ספר שכיף לקרוא. שלוש מאות ומשהו עמודים מלאים ביופי, בהומור והרבה אמפתיה למין האנושי.
זה לא תמיד מובן מאליו שספר טוב הוא גם ספר מהנה. להפך, ספרות טובה לרוב מצריכה מידה מסוימת של סבל. בין אם זה להתייסר בגעגועים לסימן הנקודה במשפט של סאראמאגו, או להיקלע להתקף עיטושים מהאבק במרתפי הביורוקרטיה של קפקא, הסופרים הגדולים בהחלט נוטים לסמוך על הנטיות המזוכיסטיות של הקוראים שלהם.
העיירה הדמיונית "סטיי מור", שוכנת לה באזור הררי במדינת ארקנסו. התושבים שלה הם אנשים פשוטים, שעובדים קשה, ולא ממש פתוחים לשינויים ורעיונות חדשים. החיים בעיירה מתוארים לאורך כמאה ומשהו שנים, דרך סיפורה של שושלת אינגלדיו המהוללת. מייסד השושלת, ג'ייקוב אינגלדיו הוא גם מייסד העיירה (יחד עם אחיו נוח), המתיישב הראשון וראש העיר הראשון. לגבי נוח, הדבר העיקרי שאפשר לומר עליו זה שהוא היה חזק בקללות.
הרינגטון פותח כל פרק בתיאור של מבנה ארכיטקטוני, שמאפיין את התקופה ב"סטיי מור", ומשליך משם על מי שבנה אותו ואופי העיירה באותה תקופה. אבל כל התיאורים האלה מפספסים את רוח הספר. כי מדובר בספר שיש בו איזה קסם, קסם שתופס אותך ככל שהספר מתקדם.
לכל מקום קטן יש את הדמויות המיתולוגיות שלו. ההוא שאף פעם לא ישן, שתי סיבות לקרוא למישהו "דומי", האחיות שלא נפרדות, נוח והמבול, זוג שמתקשר באמצעות טלפתיה בלבד, ועוד ועוד. כמו כן תוכלו לגלות מה ההבדל בין הדוריסטים והג'לניסטים, מתי התחיל המנהג של יום שלישי השני בכל חודש ולמה אי אפשר לשחזר את הפיקניק הגדול.
מה שמצא חן בעיניי זה שאין כאן איזו רומנטיזציה של החיים הפשוטים והקשים. אמנם פה ושם מתגנבת לספר איזו נימה של געגועים, אבל הרינגטון לא חוסך מאתנו את כל הקשיים והייסורים הרבים של גיבוריו. כמו כן אין שום התנשאות כלפי הבורות והנאיביות הילדותית של תושבי חבל האורזק, אלא ליהפך, הם מתוארים עם הרבה כבוד, הבנה ואהבה.
בקיצור, אם בא לכם לקרוא ספר שיגרום לכם לחייך בהנאה, לצחוק במקומות הלא נכונים, והעיקר לפגוש הרבה דמויות מרתקות ובלתי נשכחות, אל תפספסו את הספר הנפלא הזה.

איך נאפיין את הספר הזה? הוא תוסס, הוא מבעבע, לפעמים הוא עולה על גדותיו וגולש מעבר לעצמו. הוא שונה מספרים אחרים במלוא מובן המילה - גודלו הבלתי שיגרתי, הפונט החדש ("שפע"!), צבע הדפים הצהבהב וכמובן הכתיבה והסיפור.

דונלד הרינגטון, למדתי, היה פרופסור להיסטוריה של האמנות באוניברסיטת ארקנסו. הוא פרסם 13 רומנים העוסקים באותה עיירה - מומצאת אבל לא דמיונית - "סטיי מור" ובתושביה שלמרות נידחותם, מוגבלותם, תמימותם ובערותם מהווים נדבך חשוב להבנת "אמריקה" זאת למרות שאמריקה הנאורה מתכחשת להם ומרבה ללעוג להם, מכנה אותם "אדומי הצוואר" ואינה רוצה כל חלק ונחלה בהם. הרינגטון הושווה לפוקנר (עם הומור, אבל) והוגדר על ידי אחד ממבקריו "הסופר הגדול ביותר שאמריקה לא מכירה".

