“החיים זה לא ספר, וספר זה לא החיים. זו אמת פשוטה אבל כנראה היא לא ברורה מאליה. כאשר אנשים אוהבים ספר ואומרים שהוא "אמין" ו"מציאותי", הם לא בהכרח מתכוונים לזה באופן מילולי. בואו נודה על האמת, החיים הם עסק די כאוטי ומבולגן, אנחנו מנסים לעשות בהם סדר כמיטב יכולתנו, אבל תמיד מתערבב העבודה עם המשפחה, הפקידה מהבנק עם ההוא מהמשכנתא, החתונה של האחיין עם הגירושין של השכנה והמחלה של החמות. בלגן. בחיים האמיתיים רוב התעלומות אינן נפתרות, רוב התיקים שהמשטרה חוקרת נסגרים מחוסר ראיות או חוסר עניין לציבור או שניהם גם יחד, ולפעמים אנחנו מפספסים את האוטובוס סתם ככה, בלי שיש לזה השפעה משמעותית על התפתחות העלילה. בגלל זה אנחנו אוהבים כל כך סיפורים, שמכניסים פיסות חיים למסגרת נרטיבית ועושים בהם סדר עם נקודות למחשבה, מוסר השכל, ואם אפשר גם סוף טוב, או לפחות פתור.
בחיים האמיתיים יש לנו המון אנשים מוכרים בסביבה. האחות, והגיס, ובן הזוג, והחמות, והבוס הנוכחי, והבוס מהעבודה הקודמת, הממונה על הבוס, וקולגות מהעבודה, וכאלה שהיו קולגות ועכשיו עברו למקום אחר, והחברה הטובה, וזאת שהיא קצת פחות, והחבר'ה מהמילואים, השדר האהוב מתכנית האקטואליה החביבה עלינו, הזמר שהערצנו בילדות, המוכר במכולת שליד בית ההורים, והבת שלו שפעם היינו מאוהבים בה, והיום נשואה לילד ההוא מהכיתה המקבילה. כל אחד מהם בא עם שם משלו, היסטוריה משלו, נקודות ההשקה שלו בחיינו, הזכרונות של נקודות אלה והבחירה שלנו על סוג מערכת היחסים הנוכחית איתם. כשאדם כזה מתקשר אלינו או שאנחנו פוגשים בו ברחוב, אנחנו לא צריכים לספר את כל הסיפור מהחל ועד כלה. זה פשוט "משה" או "רוחמה קפלן". בספרות זה לא עובד ככה, כי כל הדמויות חדשות ולא מוכרות. לכן צריך להגביל את המספר שלהן, לתאר אותן היטב ולהצמיד להן מספר מאפיינים בולטים לטובת הקורא המעוניין להישאר בעניינים לאורך הקריאה כולה.
עטור פרסים או לא, פיטר טמפל מפיל על הקוראים שלל דמויות. אני מאוד אוהבת לספור, אז עשיתי את זה. בפרק הראשון מופיעים עשרה שמות של בעלי תפקידים מסוגים שונים. בפרק השני נוספים עליהם עוד שנים עשר. אלה שני הפרקים הראשונים בספר מתח בלשי, כך שכל אחד ואחת מהדמויות המוזכרות יכולות לשחק תפקיד בהמשך, ולכן חשוב לזכור אותן. המגמה הזאת, של ריבוי אנשים, ממשיכה לאורך כל הספר. כל פעם מופיע שם נוסף, עם הבזק היסטוריה משלו. זה מאוד אותנטי ותואם את החיים האמיתיים, אבל מאוד מקשה על הקריאה. מה גם שחלק מהאנשים מוזכרים לפעמים בשמם הפרטי, לפעמים בשם משפחה, ולפעמים בכינוי. צורת הכתיבה הזאת, שבה כל הזמן יש איזכורים לאנשים ואירועים מהעבר מעלה את הרושם שמדובר בספר שהוא חלק המשך של סדרת ספרים ארוכה. לפחות ככל מה שהצלחתי לגלות יש לסופר רק ספר אחד שקודם לספר הזה, והוא לא "משיק" אבל לא מקדים בסדרה, ולכן תיאוריית הכתיבה הסדרתית נפסלת ונשאר עומס פרטים מתיש ומערפל.
למה המשכתי לקרוא עד הסוף המר? כי תחילת העלילה, התעלומה הראשונית, עניינה אותי ורציתי לראות את פתרון התעלומה. סטיבן וליאני ראש מחלק הרצח במשטרת מלבורן נקרא לסייע לאחד מפקודיו בסיפור ש"גדול עליו" - גופת נערה שנמצאת מתה, עם צוואר שבור, וללא בגדים או סימני טביעות אצבעות, בדירה יוקרתית במגדל יוקרתי עוד יותר. למרות הציפייה למצלמות אבטחה במגדל מהסוג הזה, מתברר כי תקלה טכנית השביתה את המצלמות בצורה מיסתורית. ואם זה לא מספיק, מנהלי הבניין מצליחים למשוך בחוטים ולהעלים את הנושא מסדר היום הציבורי.
ויליאני, תחת הצל הגדול של קודמו בתפקיד, יחסי האנוש של הממונים עליו, והפקודים שלו, קשרי משטרה-שלטון, נישואיו הקלוקלים, אהובתו הטלוויזיונית, בתו המתבגרת הבורחת לעולם הסמים, קשריו הסבוכים עם אביו הקשיש העקשן ועם אחיו הסוררים, מנסה לפתור את התעלומה. הוא גם מצליח בסוף, אלא שאני לא הצלחתי להבין בשורה התחתונה מה קרה שם. מבול הפרטים הביס אותי. הייתי יכולה, כמובן, לקרוא את הספר פעם שנייה, כדי לנסות להבין מהתחלה, אבל לא הרגשתי צורך. כולה רומן מתח בלשי.
"אורג בסבלנות ובדיוק סיפור המצטיין בעושר ובדמויות בלתי נשכחות, כמו גם בעלילה מותחת ובריאליזם נוקב". כך לפחות נאמר על הכריכה האחורית. צר לי, אך אין זו אמת.”
