לפני כמה חודשים עמדתי באחת מחנויות הספרים, היה לי זמן פנוי לפני שהאוטובוס שלי מגיע והעברתי אותו במקום האהוב עלי כשאני מוקפת בספרים, מנסה להחליט את מי אני אקח הביתה, בשעה שכולם קורצים ומחייכים אלי, אני רוצה להעניק בית חם לכולם, אבל אני חייבת לבחור.
אני עומדת לי, מנסה לקרוא פרקים ראשונים מאלו שקורצים לי ביותר, כשניגש אלי בחור ומגיש לי את "שאנטראם" הוא מתעקש שאני "חייבת" לקנות את הספר, בתור ישראלית שרגילה שאנשים דוחקים בה לקנות דבר מה פיתחתי שיטה מעניינת: אני מחייכת ומהנהנת בראשי, אומרת תודה רבה, וממשיכה הלאה,
אבל הבחור מולי היה עקשן, ואני הייתי מנומסת מדי, לקחתי את הספר מידיו וניגשתי לקופה.
אם מאיזה סיבה שבעולם, הבחור הנ"ל קורא את שורות אלו, אני מרגישה חובה לומר לו תודה ולהעניק לו חיבוק וירטואלי.
לאלו מכם שהמשיכו לקרוא אחרי הפתיחה המייגעת הזו אני חייבת לספר למה אני מרגישה חובה לומר תודה:
יש בספר הזה משהו מטלטל, לאחר כמאתיים עמודים הרגשתי צורך לקרוא את הכריכה האחורית, משהו שאני לא עושה כמעט אף פעם, פתאום התחוור לי, שבעצם זה סוג של אוטוביוגרפיה, וחלקיק קטן של פאזל התחבר לי בראש.
יש בספר זה משהו יוצא דופן, סוג של כנות שקיים רק בסיפור אמיתי, בתהליך שמישהו עבר והעלה על הכתב.
גיבורנו בורח ומוצא מחסה בהודו הצבעונית, שם הוא פוגש בשלל דמויות מרהיבות, הוא מגלה על עצמו דברים שלא ידע, ובונה את עצמו, אדם בן שלושים נולד מחדש.
אני מודה שספרי גאולה הם משהו שאני נורא אוהבת, בתור אחת שמאמינה בליבם הטוב של בני האדם הספר הזה גרם לי להרגשה נהדרת, הוכיח לי שוב ושוב שאהבה אפשר למצוא גם במקומות שפלים, ובלבם של אלו שהקשו עצמם כאבן.
קצת קשה להאמין, שהעלילה המדהימה הזו התרחשה במציאות, קצת קשה להאמין שכנות אפשר למצוא אצל אלו שבחרו בחיי פשע.
קשה להאמין כי חכמה אפשר למצוא בשיחה עם שני דרי רחוב שעוסקים בבלדרות.
קל להאמין שחיוך אמיתי מן הלב, יכול לעורר תקווה אצל אדם שאיבד תקווה.
קל להאמין שאהבה של אנשים פשוטים, שחיים בכפר נידח, יפריחו את השממה מלב שספג כל-כך הרבה מכות.
באיזה שהוא אופן, הספר הזה מתאר מציאות חיים לא ניתנת לתפיסה ובכל זאת הגיונית לחלוטין, הוא גרם לי לבכות ולצחוק, לחייך כמו ילדה קטנה, ולהרגיש עצב בגלל כל מיני מלחמות שקמות על שום דבר.
זהו אינו ספר קל, החיים אינם קלים, וישנם בחירות שקשה לעשות אבל חייבים.
אני יודעת, שבעוד כמה זמן, אני אחזור לספר הזה, עם טוש זרחן, ואסמן משפטים שנחרטו עמוק בלב ובמוח.
קראתי המון ספרים על הודו.
שמעתי המון סיפורים על מומבאי.
אף פעם לא נמשכתי אל הארץ הזו, היא תמיד עוררה בי גועל ודחייה,
הספר הזה, שמלא בהודו האמיתית, בברים המטונפים, במאורות סמים, בבריונים, באנשים חמים וטובים, בלב ההודי הענק שבטוח שהוא המציא את האהבה, בתחושה השייכות של כל אותם הזרים שמצאו בהודו בית אמיתי,
הספר הזה, גרם לי לאהוב את הודו באמת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