הסיפור הוא על אנשים שהתיישבו באמצע שום מקום, הפכו לעיירה, שמרו על בערותם ותמימותם, נשמרו מכל מה שמבטא "קידמה", חיו כמו אבותיהם וכשמתו זכו שישירו על קברם:
"לאורך הדרך נדע את הכל,
לאורך הדרך נבין מדוע:
התעודד, אחי, חיה באור החמה,
עם הזמן הכל יהיה ידוע"

אהבתי מאד את הספר הזה. הרינגטון כותב בתחכום, משתמש בהמון הומור, הרבה סיפורי סקס (בלי ארוטיקה...), מתבל בקורטוב של פנטזיה, אינו שופט את מושאי סיפורו ואינו מתנשא עליהם. הסיפור כפי שמרמז שמו עוסק במבנים שבנו אותם מתיישבים, עם איורים שאייר המחבר הפותחים כל פרק. קצת קשה לזכור כל דמות שנוספת (תחשבו על סידרה גאומטרית. לכל אחד יש בממוצע 8 ילדים...) אבל ממש לא הכרחי לזכור מי הוא מי. הגעתי לספר הזה בזכות הביקורות של עמיר, אליהו, קוראת הכל וdushka ואני ממש מודה להם על החוויה, כי כמו אמריקה גם אני לא היכרתי את הסופר המרתק הזה לפני כן. יאהבו אותו חובבי הסאגות וגם המחבבים כתיבה הומוריסטית וחוסר תקינות פוליטית.

הרבה נכתב כאן על הספר הזה ואין לי חידושים מרעישים ובכל זאת-
אני מסכימה עם "קוראת הכל" שהספר מזכיר במבנהו את 'מאה שנים של בדידות' של מארקס . הוא מזכיר במשהו גם את ספריו של מאיר שלו (כפי שהוזכר באחת הביקורות).
את 'מאה שנים של בדידות' קראתי בשנות העשרה שלי כשזכרוני היה חד כתער ויכולתי לשייך כל חוזה אאורלינו, אאורלינו חוזה ורמדיוס למקומם הנכון ולזכור מי עשה מה ולמה. לא נראה לי שאני מסוגלת לחזור על הפרוייקט, גם אם באותן שנים נשכחות קראתי אותו מספר פעמים.
אני אוהבת את מארקס וגם את שלו (ואני לא ממש כורכת אותם יחד) אבל בתכלס רק כשרונם הרב גורם לי להימשך לסיפורים על מרק עוף מיתולוגי שמוגש על ידי דמויות מיתולוגיות וגורם לאנשים בעלי תכונות על לעוף/ ללכת כסהרורים אחרי ריחו של לחם/ להזיל דמעות מתוקות וכיוצא בזה. הם פשוט טובים בלכתוב סיפורים מהסוג הזה ולצייר את הדברים באופן מאוד מוחשי ובתור מי שגדלה במשפחה די מיתולוגית אני אפילו מוצאת שמץ של מקום להזדהות או לפחות להנהון מבין.

אז גם כאן יש סיפור על משפחה שבעלייתה ונפילתה, המקבילה לעלייתו ונפילתו של מקום מגוריה, מסמלת כל מיני דברים-
א. יחי החיים הפשוטים. הקידמה (קיד- מה) הרסנית.
ב. כמאמר הלהקה (המיתולוגית אף היא) "דם, יזע ודמעות":
What goes up must come down / spinning wheel got to go round
אם כי כאן זה לא בדיוק גלגל , יותר בכיוון של קשת (Arc), מוטיב חוזר בספר.
ג. מלבד עקרון הקשת, החיים נעים במין מעגליות של פנים המשפיע על חוץ המשפיע על פנים המשפיע על חוץ ומכאן עניין הארכיטקטורה- האופן בו האדם בנה את המבנה ששרת אותו עד שהשתנו צרכיו החומריים והנפשיים והוא בנה מבנה אחר ששרת אותו וכן הלאה וכן הלאה.
בקיצור נשמע ספר כמעט מיסטי, במיוחד אם נוסיף שפע של דמויות בעלות תכונות לא ממש אנושיות ואירועים לא ממש טבעיים.

אבל (ציטוט):
"שום דבר לא קרה לתירל, אפילו לא מוות, למרות שייתכן שהוא ימות עד שתקראו את זה; יש לקוות שלא, אלא אם כן הוא צחק על חוסר התועלת של החיים במידה כזו שהוא הבין שההומור שבחוסר התועלת של החיים הוא בדיוק הסיבה שהחיים יקרים, ובהעריכו אותם, הוא איבד אותם."

