ביקורת ספרותית על הכתרה - תיבת פנדורין #7 מאת בוריס אקונין

---

פנדורין היקר, למה לא התוודעת אלי קודם? מילא אני, שלא מצאתי אותך בין מאות אלפי כותרים, אבל אתה? בכל פעם שנכנסתי לחנויות יכולת לרמז לי משהו, ברוסית, באנגלית, בצרפתית, "קחי אותי ולא תתאכזבי..."
ואכן, אמנם זה הספר האחרון בסדרה, אבל לעולם לא מאוחר מדי לרכוש את הספרים הקודמים ולהתענג.
הספר הכתרה עוסק בחידה בלשית בדיונית מימי הכתרתו של ניקולאי השני, קיסר רוסיה ב-1896. בסיפור מעורבות דמויות אמיתיות, דמויות בדיוניות המחליפות דמויות היסטוריות, ודמויות דמיוניות לחלוטין. כולן משובצות בסיפור המקסים הזה כמו אבני החן בתכשיטי הקיסרית.

בהומור דק וסתיאור שנון, טווה בוריס אקונין את הסיפור, שכמו חובר על ידי ארתור קונן דוייל. אין זו מקריות שהסיפור משמש הד לסיפורי שרלוק הולמס. התקופה מקבילה, התפאורה דומה, אפילו אנגלים משתרבבים לסיפור, הרשע הוא רשע שטני כמו פרופסור מוריאטי, אף על פי שהוא מתהדר רק בתואר דוקטור, והסיפור מסופר בגוף ראשון בשמץ של תמימות, מפי המשרת המשמש כעוזרו הנוכחי של פנדורין, ממש כשם שדוקטור ווטסון הוא עוזרו הלא-כל-כך-פיקח של הולמס.

מה שאהבתי במיוחד בכתיבה, היא נקודת המבט הלא-חודרת, היבשושית והמעוררת גיחוך של המספר, שיש בו מן הנוקשות המעמדית היודעת את מקומה, וההערצה העיוורת לאדוניו המלאכיים-הקיסריים. ממש כמו הבאטלר של קזואו אישיגורו בספר שארית היום.
אין ספק, שהכתרה הוא ספר יוצא דופן במקומותינו. ספר שאינו מוותר ודורש מן הקורא מעט סבלנות ואורך רוח בעשרות העמודים הראשונים. אך מן הרגע שהדמויות שכולן ניגמרות ב"ביץ'" וב"יובנה" קורמות עור וגידים על שגיונותיהן, צרות האופקים שלהן ואהבתן העצמית או אהבת השלטון, אנחנו פשוט עוטים מחלצות מתאימות, עולים על הכרכרה הקרובה ודיו! משתערים בשיקשוק גלגלים על התעלומה.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על הכתרה - תיבת פנדורין #7