שמעתם על הסופר שלעיל? אני לא שמעתי, עד שהשקעתי שלושים ושלושה שקלים בספר. הכריכה האחורית, כרגיל, גדושה סופרלטיבים ומעוררת עניין, מה שאין כן כל הדפים שנמצאים בין הכריכה הקדמית לאחורית.
אמת לא נמצאת בערימת התשבחות, ואולי כן, אולי באוסטרליה ערש מוצאו יש לו קהל אוהד.
הסופר מתכתב עם עצמו, ואולי עם הקהל שלו. לקורא הישראלי זה פשוט לא אומר כלום. עד עמוד חמישים וכמה תטבעו בערימת שמות של אנשי משטרה בעבר ובהווה, של בני משפחה ושל פושעים מן העבר של הגיבור, כולם בעלי היסטוריה פרטית עלומה, שפרט קטן ממנה מופיע מידי פעם, כאילו חזקה עלינו שאנחנו נבין את הרמז. ואנחנו לא. כל זה בהנחה שתצלחו את עשרות העמודים הראשונים.
יכול להיות שבאוסטרליה כתב מר טמפל שורה של ספרים, שבכולם מככב הבלש המשטרתי שלו, ולכן קהלו יודע מי הוא מי ומה קרה לכל אחד מן הנפשות הפועלות. אני הרגשתי מוצפת במידע מבלבל ולא הצלחתי לזכור את השמות.
לשאלה למה המשכתי לקרוא עד עמוד שישים יש כמה תשובות:
1. הסופר זכה בפרס על הספר ואני נותנת כבוד רב לפרסים ספרותיים.
2. הכתיבה שלו טובה וצינית, אבל כאמור, בספר הזה היא בסך הכל קליפה נאה לתוכן גדוש מידע לא מעניין.
3. שלושים ושלושה שקלים הם לא סכום גדול, אבל כל אחד רוצה לקבל תמורה לאגרה.
נניח שיצאתם למסעדה והאוכל היה מתחת לכל ביקורת. אתם תכעסו, תצטערו ותתאכזבו. אותו דבר אם תשלמו על טיול גרוע, או תיקנו רהיט שמתפרק.
מחירו של ספר אינו בשמיים, במיוחד כזה שנקנה במבצע. אבל ספר לא אכיל, שגורם לכם לשמוט אותו מהיד אחרי כמה עשרות עמודים, מעורר נוסף לכעס ולאכזבה גם תחושת החמצה ונקיפות מצפון.
אולי אני לא בסדר?
אולי הספר נפלא והוא מעל לכישורי הקריאתיים?
אולי המבקרים או מעניקי הפרס קלטו משהו שאני לא מצליחה לקלוט?
אולי כדאי לתת לו צ'אנס נוסף?
אולי זוהי יצירת המופת המוחמצת על ידי בורה שכמותי?
אני מסתכלת בעצמי בראי (מטאפורית, כמובן) ומנסה לחזק את ההחלטה לגנוז את הספר במדף העליון בארון, עד שימכר על ידי לחנות ספרים משומשים וייקנה ע"י אוהב ספרים ביש מזל כמוני.
(אגב, היום כשבחנתי את ערימת הספרים שקניתי במבצעי שבוע הספר וכו', גיליתי כי בחפזוני לקנות שלשות-שלשות, קניתי ספר אחד פעמיים...)
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