אז זהו כל העניין. הספר צוחק מלמעלה על הכל. לא בלעג מבטל. צחוק חביב וחכם, שהוא לב ליבו של הסיפור וזה מה שעושה אותו כל כך כייפי.
זוהי מיתולוגיה שלא לוקחת שום דבר ברצינות. להפך. "העולם מצחיק, אז צוחקים". אני מאמינה בזה בכל ליבי.
ישנם הרבה קטעים ממש מבריקים (כמו הזוג שמתקשר בטלפתיה) וישנן כמה בדיחות מוכרות (כמו הילד שלא דיבר עד גיל שמונה עשרה כי לא היה לו משהו חשוב להגיד).

התרגום מוזר אבל מאוד מוקפד וממש עובד. אחרי קריאת חצי ספר מתחילים לדבר בניב האוזרקי מתורגם לעברית.
מזכיר את ספרי הילדים המתורגמים מאנגלית, בהם הקוקנים הפכו כל ה"א לאל"ף.

ובקשר לפורמט ולפונט- אני מתה על פונטים חדשים ו"שפע" הוא אחלה. הדפים בצבע ממממ שמנת? וניל? המאורכים גורמים לספר ממש ארוך להכנס לשלוש מאות ומשהו עמודים, שזה נחמד. נראה שמישהו שם לב למה שהוא עושה, שגם זה נחמד. שהרי א.ג.ש.י. נמצא בפרטים הקטנים.

מי זה א.ג.ש.י.? תקראו - תדעו. או שתצטרפו לבונים החופשיים.

סיפורם הספק-הזוי, ספק-ריאליסטי של שישה דורות בני משפחה אחת של מתיישבים בעיירה דמיונית (שמבוססת על עיירות דומות אמיתיות) בדרום ארצות הברית. החל באב המייסד האגדי שייסד את העיירה, המשך בבניו, וכלה בנכדי-נכדיו. וכל זאת על רקע של מאורעות אמיתיים מתולדותיה של ארצות הברית.

או בקיצור: "מאה שנים של בדידות", שמתרחש בדר' ארה"ב ולא בדר' אמריקה... מפליא בעיני שאני הראשונה שעומדת על הדמיון בין שני הספרים, או שאולי מישהו כבר כתב את זה ופספסתי... בכל מקרה, בעיני הדמיון הזה רב מכדי להיות מקרי.
שני הספרים עוסקים במשפחה אחת לדורותיה, ומגוללים בחן רב ועם המון הומור מעשיות משעשעות שאופייניות להיסטוריה המקומית ולטיפוסים שהתפתחו בה.
גם כאן, הכל מתחיל מאיש אחד שמקים את ביתו באמצע שומקום ובעקבותיו נבנית עיירה שוקקת-חיים שהולכת ודועכת עם הזמן. גם כאן יש את דמות הרוכל שמגיע אחת לזמן מה ובאמתחתו המצאות משונות מהעולם הגדול, שמדהימות את בני העיירה התמימים ומוציאות אותם משלוותם. (אלא שבספר הזה ההמצאות הן אמיתיות לגמרי ולא "שטיחים מעופפים"). גם כאן יש את מלחמת האזרחים ששואבת אליה חלק מבני המשפחה, וגם כאן יש מי שהופך לנערץ בזכותה... ובכלל, משפחת אינגלדיו, דומה כל כך למשפחת בואנדייה, גיבורת ספרו המפורסם של גבריאל גרסיה מרקס, בשיגעונות, במחלות, בסיפורי האהבה ואפילו בנדודי השינה, שבלי לדעת דבר על הרקע של המחבר, אני בטוחה ש'מאה שנים של בדידות' הוא הספר האהוב עליו, והוא ניסה ליצור גרסה צפון אמריקאית לאותו רעיון... ובגדול – הוא מצליח.

