אפרים סידון כתב סאטירה משובבת נפש על "...החיים באי הגיון / בו יש תושבים קרוב למליון / אנשים נחמדים ברובם הגדול / ...כי באי הגיון חי גם מיעוט / זאת אומרת / אותו המיעוט התנהג אחרת..." הסיפור בחרוזים מקסימים מספר על חיים של רוב שחי עם מיעוט באותו אי. המיעוט מאמין בדברים שונים, מסתגר בד' אמותיו, מתלבש באופן שונה, ואוסר על אכילת כרוב ושימוש בכף...ואז מתחילים אנשי המיעוט לבקש בקשות קטנות, שיהפכו את אנשי הרוב לדומים להם.
"סאטירה היא טכניקה ספרותית ואמנותית שמטרתה לשים דבר מה (אמונה, התנהגות, מפלגה וכו') ללעג, לרוב במטרה לגרום או למנוע שינוי. לרוב, שימוש בסאטירה מעורר צחוק, אך מטרתה המרכזית היא הביקורת באמצעים קומיים".(מתוך ויקיפדיה)
הספר בפורמט של ספר ילדים (לא כדאי להתפתות להקריאו לילדים) כתוב בחרוזים קלילים, כמו שאפרים סידון יודע, ועוסק בדמוקרטיה. עד כמה על הרוב להיות נאור ולרצות את המיעוט? והאם אין הדמוקרטיה (שאלה כה בנאלית) טומנת בחובה את זרעי הריסתה? ועד כמה אפשר להניח לאחר לחיות כרצונו, בתנאי שאינו מפריע לי לחיות כרצוני? אלה שאלות כבדות משקל בכל חברה, ובחברתנו המסוכסכת על אחת כמה וכמה.
ודוגמה קטנה: "יוצא זוג צעיר ובוחר מסעדה / ומזמין לפתן משובח / ואז כמובן, על פי החוק / לאכלו במזלג הוא מוכרח. / ועד שאותו הוא גומר, המסכן, / הוא כבר לא זוג צעיר - / הוא מזמן זוג זקן..."
חיבבתי מאד את הספר שהוא מבדר ועוקצני ומינון הרוע בו שפוי. אני מציעה לקרוא אותו כל עוד כה חם בחוץ, שסיפור על אנשי האי הגיון, שרק בגלל כוונות טובות ושאיפה לנאורות גמרו עם בצלצלים באף ותרד עלים באוזניים. ואם קצת צחוק בריא לא יקרר אותכם - שום דבר כבר לא יצליח...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
