצנית. וכבדה. כל תנועה גררה אחריה כאבים עזים. זרועות הענפים, כמו שהצלחתי לראות בקושי, היו ממש ארוכים. לא הצלחתי לזוז. אפילו לא להזדקף. שוב גיששתי בגב. הפעם חזרה אלי היד דביקה מחלב תאנים. שלחתי אותה שוב וקטפתי ארבע או חמש תאנים. שמנמנות ובשרניות.... לא יודעת מה עבר לי בראש באותו רגע, אבל לא התאפקתי ודחפתי אותן לפה. את כולן. כמו שהן. רכות ומתוקות.
התאנים האלה שקטפתי מהגב שלי היו התאנים הכי טעימות שאכלתי בחיים.
אני מתעוררת ופוגשת את השכמות של אריק. הוא באותה תנוחה. אוסף את עצמו לעצמו עד שאפשר לראות את החוליות מזדקרות דרך החולצה. המרפקים תקועים בתוך החזה. האגרופים קמוצים. כמו ילד קטן. שומר שחס וחלילה לא יקחו ממנו משהו.
לרגע עייף אחד דבש התאנים עוד מתמתק לי בפה. זה היה חלום? אני מנסה לקום מהמיטה, וצונחת בחזרה. הגוף שלי רדום. שוקע עמוק במזרון כמו הזיכרונות במוח שלי.
בא לי תאנים. אבל אפילו בשעה הזאת של הבוקר אני מצליחה להסביר לעצמי שזה לא הגיוני. בפברואר אין תאנים. לא מהסוג שאני מתאווה אליו.
ושוב אני מנסה לקום, ושוב צונחת. הכותונת זולגת לצדדים והציצי בורח לי החוצה. אבל בא לי להישאר ככה. פרוצה. "אתה ישן?" אני פולטת לעצמי אבל מתה להשאיר לו את השאלה בתוך הצוואר.
אבא שלי, תמיד כשהיה חוזר מהעבודה, היה משאיר לאמא שלי כמה מילים בתוך הצוואר. לפני שהיה אומר לי או לרקפת שלום, ולפני שהיה מניח את השקית עם קופסת ארוחת הצהריים על השולחן. אחר כך היה לוחש לה עוד כמה משפטים. עדיין בתוך הצוואר. כאילו האוזניים שלה נמצאות שם. ורק אז ניגש אלינו. "אח יה רוחי." היה מנשק אותי ומרים אותי גבוה. ואחר כך את רקפת, שעמדה לצידי, ואני יודעת שגם במוחה חלפה אותה מחשבה. מה הוא בדיוק אומר לה, לאמא? עד היום אין לי מושג. אבל זה כנראה היה משהו מצחיק. אולי קצת גס. כי תמיד הייתה מגלגלת החוצה צחוק כזה. קצר. מופתע. קצת נבוך.