כמה פאתטי שבגיל 35 (טוב, 36 בעוד יומיים, אבל מי סופר?) יש לך קראש על גיבור מסדרת ספרים (ועוד רוסי)? אז בסדר, זה לא קראש ברמה של זריקת חזיות על הבמה או קעקוע של שמו על הכתף, אבל אם פנדורין היה בשר ודם והיה מופיע, לגמרי הייתי משלמת 1000 ₪ לכרטיס בניגוד להופעה של ברברה סטרייסנד, גם בלחות של אוגוסט בפארק הירקון. הבנתם את הפרינציפ?

שנה שלמה אני משגעת את אנשי הוצאת "עליית הגג" בשאלות לגבי הספר האחרון שאמור היה לראות אור בספטמבר. מסתבר שלמתרגם היו בעיות בריאות וההוצאה לאור נדחתה עוד ועוד. ואני? אני ח** של בן אדם. במקום לתת לבן אדם להחלים, מציקה לו בלי סוף... עד שבמאי זה קרה. רכשתי את הספר האחרון ונרגעתי. הצבתי אותו בארון זכוכית עם פטיש קטן והוראות לשבור את הזכוכית בעת מצוקה והתחלתי לקרוא את ה"הכתרה".

אני יודעת שאנשים רבים חשבו שזה הספר הטוב ביותר בסדרה. בעיניי, לצערי הרב, הספר היה הכי חלש בסדרה. עדיין חלש ברמת 4 כוכבים +. טוב מאוד, אך לא מצוין כמו שאקונין יודע. מצד שני, מה אני יודעת? הספר האהוב עלי בסדרה הוא "גמביט טורקי", ספר שאליו רוב האנשים פחות התחברו.

אז מה בעצם הבעיה שלי וכיצד העזתי לגזול חצי כוכב מאב ילדיי הוירטואלי?
לכאורה הכל היה מושלם: פשע שמאיים על חגיגות ההכתרה של הצאר ניקולאי רומנוב, פנדורין כבר לא בתפקיד רשמי, אלא יועץ וחייב להוכיח את עצמו, הפושע חמקמק ואינטליגנטי לא פחות מפנדורין עצמו וכמובן כתיבה מדויקת, שנונה, חכמה וכל שאר הסופרלטיבים שאפשר להרעיף.

גם הטוויסט של המספר, רב המשרתים זיוקין, שמתעב את פנדורין, היה ראוי בהחלט להערכה, כיוון שדווקא החסרונות שמצא זיוקין בפנדורין, העירו את האחרון באור המחמיא ביותר שניתן.

ובכל זאת מה הבעיה? הפושע וההתרה. בספרים אחרונים התרגלתי לראות גם את הצד של הפושע. לראות את הרציונל ולהבין את משחק המוחות עם פנדורין. כאן כל זה לא היה. הפעם גם הצלחתי לגלות מי הפושע הרבה יותר מוקדם מאשר בשאר הספרים ונראה לי שדווקא בגלל שאקונין כל כך רצה להפתיע, הוא יצר פושע קצת פחות אמין.

בכל מקרה, חובבי פנדורין ואביו הרוחני יהינו בוודאות גם מהספר הזה. לצערי לא נשארו כל כך הרבה ספרים בסדרה. נראה לי שהספר האחרון שיתורגם יישאר לעד בארון הזכוכית שלי, אלא אם כן יימצא מחליף ראוי.

פנדורין היקר, למה לא התוודעת אלי קודם? מילא אני, שלא מצאתי אותך בין מאות אלפי כותרים, אבל אתה? בכל פעם שנכנסתי לחנויות יכולת לרמז לי משהו, ברוסית, באנגלית, בצרפתית, "קחי אותי ולא תתאכזבי..."
ואכן, אמנם זה הספר האחרון בסדרה, אבל לעולם לא מאוחר מדי לרכוש את הספרים הקודמים ולהתענג.
הספר הכתרה עוסק בחידה בלשית בדיונית מימי הכתרתו של ניקולאי השני, קיסר רוסיה ב-1896. בסיפור מעורבות דמויות אמיתיות, דמויות בדיוניות המחליפות דמויות היסטוריות, ודמויות דמיוניות לחלוטין. כולן משובצות בסיפור המקסים הזה כמו אבני החן בתכשיטי הקיסרית.

בהומור דק וסתיאור שנון, טווה בוריס אקונין את הסיפור, שכמו חובר על ידי ארתור קונן דוייל. אין זו מקריות שהסיפור משמש הד לסיפורי שרלוק הולמס. התקופה מקבילה, התפאורה דומה, אפילו אנגלים משתרבבים לסיפור, הרשע הוא רשע שטני כמו פרופסור מוריאטי, אף על פי שהוא מתהדר רק בתואר דוקטור, והסיפור מסופר בגוף ראשון בשמץ של תמימות, מפי המשרת המשמש כעוזרו הנוכחי של פנדורין, ממש כשם שדוקטור ווטסון הוא עוזרו הלא-כל-כך-פיקח של הולמס.

