ואוו, ואוו, ושוב פעם ואוו, זהו אחד מהסיפורים המעולים, המרתקים, המרגשים, והדהימים שקראתי. אני חוזר לעולם של אנדר אחרי 5 שנות הפסקה. גם מכיון שלקח לי זמן למצוא את החמשייה של בין, וגם משום שהמקום שלי בחיים לא אפשר לי לשקוע בקריאת ספרים עקבית וחששתי להתחיל סאגה של חמישה ספרים עד עכשיו. אבל לאחר מספיק זמן שבו לא קראתי משהו שתפס אותי חזק, החלטתי לעשות את הדבר האהוב עלי, ללכת לספרייה (הפרטית שלי) ולבחור משהו שאני יודע שיהיה אדיר. וצדקתי.
הסיפור של אנדר מוכר לנו גם מהספר וגם מהסרט שנעשה על המשחק של אנדר (שאגב היה טוב לדעתי). אחת הדמויות הנפלאות שהיו לצידו של אנדר היא דמותו של בין הגאון הקטן שתמיד היה שם בעמדת תצפית וידע לתת תובנות לאורך הדרך, והוא היה דמות חסרה במיוחד תחת נוכחותו של אנדר. הסיפור הצל של אנדר נותן לקורא את מה שהוא כל כך ביקש ורצה לשמוע עוד על חייו של בין. חמישיית הספרים על בין מתחילה במעין חזרה על הסיפור של המשחק של אנדר אבל מנקודת מבטו של בין, ובעצם משלימה לקורא המון המון דברים מאחורי הקלעים של אנדר שהופכים את הסיפור לעמוק יותר ומרגש יותר.
בשביל להבין את הספר הזה צריך לקרוא קודם את המשחק של אנדר (או לפחות לראות את הסרט). הסיפור של בין מתחיל עוד בהיותו יתום קטנטן ברחובות העיר רוטרדאם בכדור הארץ שבהם הוא נלחם על חייו כדי לשרוד. הסיפור ממשיך עם גילויי הגאונות שלו על ידי נזירה שמקושרת לצי העולמי כדי לזהות ילדים שכמותו ולשלוח אותם לבית הספר ללחימה כנגד האויב החייזרי שהעולם נלחם נגדו בעבר. וממשיך בקורותיו של בין בבית הספר ללחימה ובזמן מלחמת הבאגים.
כתיבתו המדהימה של סקוט קארד מגיעה גם כאן לשיאים נפלאים, עם תיאורים מרגשים של דמותו של בין, עם תיאורי קרבות, לחימה, יחסים בינאישיים וגם הפן המד"בי מספקים לקורא עלילה גדושה בכל טוב, גם מבחינת הסיפור וגם מבחינת השפה.
פשוט תענוג... ממשיך מיד לספר הבא בסדרה...
תהנו...

חייזירים זה איכסה. זה מה שלמדתי מסרטי מד"ב שבעלי מרבה לצפות בהם. פעם הלכתי איתו לאחד מסרטי מלחמת הכוכבים וספרתי את כל המנורות שהיו באולם (לרוחב ולאורך... חמישים פעם). זה היה מזמן, כשרק התחתנו... עכשיו הוא הולך לסרטים כאלה עם חברים ושלום בית שוכן בביתנו. מד"ב לא מדבר אלי, פנטזיה עוד פחות והאמת היא שגם אפוקוליפסות הן לא כוס התה שלי. אני מוכנה לחיות בשלום עם אלגוריות (חוות החיות, האמן ומרגריטה וכו'), אבל באמת שאל תדברו איתי על חייזרים שהולכים להרוס את האנושות. עד שפגשתי את "הצל של אנדר".

