זו אולי הפעם הראשונה ששיניתי דעתי על ספר במאה שמונים מעלות ממעולה לנורא.
בילדותי אהבתי מאוד את הספר הזה. לא פלא. החרוזים של אפרים סידון נהדרים, והאיורים של יוסי אבולעפיה מצחיקים כל כך. שילוב מנצח.
לפני כמה ימים הביאה הקטנה את הספר מהגן. זכרתי כמה אהבתי אותו, ומיד התישבתי להקריא לה. אוי כמה הסתבכתי. קודם כל זה לא ספר ילדים. זוהי סאטירה למבוגרים בתחפושת. בגדול (זהירות ספויילרים...) העלילה עוסקת במיעוט שכל הזמן דורש מהרוב עוד ועוד ויתורים, בנימוס ובנועם. בכל פעם מוותר הרוב עוד טיפטיפה, ממש טיפל'ה, עד שלבסוף הרוב נראה בדיוק כמו המיעוט ולא ניתן להבחין ביניהם. בעיקרון אני מסכימה עם התהיות שמעלה הסיפור וגם עם מוסר ההשכל. דמוקרטיה היא שיטת ממשל בעייתית לדעתי. (אל תהרגו אותי – זו לדעתי השיטה הטובה ביותר, אלא ששומו שמים יש לה גם חסרונות). צריך להיות גבול עד כמה הרוב צריך להתחשב במיעוט, הדמוקרטיה חסרה אמצעים להגן על עצמה, לא אזכיר את הדוגמא המובנת מאליה.
למרות כל מה שכתבתי למעלה הספר גרם לי למועקה ואי נוחות במקום לצחוק. הסיבה היא שהמיעוט המתואר בספר הוא לא דמיוני כל כך. המיעוט הוא בעל אמונה ייחודית על מוצא האדם, יש להם לבוש יוצא דופן, הנשים משנות את הופעתן לאחר החתונה, יש להם מנהגים יחודיים הקשורים למזון. נראה לי שהפואנטה הובנה. מה שזעזע אותי הוא הצורה שבה מתואר אותו מיעוט. במסווה של הומור סידון קוטל את בסיס אמונתם של החרדים, הופך אותו לנלעג ושרירותי. אין שום הגיון בדרך התנהלותו של אותו מיעוט בספר, שום סיבה ותכלית. אין לי בעיה עם ביקורת, ואני חילונית בעצמי. אלא שהתיאורים של סידון כבר גובלים לטעמי באנטשמיות. כמה ציטוטים:
"הם טענו מלאי אמונה,
כי מוצא האדם מדחליל הגינה.
לכן כל אדם, בלי הבדל מין או גיל,
הוא בעצם, פשוט, בן בנו של דחליל.
וכדי שיזכור זאת תמיד, כל שניה,
הם נשאו על גופם יקרות של גינה.
בחורים של האף דחפו בצלצלים,
בחורי האוזניים – תרד עלים..."
"וזה לא הכל.
אנשי המיעוט – וזו לא הלצה –
לבשו יום ולילה חלוקי רחצה..."
"כלה שם חויבה, בין שאר החובות,
ששניה תהיינה כולן תותבות.
כלומר, היא חויבה לאחר נשואיה
להחליף מיד, בלי דחוי, את שניה..."
"ואפילו זה עוד לא הכל.
כיוון שאחיו של סבם האהוב
פעם חטף כאב בטן מכרוב,
הם לא אכלו כרוב!..."
"ותתפלאו גם זה לא הכל.
היתה עוד הוראה, מאוד משונה,
האוסרת על איש המיעוט חתונה
עם חמור, עם בטטה, או עם סמרטוט.
איזו שטות!..."
הקטנה שלי שהיא בת ארבע צחקה מהצנוניות באוזניים וכו' ואהבה מאוד את הספר. עם הגדולה, בת שמונה, הקריאה התפתחה לדיון ארוך. דיברנו על דמוקרטיה ועל סובלנות, על ביקורת לגיטימית ולא לגיטימית, ועל יחסי דתיים – חילוניים. בסך הכל כולנו יצאנו מורווחים מהספר.
לא דירגתי את הספר. איך אפשר לדרג ספר שהוא גם מעולה וגם מזעזע? לתת לו ממוצע של שלושה כוכבים? השארתי ככה.