מי שלא השתגע על "מאה שנים.." , כמוני, צפוי למצוא ב"ארכיטקטורה..." את אותם החסרונות: ריבוי מעייף של דמויות, סיפורים שבשלב כלשהו מתנתקים לחלוטין מהמציאות, ואוסף של טיפוסים מוזרים והתנהגויות הזויות. אבל מצד שני, הספר הזה, כנראה בזכות היותו חדש יותר, קל יותר לקריאה, שפתו קולחת ושנונה, יש בו את היבט החביב והמקורי של התבוננות על התפתחות העיירה דרך התפתחות המבנים שלה, והוא הרבה פחות 'כבד'. בייחוד בחציו הראשון. כל עוד נצמדים לדור הראשון של המשפחה, הספר לא יכול היה להיות יפה יותר. הוא מצחיק, נוגע ללב, חכם ומקסים. נהניתי הנאה צרופה מכל רגע. התחלתי לחשוב במושגים של יצירת מופת...
אך למרבה הצער, ככל שמתקדמים, ונולדים ילדים, ומתרבים השמות, והדמויות יוצאות להן מהתנור כשהן חצי-אפויות, קסמו של הספר הולך ומתעמעם. הסיפור הופך ליותר הזוי, פחות מצחיק, פחות מרגש, והרבה הרבה פחות מעניין. את הרבע האחרון בקושי גמעתי. ממש כמו רץ מרתון שמדדה לקו הסיום בשארית כוחותיו. למען האמת, במחשבה לאחור, הרגע שבו על פי הכתוב 'סטיי-מור' מתחילה להתדרדר, זה גם הרגע שבו הספר עצמו מתחיל לדעוך...

לסיכום, לאוהבי "מאה שנים של בדידות" – ספר חובה. אתם בטוח תאהבו. לכל השאר, אני מאוד ממליצה על החצי הראשון המופלא והמקסים, אבל איפשהו באמצע, הספר ממצה את עצמו. אולי עדיף להפסיק אז ולהישאר עם טעם טוב...

אילו הייתי מפיק בהוליווד הייתי מתנפל על הספר הזה כמוצא שלל רב.מדובר בתסריט יפהפה שעשוי לגרוף מועמדויות לאוסקר.אם ראיתם את "פורסט גאמפ","איש קטן גדול" ו"בנג'מין באטן",אז זה סוג הסרט שהייתם עשויים לראות:סאגה רחבת יריעה הנפרסת על פני דורות רבים של משפחה מיוחדת אחת המלווה את קורות האדם הלבן באמריקה.
אבל אני לא וכל מה שאני יכול לעשות הוא לתקתק במקלדתי ולספר לכם על הספר שמתאר את קורות משפחת אינגלדיו החל מהראשון שבהם ג'ייקוב ועד לורנון אחרון השושלת שנשבע לא להתחתן ועמד בכך בעקשנות.בכלל,משפחת אינגלדיו זו מכילה כל כך הרבה טיפוסים מוזרים ומיוחדים שמשעמם לא יהיה לכם,למרות השם המרתיע של הספר(שבו הארכיטקטורה משמשת רק כסיבה לפתוח כל פרק).תוכלו לפגוש למשל את אבי השושלת המתמנה לפקד על פלוגת פרשים במלחמת האזרחים ומוצב קל"ב וכדי לא לפגוע בחבריו ומשפחתו מהדרום הם הופכים לצלפים מומחים עד כדי כך שמצליחים לא לפגוע באף יריב אלא רק להפחידם בירי על ענפים בקרבתם .או אייזיק הענק והשתקן ש"ענה" לשאלת עיתונאי סקרן לגבי גובהו בהרמת כף ידו וסימון קצה ראשו,או זה שהיה נשוי לתאומות שעשו הכל(ואני מתכוון להכל)ביחד וטענו שהתינוקת שנולדה נולדה משתיהן ועוד כאלה.בכלל,בני אינגלדיו האלה התאפיינו בביישנות קיצונית מנשים ומשנאת הדיבור עד שאחד מהם הודה כי "הנשים מדברות יותר ממה שאני מוכן לשמוע".
הספר מזכיר לי את "שורשים" הנהדר של היילי שקראתי בצעירותי שגם הוא הותיר עלי רושם כל כך עז שזכרתי את שמות כל השושלת מקונטה קינטה ועד האחרונה שבהם,שאינני זוכר כבר מי היא.
ואולם ,הזמנים השתנו וכך גם משאבי ואת מאגרי זיכרוני המתדלדלים אני שומר כדי לזכור היכן הנחתי את משקפי הקריאה שלי(אני מחזיק אותם בידי..)וגם להזכר למי לעזאזל התקשרתי רגע לפני שהוא עונה לי..
זה המצב רבותי וגבירותי.הספר מצוין כמו שהבנתם.תהנו.

הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו / דונלד הרינגטון
הוצאת טובי
366 עמ`


אפתח בגילוי נאות - אם לא היו ממליצים לי על הספר הזה בפורום ספרים וספרות של תפוז כמה וכמה פעמים, לא הייתי מגיעה אליו לעולם. וזה חבל. אפילו חבל מאוד. כמו שכתוב על עטיפת הספר - "הסופר האמריקאי הכי גדול שאתם לא מכירים", לא שמעתי עליו בחיים וגם לא על הוצאת ספרים "טובי". אני לא מתיימרת להכיר את כולם, אבל עדיין כשבאתי לחפש את הספר בחנות הספרים היו צריכים להביא אותו מהמחסן (הוא לא היה על המדפים) וגם אז זה לקח הרבה זמן והמוכרת בכלל לא הכירה אותו...
אחרי ההקדמה הזו, ניגש לספר המקסים הזה. זהו אחד הספרים הכי חמודים, משעשעים, מעניינים ומיוחדים שקראתי בזמן האחרון. אולי זה בגלל שזהו הספר הראשון של הרינגטון שאני קוראת. אבל זה לא משנה כרגע.
הספר, אם כן, מביא את סיפור הקמתה של עיירת סטיי מור (stay more), החל משני המתיישבים הראשונים, האחים נוח וג`ייקוב אינגלדיו בתחילת המאה ה-19 ועד להווה.
כל פרק נפתח ברישום של מבנה אשר אותו יבחן הרינגטון במהלך הפרק. מה שאהבתי הוא שבנוסף ל"בדיקה" של המבנה מבחינה ארכיטקטונית, הרינגטון בודק גם מה הוא אומר על האדם שבנה אותו ומה הוא ניסה להגיד בזה (אגב, הרישומים נעשו על ידי הרינגטון עצמו). מצאתי את עצמי מסתכלת על האיורים האלו בתשומת לב רבה ותוך כדי קריאת הפרק, דפדפתי לאחור כדי למצוא באיור את מה שמסופר. אפילו חטאתי לפעמים בדפדוף קדימה, רק בשביל לראות מה הולך לבוא.
הסיפור נמשך על פני כמאה וחצי ושזור בהיסטוריה האמריקאית (השפל הכלכלי הגדול, מלחמת האזרחים, מלחמות העולם ועוד).
תושבי סטיי מור כמעט תמיד נגד כל דבר שנראה בעינהם כ"קידמה", והם דוחים אותו על הסף. את אותם מוצרי "קידמה" מביא לעיירה אלי ווילארד, סוחר ערמומי, שמגיע מידי כמה חודשים (לפעמים שנים) ומביא דברים שאף אחד לא שמע ולא ראה מימיו כמו מספרים ושעונים. ברור שבסופו של דבר, כל דבר מוצא את מקומו כולל חשמל, טלפון ועוד אבל תמיד יהיה מישהו שיתלונן שהקידמה (ואפילו היכולת לקרוא ולכתוב) הרסה את חבל האוזרק. כולם כל הזמן מדברים בנוסטלגיה על הימים של "פעם" (לראיה הציטוט הראשון שמובא כאן).
לא יכלתי שלא להיזכר בפורסט-גאמפ. אותו ילד/נער שובה לב ש"תרם" להיסטוריה של אמריקה (למשל הקטע בו הוא מראה לאלוויס איך הוא רוקד). גם כאן מדובר בשלל דמויות (ויש כל כך הרבה וכולן הזויות ומקסימות באותה מידה), לא חכמות במיוחד שכאילו השפיעו על ההיסטוריה ושמן פשוט "נשמט" מהספרים והוחלט לא להזכיר אותן מרוב מבוכה.
זה ספר מצחיק. מין הומור שמזכיר קצת את שלושה בסירה אחת בשילוב עם מילכוד 22, הרבה משחקי מילים ונונסס. אני בדרך כלל לא ממש צוחקת מספרים, מקסימום עולה לי איזה חיוך, אבל כאן היו קטעים שהערתי את בעלי באמצע הלילה רק בשביל להקריא לו פסקה קורעת במיוחד.
אני לא יודעת מה עוד אני יכולה להגיד על הספר הזה שלא נאמר כבר.
הוא לא ספר "גדול", אין מה לצפות ליפול מהרגליים. הייתי אומרת שזה ספר מפתיע, שנקרא בנשימה אחת, אפילו שכל פרק בתוכו הוא מעין סיפור בפני עצמו, הוא קליל ומושלם לחופשה. הרינגטון מצליח להראות את שני הצדדים כמעט בכל מקרה (גם את האינדיאנים וגם את האמריקאים, גם את הבוגדים וגם את הנבגדים) וזה מרענן ונותן את החופש להזדהות עם מי שבא.
אני מרגישה חובה לציין את התרגום כי אני מניחה שזו הייתה עבודה קשה במקרה של הריגנטון (הספר יצא באנגלית כבר בשנת 1975 ותורגם לעברית רק ב-2008), אבל עושה רושם שאסף גברון עשה עבודה טובה בהעברת כל הביטויים ומשחקי המילים שיש כאן. הקריאה זורמת בלי יותר מידי עצירות ותקיעות.
לסיכום - זהו ספר שמח, במלוא מובן המילה. לכל אורך הקריאה היה לי חיוך מטופש מרוח על הפנים ונהנתי מכל רגע.
מומלץ מומלץ מומלץ!!
ותודה לחברי הפורום, שבלעדיהם לא הייתי מגיעה אליו בחיים