החייזרים אכן רוצים להשמיד את האנשות, אבל החייזרים הם לא העיקר ולשמחתי הם גם לא מככבים בספר הזה. אמנם הם מוזכרים לא מעט, אבל העיקר הם בני אדם והיחסים ביניהם. ילדים הם נושא מרתק, נושא שנוגע לכל אחת ואחד, ילדים קטנים עם מוחות גדולים מעניינים שבעתיים. מה קורה כשמקבצים ילדים גאונים, העילית שבעילית במקום סגור, מנותקים מהעולם החיצון ומההורים ומנסים להפוך אותם למבוגרים אחראיים תוך שנים או חודשים ספורים? האם האגו משתלט או שמא המטרה המשותפת והאינטליגנציה הגבוהה גוברים על האופי האנושי?

לא קראתי את "המשחק של אנדר", לכן בין, הילד הקטן ביותר בבית הספר ללחימה שהוא גם הגיבור הראשי של הספר הזה מעניין בעיניי הרבה יותר מאנדר. התהליך שהוא עובר מאז מאבקי השרדות ברחובות רוטרדאם עד להפיכתו למפקד מוכשר הוא לא פחות ממרתק.
זו פעם שנייה שאני בוכה בפרק האחרון של הספר בגלל ילד קטן. הראשון היה אוזפה של אלזה מורנטה, השני הוא בין של אורסון סקוט קארד. הסיבה לדמעות שונה, אך הרגשת הריקנות והצער בשל העובדה שהספר נגמר דומה מאוד.

המד"ב בספר עדין מאוד, עד לא מורגש כמעט (בעיניי לפחות). הכל חוץ מהחייזרים לגמרי מתקבל על הדעת ובעוד מספר לא רב של שנים, אני מאמינה שהיכולות הטכנולוגיות המתוארות בספר תהיינה אפשריות לגמרי והוא יהיה מד"ב לא יותר מז'ול וורן.

ממולץ לכל מי שחושש ממד"ב ובכל זאת רוצה לטעום מהסוגה.

תתארו לכם ש"אשמת הכוכבים" הייתה מגוללת מנקודת מבטו של אוגוסטוס, ש"לוליטה" מנקודת מבטה של לוליטה וש"דון קיחוטה" מנקודת מבטו של סנצ'ו פנצ'ו. שדמויות המשנה המשמעותיות, היו אלו הפורשות עבורנו את העלילה, מהפרספקטיבה שלהן. האם זה היה נותן לנו את התמונה במלואה, מעצים את החוויה, או שמא גורע ממנה?

אורסון סקוט קארד בחר בדמותו של בין עבור התפקיד החשוב.
זכרתי אותו כילד גאון וחביב שלקח חלק בהרפתקאות הספר המקורי. דמותו הייתה מסקרנת, אם כי לא חשתי באיזה מסתורין הקושר אותה להקבלת העלילה המקורית, מבחינתי, באותה מידה יכול היה קארד לבחור באחת מדמויות המשנה האחרות עבור המשימה (לדוגמה עלי, פטרה או בונזו מדריד).
מסקרן לחזור לספר הראשון על מנת לגלות האם "סדרת הצל" (בדגש על הספר הנוכחי) תוכננה מראש או שמא נהגתה בשלב מאוחר יותר.

סיפור התמודדות הילדים כנגד הרעב והאלימות ברחובות רוטרדאם היה מעניין, אולם סיפור הישרדותו של בין בן השנה (בניאגרה בשירותים) גרע מאמינות הסיפור (גם כשניתן לכך, הסבר כביכול הגיוני). בניגוד לספר המקורי, החיבור שלי עם בין היה פחות מיידי הפעם, מחשבותיו האינסופיות, העובדה שלעולם אינו טועה, והיעדר הרגש עוררו בי מעט אפתיה תחילה.
עם זאת, ידעתי שמדובר בחלק מתהליך הכרחי, של התחשלות אופי הדמות, ובסופו של דבר (בערך ממחצית הספר), מצאתי עצמי, אוהד אותו.

