ביקורת ספרותית על אבן הסבלנות - הספרייה של בבל # מאת עתיק רחימי
בזבוז של זמן

---

קשה לי אפילו לתאר כמה שנאתי את "אבן הסבלנות".

נתחיל מהכתיבה - גרועה. המשפטים מנותקים אחד מהשני, כך שכל שתי שניות יוצאים מרצף הכתיבה. משום מה, עתיק רחימי גם מצפה שנחזור. לא במקרה שלי. לא רק שלא נכנסתי לסיפור, לא היה רגע אחד שהנהנתי ואמרתי, "אהה, בגלל זה רחימי כל כך משובח!". לא רגע אחד.

מעבר לכך שהכתיבה קטועה ולא-רציפה, הייתה לי בעיה רצינית בנוגע לדמות המרכזית. הבנתי, מן הסתם, שהקורא אמור להרגיש אמפתיה כלפיה. אמור להרגיש קרבה אליה. לא לא ולא. במקום שהיה לי אכפת ממנה, רציתי לתת לה סטירה אחרי סטירה, אפילו ללא סיבה. איך יכול להיות? הרי הדמות בנויה בצורה הכי פתטית שיש! וזו חלק מהבעיה.

יש חשיבות רבה לסיפור שרחימי רצה לספר. הוא רצה לספר על הקשיים של נשים בחברה האפגנית. הוא רצה, כנראה, להראות את חוסר השוויון הטוטלי. הוא כנראה גם רצה שנראה את האלימות והכאב המתמיד של נשות אפגניסטן. אבל במקום כל אלו, רק ראיתי את המין. רחימי מדגיש את מיניות המספרת בצורה קיצונית, אפילו בוטה. במקום להשתמש בקצת עדינות ושנינות, הוא מחליט להראות לנו קטעי אוננות כצורה של חירות. מצדי, זה לא עבד. במקום לגרום לי להתחבר למספרת, התרחקתי במהירות הברק.

הגישה של המספרת גם הייתה בעייתית קצת. הרגשתי שהרבה מהזמן (כנראה מפני שהספר כולל רק שלושה סיפורים) היא רק מתבכיינת, מבלי להפנים מבט. אישיותה שטוחה וחסרת תוכן - שרטוט של דמות די מעצבנת. נכון, הקורא לא אמור לחשוב ככה. אמורים להתאהב בה ולהבין את סיפורה הקשה. אבל אצלי, זה לעולם לא קרה.

קראתי את "אבן הסבלנות" פעמיים, בניסיון להבין למה כל כך לא אהבתי אותו. חלק גדול מזה קשור לכתיבה הבלתי-נסבלת, חלק נוסף בהתמקדות במין (ולא בגידול בנות המספרת, לדוגמא... למה הן בקושי פקטור בסיפור?) וגם המספרת עצמה. הספר עצבן ותסכל אותי. לא למדתי ממנו ולא רכשתי ממנו טיפת הנאה. כמובן שאחרים לא מסכימים איתי, אבל כשסיימתי את הספר בפעם השנייה, זרקתי אותו לצד השני של החדר.

לדעתי, ספר מאוד לא טוב. לא מומלץ בכלל.

» ביקורות נוספות של ביבליו
» ביקורות נוספות על אבן הסבלנות - הספרייה של בבל #