מה שאהבתי במיוחד בכתיבה, היא נקודת המבט הלא-חודרת, היבשושית והמעוררת גיחוך של המספר, שיש בו מן הנוקשות המעמדית היודעת את מקומה, וההערצה העיוורת לאדוניו המלאכיים-הקיסריים. ממש כמו הבאטלר של קזואו אישיגורו בספר שארית היום.
אין ספק, שהכתרה הוא ספר יוצא דופן במקומותינו. ספר שאינו מוותר ודורש מן הקורא מעט סבלנות ואורך רוח בעשרות העמודים הראשונים. אך מן הרגע שהדמויות שכולן ניגמרות ב"ביץ'" וב"יובנה" קורמות עור וגידים על שגיונותיהן, צרות האופקים שלהן ואהבתן העצמית או אהבת השלטון, אנחנו פשוט עוטים מחלצות מתאימות, עולים על הכרכרה הקרובה ודיו! משתערים בשיקשוק גלגלים על התעלומה.

תנו לי ספר טוב בלילה שרבי וזהו, לא צריכה יותר מזה. אבל כשהספר מספר על רוסיה הצארית ומלווה בכוסית וודקה קפואה, זה כבר אושר צרוף. לא יודעת מה בתקופה ההיא ברוסיה מושך אותי כל כך. אדונים ומשרתים, שתיינים, בטלנים, אצילים נלוזים, הנשים ההסטריות התלויות לחלוטין בגברים שלהן, הכל שקוע עד צואר בסחי ורפש, רגע לפני המהפיכה הקומוניסטית.

ובכל זאת, למרות כל אלו, התקופה הזו מהלכת עלי קסם. אולי כי האנשים שם, עם המדים המגוהצים ושמלות המלמלה המתנפנפות וגם אלו העוטים סחבות, הם חיים, פשוט מלאי חיים. שותים ואוהבים ובוגדים והולכים לנשפים ונלחמים על כבודם. זו הקדחתנות הרוסית שעושה לי את זה, עם הדרמות הגדולות מהחיים, הדמעות והצחוק והמעברים הבלתי פוסקים ביניהם המתרחשים בתדירות של נערה מאוהבת בגיל ההתבגרות. שלא לשכוח את הספרים והתיאטראות. אח, איזו קולטורה! מה לעשות, אלו כנראה הגנים שלי.

עכשיו, הוסיפו לכל זה גם עלילה בלשית משובחת ביותר, הכוללת קריצות לא מועטות לשרלוק הולמס אהובי ונכבשתי לחלוטין.

גם מי שאינו חסיד של התרבות הרוסית יאהב את הספר, רק שיש להיות סבלניים בעשרות העמודים הראשוניים המתארים את הגיבורים ואין בהם הרבה עלילה. שווה גם להתאמץ ולזכור את השמות הנשמעים דומים אחד למישנהו. אמנם אקונין אינו דוסטויבסקי או טולסטוי, אבל הוא אינו מתיימר להיות. מי שאוהב ספרי מתח יגלה כאן עלילה מורכבת ומפותלת, וסוף מפתיע. (לפחות אותי הוא הפתיע, בהיותי חסרת המומחיות הבלשית של אפרתי, למשל)

מומלץ ביותר לימי הקייץ החמים.

הספר השביעי בסדרת תיבת פנדורין. האחרון שתורגם, בינתיים. לא ברור מתי יוצא הבא אחריו. לא ברור איך אשרוד עד שיצא הבא אחריו.

אראסט פטרוביץ פנדורין כבר בן 40. לא עוד אותו ילדון תמים בן 21 שהפציע ב"עזאזל". הוא חזק, אמיץ, חכם, הוא אוהב ומתאהב (אבל זה אף פעם לא נגמר טוב). הוא יודע להתחפש כל כך טוב כך שאפילו אמו (אילו היתה בחיים) לא היתה מזהה אותו. אבל לו אמו היתה בחיים כנראה לא היה צריך למצוא לו עבודה כ"יועץ קולגיאלי", ולעולם לא היה מגיע לפרשיות שגרמו לבוריס אקונין לכתוב עליו ספר.

כן, אראסט פנדורין הוא כמעט אדם אמיתי בשבילי. אדם שאליו אפשר להתגעגע, ושאותו שמחים לראות שוב אחרי תקופה ארוכה.
דמותו של אראסט מתפתחת ומתגבשת מספר לספר, בכל פעם אנו מגלים צד נוסף שלו.