בין אינו נחות מאנדר. הוא ילד מבריק, בעל יכולת זיכרון וקליטה פנומנאלית. גלגלי המחשבה שלו פועלים ללא הרף, גם הרבה אחרי שהוא יורד לעומקו של כל מאורע ומפענח את האדם הניצב מולו. השאלה המרכזית אינה עוסקת בכישרון, אלא בכושר הנהגה, האם יכולתו לשלהב אחריו חיילים זהה לזו של אנדר, האומנם מסוגל הוא להוביל את האנושות במלחמה הגורלית נגד הבאגים. זוהי השאלה המכוננת בספר (המטרידה את בין והפקודים עליו), אולם ברגע האמת, גם בין משלים עם המציאות, כי אנדר הוא האדם הנועד להנהיג אותם (כפי שהוא מודה בצניעות בפני מפקדו).

כתיבתו המדויקת (חדה כתער) של קארד והיצירתיות השופעת ממנו, עודנה מרשימה. תיאור הקרבות המרהיבים והתפניות בעלילה, מפגינים שוב את יכולת כתיבתו המעולה.

השתלשלות האירועים בכדור הארץ (התפרקות ברית ורשה החדשה וההשתלטות הרוסית) הייתה לא פחות מרתקת בעיני מציר העלילה הראשי. נדמה שאחד המסרים העיקריים של קארד, הוא שהמלחמה טבועה באדם. בהקשר הזה, מעניין לגלות, כיצד השתלב בין בהמשך המאורעות (האם לקח חלק במלחמת העולם הצפויה, האם גופו שרד את גזרת הגורל). כמו כן, מה חלקו של אשיל בעתיד הסדרה.

"המשחק של אנדר" הינו יצירה מופת, העומדת בפני עצמה. כך שבעיניי לפחות, "הצל של אנדר", אינו ספר בגדר חובה. עם זאת, לחובבי הסדרה והסוגה, הוא משלים יפה את העלילה, חושף את מאחורי הקלעים ומשיב אותנו לזיכרונות הספר הראשון.

שזירת שתי עלילות מקבילות איננה משימה קלה, אך נדמה שקארד צלח אותה, באמצעות האיזון הנכון.
אם "המשחק של אנדר" הוא עוגת שוקולד חמה, הצל של אנדר הוא הגלידה הקרה, שיהיה בתיאבון.

פעם בסדנת כתיבה בה השתתפתי היה לנו תרגיל רשומון. למי שלא מכיר את סרטו של אקירא קוראסאווה - רשומון- סרט שמציג סיפור שמגולל את אותה התרחשות מבעד לעניים של 4 מספרים שונים. בחזרה לסדנה שלי בחרתי אירוע מעברי- התקלות במחבלי חיזבאללה בדרום לבנון, עם תוצאות אומללות לכוחות צה"ל וסיפרתי אותו דרך מחשבות של חייל בזמן ההתקלות (בין בולדרים וצמחיה צפופה), המ"פ במוצב שמספר לשאר החיילים מה התרחש לפנות בוקר באותה התקלות, חייל בשמירה שמספר למי שבא להחליף אותו על תחושותיו ומה עבר עליו ואחרון ההודעה הלקונית של דובר צה"ל בחדשות ברדיו. חשבתי שעשיתי עבודה טובה, ולכן אני זוכר עד היום הערה שקיבלתי ממנחה הסדנה: "הקורא אמנם מקבל פרספקטיבה שונה מכל דובר, אבל הסיפור לא ממש מקבל פרשנות אחרת, כזו שהופכת את מה שהקורא חשב עד כה. התאכזבתי והבנתי שתרגיל הרשומון היה קשה משחשבתי, ומכיוון שהטקסט שכתבתי היה לטעמי, ובעל ערך רגשי רב בשבילי בחרתי לא לצלול לאותן שעות שוב ולתקן על פי ההמלצות.