ציטוטים מתוך הספר בבלוג:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1565667

הספר הזה - עם השם המוזר, הפונט הלא-מוכר והמחבר שמיתרגם לעברית באיחור ניכר - אמנם לא עוסק בארכיטקטורה, אבל זה לא אומר שהוא מתמסר בקלות. הדמויות בו משונות ומדברות בניב ייחודי, שאלמלא תרגומו החינני של אסף גברון היה ודאי שובר את השיניים, ועמודים רבים בו מוקדשים למבנים ולבנייתם. אבל מיטיבי הלכת יימצאו פנינה ייחודית עד אין-קץ המתרחשת ב"סוף העולם של סוף העולם", כפי שסבתא שלי ודאי הייתה אומרת, וקצת מזכירה את מאיר שלו בלוקאליות שלה, ובבניית תמונה שלמה ועצמאית בין גבולותיה של עיירה נידחת.
סטיי-מור (Stay More, על שם בקשתו התמידית של המארח מאורחיו שלא יעזבו עדיין) היא עיירה קטנה במחוז ניוטון שבחבל האוזרקס, שהקורא עוקב אחריה למן היווסדה בידי ג'ייקוב ונח אינגלדיו באמצע המאה ה-19, דרך ציוני דרך חשובים בהיסטוריה האמריקנית, ועד ההווה. גיבוריו המתחלפים של הסיפור הם צאצאי שושלת אינגלדיו, איש-איש ומאפייניו, ותוך כדי כך מסופר לנו כל מצבה הכללי של העיירה ועל ההתרחשויות בה.
דונלד הרינגטון כותב ברגישות, בהומור מקסים למדי ותוך תשומת לב לדקויות. התרשמתי גם שהוא אוהב כמעט את כל הדמויות בגלריה הענפה שלו - שרבות מהן היו יכולות בקלות להיכתב כנלעגות או מגוחכות, אבל להרינגטון הייתה החכמה לא לעשות זאת.
קשה להעביר את קסמו של הסיפור, אבל לשם המחשה אוכל לציין שבמהלך השבוע-וחצי שקראתי אותו, פעמיים ברציפות, כל עולם-האסוציאציות שלי סבב אותו, והתקשתי להתנתק. לכל מי ששאל (ואף למי שלא) המלצתי שיקראו את הספר, ופעמים רבות מצאתי את עצמי צוחקת בקול רם.
אינני יודעת אם זהו "ספר מופתי", או אם תארים אחרים מסוג זה רלוונטיים אליו, משום היותו כה בלתי-שגרתי, אבל הוא היה בגדר תענוג צרוף וכיף גדול.