למיטב הבנתי השם "אראסט" (ERAST) בא מהמילה היוונית "אראסטוס" (ERASTUS), שמשמעותה, מה עוד יכול להיות:
אהבה.
אז כן, אראסט פטרוביץ' פנדורין מונע מאהבה - לאישה, לחיים, לצדק, להרפתקאות ומה לא.

בספר זה אנו מתוודעים (כנראה באופן חד פעמי) גם לדמותו של רב המשרתים אפנסי זיוקין, המספר את הסיפור בגוף ראשון. אנו רואים את פנדורין דרך עיניו, ומגלים כבר בעמוד הראשון כי אפנסי מתעב את פנדורין, מסיבות שמתבהרות בהמשך. זה כמובן לא הצליח לשנות את דעתי הפרטית על פנדורין, שכפי שהבהרתי בביקורות קודמות, לא הייתי אומרת לו לא...

דווקא ה"התרה" של התעלומה כאן, בעיני, לא מאוד מוצלחת ולא מאוד הגיונית, נראה שאקונין ניסה לעשות כאן טויסטים על גבי טויסטים (מישהו אמר הרלן קובן ?) והפתרון שמצא לא כל כך מתיישב עם חלקים ופרטים בעלילה. מסיבות אלה וגם אחרות שלא אפרט כדי לא לספיילר, יש תחושת מועקה מסויימת בסוף הספר.

אבל גם זה לא פוגע בהנאה מהספר, הכתוב היטב, מתורגם היטב, וכרגיל אצל המתרגם המוכשר, קיים נספח הערות והפעם גם נספח תכשיטים מאלפים.

קראתי באיזשהוא מקום, כי עולה לפעמים השאלה האם כדאי לקרוא את ספרי הסדרה לפי הסדר. אז לדעתי התשובה חיובית. אמנם כל ספר עומד בפני עצמו ואין חובה לקרוא את שאר הספרים כדי להבין את העלילה, ועדיין, כדי להיכנס באופן מושלם לנפשו של פנדורין, כדאי לראות את ההתפתחויות בחייו, שעיצבו את מי שהוא.

הספר האחרון בסדרה (שעדיין לא תורגם) הוא "מרכבת היהלום", ובו מסופרות הרפתקאותיו של פנדורין ב"שנים החסרות", כלומר בין הספרים הראשונים: ביפן, בארה"ב, באירופה. שיטה דומה לשיטה של ארתור קונן דויל ששילב בסיפוריו אזכורים של פרשיות וחקירות אחרות, וכך יכול היה להחזיר את שרלוק הולמס לחיים, לאחר שכבר הרג אותו, באמצעות סיפורים שלא סופרו.

אני מקווה שיגאל ליברכט עובד כבר על התרגומים הבאים, כי בסוף אאלץ ללמוד רוסית ולקרוא את המקור (שנמצא אגב, בחינם, באתר הרוסי של אקונין).

צר לי שזו היתה פחות ביקורת ויותר זרם התודעה, אבל זה מה שיצא לי. זה מה שקורה אחרי 19 שנים בחברתו של פנדורין.

****


אין מים זורמים, אין סלולרי, ג'י.פי.אס., בדיקות ד.נ.א., אין חשמל בבתים, אין טלוויזיה או רדיו, אין אינטרנט, אין מכוניות, אין מחשבים, אין אסלות, אין נעלי נייק-אייר עם בועת הליום.

אבל יש כרכרות, פגיונות, כרוזים, שמועות, רומנים חשאיים, מועדונים סאדים-מאזוכים, אקדחים תופיים, מעמדות, פושעים ערמומיים בעלי יד אחת, שמלות מלמלה, נשפים, שושלות, מחתרות, פאות לחיים עבותות, דודניות ותחתוניות, יורשי עצר, רבי משרתים, בורדלים, רוכלים, בתי מרחץ, עגלונים, קבצנים מחופשים, יועצים ממלכתיים, סוסים אבירים, שומות, קופייקות, אוצרות כתר...

ויש כבוד, הוד, וחן אינסופי.


אח, אקונין הזה. איזה יופי. כל ספר שלו זו שכיית חמדה, ללקק את האצבעות.