אורסון סקוט קארד לקח על עצמו תרגיל רשומון, לספר את אותו סיפור של המשחק של אנדר דרך עיניו של "בין" החבר הפיצפון של אנדר. הוא לקח על עצמו משימה אדירה, שכן המשחק של אנדר הוא ספר מופתי, ויש בו פואנטה שמובנת בסוף (אל דאגה אני מקפיד שבביקורות שאני כותב אין ספוילרים), אז איך אפשר לספר את אותו סיפור מעיניים של דמות משנה, כשאתה מסתמך על כך שהקוראים שלך קראו את "המשחק של אנדר" (אחרת היית בוחר שם אחר לספר) ולכן הפואנטה של הסיפור כבר ידועה? זה כמו לספר את החוש השישי מהעניים של דמות שולית בסרט כשכולם יודעים שהילד רואה אנשים מתים, וברוס ויליס הפסיכולוג שמלווה אותו הוא... טוב אז למי שלא ראה את "החוש השישי" ללא ספויילרים).

אז זהו שאפשר אורסון סקוט עושה עבודה מצויינת. הוא שם בראשו של בין בינה אין סופית, כזו שמשלימה את האינטואיציה של אנדר. בין יודע לעשות המון מאחורי הקלעים, והוא מספר לנו את הסיפור עם אותה תנופה שהייתה במשחק של אנדר כשהקורא כבר מכיר את הפואנטה וכל זאת בלי לגרוע מההנאה. אמנם כשאני מנתח את הרשומון של אורסון סקוט אני מגלה שהסיפור לא התהפך וקיבל משמעות אחרת כשסופר מעניו של בין, אבל רבדים נוספים בהחלט קיבלנו. בין מבין את בית הספר מהר, ובכל זאת משחק, מנתח הכול באופן חד ומדויק ובכול זאת פועל כפי שמצופה ממי שלא מבין את כל הכוחות הפועלים.
גם את הספר הזה אורסון כותב ביד אומן, ומוציא תחת ידו ספר טוב כמעט כמו המשחק של אנדר, אולי אפילו טוב יותר, שכן הוא עשה זאת בלי ה I see dead people שבסוף.

מומלץ בחום.

בין הוא לא אנדר ועל זה מבוסס כל המהות של הספר הזה וזה למה לדעתי קיבלנו ספר שונה לחלוטין מהמשחק של אנדר. אני חייב לציין שהייתי סקפטי לגבי הספר תחת המחשבה "מה אורסון כבר יכול לספר לי?" וחשבתי שעיקר הטוב ב"המשחק של אנדר" היה חוסר הידיעה. בדיעבד מסתבר לי שזה לא ככה (כי בינתיים לילה אחד סתם לקחתי את המשחק של אנדר וקראתי שוב 160 עמודים) וכל העניין בשני הסיפורים האלה זה ההתפחתות של הדמויות הראשיות, אנדר אז ובין פה.

ומה אפשר להגיד על בין? בעוד שאנדר היה האדם הטוב שנאלץ לפעול רק כשאין ברירה, בין הוא הגאון האמיתי שיודע מה קורה והוא לא תמים בכלל. הניתוח שהוא עושה לכל מצב ואיך שהוא מרכיב את כל חלקי הפאזל והגישה שלו לסביבה עשו את הספר הזה למרתק ביותר ואשליית הנזק של הידיעה של מה שקורה בסוף התנדפה מהר מאוד מהראש שלי.

ממליץ לכל מי שאהב את המשחק של אנדר.

מיד לאחר שסיימתי לקרוא את "המשחק של אנדר" (פעמיים)עברתי לקרוא את הספר "הצל של אנדר", כך שהדמות של אנדר כל הזמן עמדה מול דמותו של בין. בתחילה לא כל כך התחברתי לדמות של בין; אנדר הוא ילד שאחיו הציק לו (בלשון המעטה), אחותו אהבה אותו, היו לו חששות ופחדים, בכי, הוא רצה שאנשים יפסיקו להתעמר בו והוא לא רצה להרוג את הבאגים. בין לעומת זאת ניתח הכל בצורה קרה וכל הזמן חשב איך כולם מטומטמים. אבל ככל שהתקדמתי ב"צל של אנדר" דמותו של בין השתנתה וקיבלה יותר עומק והסיפור שלו נתן נקודת מבט רחבה יותר לסיפור של אנדר. "הצל של אנדר" הוא ספר מתבקש וכמעט חובה לקריאה לכל מי שאהב את "המשחק של אנדר".