נתחיל בזה שלא קראתי את "מאה שנים של בדידות" שכמה ביקורות פה השוו בינו לבין הספר הזה, ואולי לכן לא ממש אהבתי את הספר.
הספר מספר את סיפורה של משפחה בדרום האמריקאי ואת העיירה "סטיימור", שהיא מין שום-מקום בדרום הפרוע של ארצות הברית. שני הסיפורים האלה משתלשלים החל מהאב המייסד של המשפחה מחד ובקתת העץ שלו מאידך, כשכל פרק מספר את סיפורו של דור ונפתח באיור מלווה בהסבר של בית אופייני. כמו שאפשר להבין מהכותרת הארוכה מדי הסופר מנסה לערוך השוואה בין עיצוב הבתים למערכות היחסים שמתפתחות בפרק ולהקיש מאחת על השנייה. בהתחלה זה נחמד, אבל בשלב כלשהו זה מתחיל לחזור על עצמו ולהיראות מאולץ. החלק הזה הוא לא עיקר הספר (למרות שמו) ולכן בפני עצמו זו לא היתה הבעיה של הספר.
מה שהפריע לי היה סגנון הכתיבה, שניסה לנסח סלנג דרומי אופייני (ככל הנראה, אף פעם לא הייתי שם) ולתאר את הכל במעין שוויון נפש של "הם לא ידעו שקרה משהו נורא דרמטי ולכן הם חיו טוב". גם פריצות היסטוריות כביכול של מלחמת האזרחים או השפל הגדול לא ממש מצילות את הסיפור והוא ממשיך להישמע כמו מעשיה ארוכה ומשעממת למדי.
יש בספר כמה רגעים משעשעים וכמה דמויות מפתיעות למדי. גם תיאורי העבודה החקלאית והבניין נוסח "בית קטן בערבה" יכולים להיות מהנים למדי, אבל בגדול זה באמת ספר ארוך מדי שמיצה את הרעיון שלו איפשהו ב150 העמודים הראשונים.

יום אחד מגיעים נוח וג'ייקוב אינגלדיו לחבל האוזרק בארקנסו ומקימים ביתם, בקתה בעלת חדר אחד, בשכנות להתנחלות או האחזות של אינדיאנים. הזמן הוא שנות השלושים של המאה ה-19. ג'ייקוב פתוח לכלל בני האדם ואילו נוח בורח כשהוא רואה אינדיאנים. משהוקם ביתם ושכנם האינדיאני וידידו של ג'ייקוב בא לבקר, נוח ברח ליער כי כך נוח לו יותר.



ג'ייקוב הוא האח הקורא בין השניים ואילו נוח לא קורא ולא כותב נוח בשבע שגיאות. רוב הספר ברור שהבחירה בידיעת הקריאה והכתיבה היתה מקרית, סתמית ולגמרי לא שימושית, בטח לא לחקלאים היודעים לברא את האדמה, לבנות בתים ללא מסמר אחד ולהביא ילדים רבים לדור הבא, ואפילו לא מעטים, ללא שום הדרכה.



משהוקם הבית ולאינדיאני השכן היה נוח להתארח בביתם של שכניו ואילו לנוח היה נוח לברוח, ג'ייקוב היה נוהג לומר השאר עוד (סטיי מור) לשכנו וידידו משזה הראה סימנים של עזיבה וזה אכן נהג להשאר עוד דקות ספורות, בין 60 ל-180 דקות.



מאחר וידיעותיו של האינדיאני באנגלית לא היו רבות, סטיי מור נתפס כשם המקום וגם משעזבו האינדיאנים יום אחד, כשכרסה של אשת הידיד האינדיאני תפחה ולא בגלל בעלה, האחים אינגלדיו נותרו והישוב סטיי מור נותר עם ביתו האחד וצמד האחים.



יום בהיר אחד מגיעה הגברת סוויין עם ששת ילדיה. היא מבקשת סיוע בהמשך הדרך, אבל סיפוריו של ג'ייקוב הצעיר ויפי מראהו מעכבים אותה מעט, כעשרות שנים מעט. היא שומעת על מנהג האינדיאנים לשלוח את הנערה עם לחם תירס אל הבחור המיועד להיות בעלה וממהרת למחרת לשלוח את בתה הבכורה אל ג'ייקוב וזה נענה ועד מהרה הם נשואים, מרבים בילדים וסטיי מור מכפילה, משלשת ואף מרבעת את אוכלוסייתה. כך מתחיל היישוב לתסוס, שטחי יער מבוראים והחקלאות משגשגת.