***

אני כל כך אוהבת את סדרת הספרים הזו. מזמן לא הרגשתי ככה. אני נהנית כמו ילדה מכל ספר.
הסיבה שאני כותבת ביקורת דווקא על הספר השביעי היא שנכשלתי כבלשית. וזה מאוד משמח אותי.
בשנים האחרונות אני בלשית ספרותית מעולה. אני יודעת מי הרוצח כבר בפרקים הראשונים. אני שמה לב לכל רמז (אני חייבת לציין שזה עובד רק בספרים. במציאות רמזים ירביצו לי בפנים עם אלת בייסבול ואני לא אשים אליהם לב) הספרים היחידים שאני לא מגלה בהם מי הפושע הם ספרים גרועים שבהם הסופר "מצניח" פושע בניגוד לראיות ולכל הגיון.
בספר הזה, חשדתי בהתחלה בחוטף האמתי. אחר כך השתכנעתי מעבר לכל ספק שהוא לא החוטף והתחלתי לחשוד במלא דמויות אחרות. ובסוף, שהתברר מי החוטף הייתי מופתעת אבל זה התאים להכל. פשוט גאוני.

ועוד דבר: אני לא יכולה להפסיק לדמיין איך סידרת טלוויזיה שמבוססת על הספרית תהיה. אם יעשו אותה טוב היא תהיה הדבר הגדול הבא. חסר להם שידברו בה באנגלית. היא חייבת להראות אותנטית. עם שחזור של התקופה ושחקן ראשי מעולה וכריזמטי. לדעתי צריך להיות סיפור מסגרת בה אדם מסוים (דובר אנגלית) מתחקה אחר עלילות פנדורין וכך הסיפור באנגלית אבל הדיאלוגים וכל השאר ברוסית/יפנית/צרפתית וכו... (או שפשוט ישאירו את הסדרה הזו לקוראי הספרים)

ביקורת, כדאי שתכתב מספר ימים לאחר סיום הספר כי אז הדברים שוקעים ואפשר לבדוק מה נשאר מהספר - זכרון עמוק או מן ערפל זניח.
אז אחרי מספר ימים אתן לספר ציון טוב.
בעוונותי מוחי קצת התנוון מספרות מתח שכתובה בצורה בינונית ומטה כך שהקריאה בספר ה"הכתרה" היתה בשבילי כמו ללמוד שפה חדשה. כל כך הסתבכתי עם עצמי עד שהייתי צריכה לנהל רשימות כדי להבין מי נגד מי ומה בכלל רוצים ממני.
בזאת הספר עשה עימי חסד - הוא פתח אותי שוב לספרות יפה ואומנותית, כזו שעטופה בשכבות קסומות של צבעים, ריחות, סגנוניות ועומק.
בסופו של הספר יש מספר עמודים של פירושים ותמונות. אני אישית דילגתי עלהם. הספיק לי לקרוא את הדברים ולצור פרשנויות ודימויים משלי.
זהו אחד הספרים הבודדים שגרם לי לצחוק בקול רם ממש - הוא כתוב בגוף ראשון, מנקודת מבטו של משרת רב מעלה - זיוקין, שהצחיק אותי עד דמעות.זהו הספר הראשון שלי מסדרת "פנדורין" אין לי למה להשוות ומבחינתי הגיבור בספר לא היה פנדורין אלא הדמות זיוקין.
אז בסה"כ ספר מיוחד, שפותח צוהר לעולם אחר לגמרי עם גינונים, תארים, שפות, תלבושות ועוד, מעוררי השראה ומרתקים, ספר שמתאים לעונה הקרה ומצד שני היתה לי קצת כבדה כל הרוסיות הזו...

שנים ספורות לאחר שעזב את מוסקבה ורוסיה, בשנת 1896, חוזר אֶראסְט פֶּטרוֹביץ' פַנְדוֹרין, כעת אזרח פרטי ולא יועץ ממלכתי, לרוסיה לקראת הכתרת קיסר חדש, הצאר ניקולאי השני. הסיבה היא שפושע בינלאומי מסוכן ואכזר מתכנן לפגוע בהכתרה ובעצם בשושלת בית רומנוב. לפנדורין חשבון פתוח עם הפושע והוא מנסה לתופסו כבר מזה זמן. סיפור מותח ומהנה, משולב באירועים היסטוריים כדרכו של בוריס אקונין, הפכפך, מפתיע ומהנה ממש עד לרגע האחרון.

הספר כתוב בצורה כל כך טובה,פשוט תענוג רצוף.העלילה ממגנטת בצורה בלתי רגילה.לפי דעתי אחד הספרים החזקים בכל הסדרה.הציטוט שהכי נגע לליבי היה: "להיוולד בבית המלוכה זה גורל מיוחד.גורל כזה מעניק זכויות שאין דומה להן,אבל דורש גם נכונות להקריב קורבנות שאין כדוגמתם."במידה ומסתכלים אל העבר(התקופה המדוברת בספר) ויודעים מה ההיסטוריה של שושלת רומנוב המדוברת ,המשפט הזה מקבל משמעות מאוד מיוחדת בעיני.