יש ספרים שלא צריכים להסתיים! "הצל של אנדר" גרם לי להבין באופן ודאי את משמעות המושג "ספר חובה". מעבר לסגנון הכתיבה הקולח, לעלילה הנפלאה ולעומק הדמויות האינסופי, יכולתו של קארד לספר בדיוק את אותו הסיפור פעם נוספת, תוך שמירה על רמת עינין ומתח אשר אינם נופלים ולו במעט "מהמשחק", פשוט מדהימה.
סיפורו ודמותו של בין ריגשו אותי מאד, עד כי אני ממש מרגיש אליו געגוע. לא יהיה מנוס מלקרוא את המשך הסדרה...

הערה חשובה: יותר ממומלץ לקרוא את "המשחק של אנדר" לפני ספר זה.

אחד הספרים הטובים ביותר !!!
אני אוהבת את בין - לדעתי הספר יותר טוב מהמשחק
אולי כי יותר מזדהים עם בין מאשר עם אנדר .

אני יכולה לקרוא את הספר הזה מאתיים פעם ולא ימאס לי ...
אני חושבת שהצורה שבה מציגים את בין היא גאונית !

אני פשוט אוהבת את הספר !!!

ברור שהיו לי ספקות לגבי הספר הזה. איזה אתגר לקח על עצמו א"ס קארד. לכתוב את אותו סיפור מזוית אחרת, זווית של דמות אחרת, ולעשות את זה לספר שנחשב לקלאסיקה, ולעשות את זה 14 שנה אחרי שסיימת לכתוב את הספר הראשון. זה יוצא מעולה.

נבהיר מראש, ש"המשחק של אנדר" פשוט ספר מעולה. כבר באמצע הספר, ארגנתי את כל סדרות אנדר והצל, שיחכו לי להמשך הקריאה. התלבטתי אם לקרוא לפי סדר הכתיבה, או לפי הסדר הכרונולוגי. החלטתי לטובת הכרונולוגיה (המשחק של אנדר, אח"כ סדרת הצללים, וחזרה לאנדר). מיד אחרי "המשחק", בא "הצל של אנדר". ו"הצל" מעולה. טוב יותר מ"המשחק". האמת היא, שההבדל בין הספרים, הוא ההבדל בין אנדר לבין. בהשאלה מהמטריקס, אפשר לומר שאנדר יודע שהמטריקס קיים, ולמד לחיות בתוכו ולנצח אותו. בין רואה את המטריקס ממש, מבין איך הוא עובד ולומד לתמרן אותו.

אנדר לא מסוגל לראיה אסטרטגית רחבה. הוא רואה את הקרב. אולי את המלחמה כולה, אבל לא מעבר לכך. בין עמוק יותר, חד יותר. בין רואה את התמונה המלאה. הוא לא מתעניין בקרב כקרב, אלא בתהליך המלא, בהשלכות שלו. בעצם בין רואה כמה שלבים קדימה מאנדר. כשאנדר מחסל בלי לדעת את הבאגים, בין כבר מתכונן ליום שאחרי המלחמה. למלחמות בכדוה"א. הגישה הזו של קארד לבין, נותנת לספר עומק וזויות עניין שבדיעבד, היו חסרות ל"המשחק" כדי להפוך אותו לספר שלם יותר.

זו סדרה מעולה, שכדאי להקדיש לה את הזמן. "הצל של אנדר" לטעמי הספר הטוב בסדרה, גם בפני עצמו (למרות שאי אפשר להבין אותו אם לא קראתם קודם את המשחק של אנדר), אבל בעיקר בגלל מה שהספר עושה לשאר הסדרה. "הצל של אנדר", יחד עם שאר סדרת הצללים (קצת טרחניים לטעמי, אבל שווים קריאה) נותנים עומק לסיפור של אנדר. עומק, שעד שלא קראת את "הצל של אנדר", לא ידעת שחסר שם.