אין לסטיי מור כל מגע עם העולם החיצון, אבל יום אחד מגיע הרוכל אלי ווילארד, המביא את העולם אליהם, מוכר להם שעון עשוי עץ ומוכן לקבל שטר חוב בידיעה ברורה שלסטיי מורונים אין גרוש מיותר. במשך הספר יהפוך אלי ווילארד לדמות חשובה, כשהוא המוציא והמביא, בעיקר מביא, את העולם אל חבל האוזרק בגלל ולסטיי מור בפרט. בין הדברים שהוא מביא זה זכוכית לחלונות, תרופות, כלי עבודה ואף שמן למנורות השמן כולו המנורות. כשהוא מביא את השמן העלטה נגמרת וכשהשמן נגמר, העלטה שבה יחד עם הבייבי בום.



מפה לשם גדלה שושלת אינגלדיו, בניה מתרבים ומתחתנים עם תושבים נוספים המגיעים לישוב המבודד, נשבים בקסמו עד שהם הופכים לערב רב של 59 תושבים. עד כדי כך הם רבים שהם מתחרים בישוב הסמוך, המכיל תושב אחד פחות. בתחרות אין נצחון ברור משום שהם כולם מתקשים בספירה של כמות העולה על 10 והיחיד היודע למנות, ג'ייקוב אינגלדיו, עומד בעת הספירה מול יישובו וטועה בספירה. זה לוקח לאחיו שנים אחדות להבין מהיכן נבעה הטעות.



מובן שבמשך השנים נוצר צורך בבית ספר וכשזה קם אף מלמדים קרוא וכתוב. עכשיו כשהם כבר מלומדים הם יודעים שכל זה מיותר.



ככל שמתקדמים בקריאה נשבים עמוק בקורות סטיי מור. ג'ייקוב מגיע לגדולה בפוליטיקה, עומד בפרץ של מלחמת האזרחים, בני סטיי מור רואים עד כמה המלחמות המקומיות והעולמיות מיותרות. אבל בסטיי מור קמה תחנת הקמח הראשונה, של אייזק אינגלדיו, האנק אינגלדיו מביא את החשמל לסטיי מור לאחר מלחמת העולם השניה וכך הלאה. במובן מסויים, הסיפור הוא על סטיי מור וגם על עלייתה ונפילתה של משפחת אינגלדיו על ששת דורותיה, על בניה היפים, הגבוהים ותכולי העיניים, וכמובן על ביישנותם המופלגת מפני נשים.



מלאכת התרגום היתה קשה, ללא ספק, אך צלחה. הספר כולו בנוי מדיאלוגים מערב תיכוניים, היכן שבני המקום מרבים לדבר בחצאי מילים ולהבין רק אחד את השני, אך זרים מתקשים להבין אותם. כך הם מרבים לאכול 'עית (שעועית) ואת ה'גוואניה גילו מאוחר יחסית משום שחשבוה רעילה ולא ידעו ששמה עגבניה.



הספר שופע הומור. קל לומר, אבל כשאני מוצא עצמי מצחקק בקול רם, עשרות פעמים לאורך ולרוחב הספר, וזו לא הצחקה זולה ומעושה, אלא מלאכת מחשבת של כתיבה, אני כבר למעלה ממאוהב בספר גם אם הוא לפעמים קצת טרחני.



הספר מהווה, במידה מסויימת, אלגוריה לאנושות. אלגוריה לחברה אנושית מעצם הקמתה הקטנה אי שם בגן עדן, המשך לחברה חקלאית בורה, אך יודעת את מלאכתה, ועבור דרך התפוצצות אוכלוסין, כשסטיי מור מונה כבר אספסוף הומה של כ-400 אנשים, ועד לדעיכתה דרך יציאה החוצה, מלחמות, רעב וחוסר תעסוקה.



ומה עם הארכיטקטורה? טוב, זה כבר קו העובר דרך כל הספר בדמות הבתים שנבנו בסטיי מור ומהווים דוגמה להתפתחותה. הפן הזה מחייב פחות בספר מהפן האלגורי, אבל זה גם זה מעניין ומוסיף חן לספר חינני ממילא.



הרינגטון בנה מלאכת מחשבת של ספר. אהבת אדם שורה על הספר, ההומור משבח, הכתיבה מופלאה והעונג גדול. המלצה חמה.