הספר קיבל את פרס גונקור היוקרתי לשנת 2008. לטעמי ספר נחמד אך מוערך יתר על המידה. הסיפור מספר את סיפורם של בעל ואישה אפגנים בזמן המלחמה. הבעל נפגע בראשו והופך לצמח כשרק עיניו פקוחות. האישה סועדת אותו ובמהלך התקופה הזו היא מספרת לו את שעל ליבה, דבר שלא יכלה לעשות כשהיה בחיים.
מחוץ לבקתתם הרעועה משתוללת מלחמה עזה שמידי פעם מוסיפה עניין ודמויות נוספות לסיפור. סיפור פשוט על החיים כתוב בסדר, אך לא סוחף ולעיתים נדוש וחוזר על עצמו.

קשה לי אפילו לתאר כמה שנאתי את "אבן הסבלנות".

נתחיל מהכתיבה - גרועה. המשפטים מנותקים אחד מהשני, כך שכל שתי שניות יוצאים מרצף הכתיבה. משום מה, עתיק רחימי גם מצפה שנחזור. לא במקרה שלי. לא רק שלא נכנסתי לסיפור, לא היה רגע אחד שהנהנתי ואמרתי, "אהה, בגלל זה רחימי כל כך משובח!". לא רגע אחד.

מעבר לכך שהכתיבה קטועה ולא-רציפה, הייתה לי בעיה רצינית בנוגע לדמות המרכזית. הבנתי, מן הסתם, שהקורא אמור להרגיש אמפתיה כלפיה. אמור להרגיש קרבה אליה. לא לא ולא. במקום שהיה לי אכפת ממנה, רציתי לתת לה סטירה אחרי סטירה, אפילו ללא סיבה. איך יכול להיות? הרי הדמות בנויה בצורה הכי פתטית שיש! וזו חלק מהבעיה.

יש חשיבות רבה לסיפור שרחימי רצה לספר. הוא רצה לספר על הקשיים של נשים בחברה האפגנית. הוא רצה, כנראה, להראות את חוסר השוויון הטוטלי. הוא כנראה גם רצה שנראה את האלימות והכאב המתמיד של נשות אפגניסטן. אבל במקום כל אלו, רק ראיתי את המין. רחימי מדגיש את מיניות המספרת בצורה קיצונית, אפילו בוטה. במקום להשתמש בקצת עדינות ושנינות, הוא מחליט להראות לנו קטעי אוננות כצורה של חירות. מצדי, זה לא עבד. במקום לגרום לי להתחבר למספרת, התרחקתי במהירות הברק.

הגישה של המספרת גם הייתה בעייתית קצת. הרגשתי שהרבה מהזמן (כנראה מפני שהספר כולל רק שלושה סיפורים) היא רק מתבכיינת, מבלי להפנים מבט. אישיותה שטוחה וחסרת תוכן - שרטוט של דמות די מעצבנת. נכון, הקורא לא אמור לחשוב ככה. אמורים להתאהב בה ולהבין את סיפורה הקשה. אבל אצלי, זה לעולם לא קרה.

קראתי את "אבן הסבלנות" פעמיים, בניסיון להבין למה כל כך לא אהבתי אותו. חלק גדול מזה קשור לכתיבה הבלתי-נסבלת, חלק נוסף בהתמקדות במין (ולא בגידול בנות המספרת, לדוגמא... למה הן בקושי פקטור בסיפור?) וגם המספרת עצמה. הספר עצבן ותסכל אותי. לא למדתי ממנו ולא רכשתי ממנו טיפת הנאה. כמובן שאחרים לא מסכימים איתי, אבל כשסיימתי את הספר בפעם השנייה, זרקתי אותו לצד השני של החדר.

לדעתי, ספר מאוד לא טוב. לא מומלץ בכלל.

אופן הכתיבה של הספר מזכירה לי מחזה- יש ממש כמו הוראות בימוי- הספר אכן דורש סבלנות הוא לוקח אותך למקום של הדמות הראשית. אני מרגישה שאני עוברת איתה את החוויה שאכן דורשת הרבה סבלנות- במצב כמעט בלתי אפשרי שבעלה שוכב במיטה כצמח והיא בין ההפצצות מטל-חושפת בפניניו הקוראים את תחושותיה. היה לו פוטנציאל אבל התפספס בדרך

גדולת הסופר רחימי שהוא מצליח לרתק את הקורא בספרו "אבן הסבלנות", בעלילה המתרחשת עם שתי דמויות בלבד הנמצאות בחדרון.
הגבר, שוכב ללא הכרה על המיטה, עיניו פקוחות, אינו מזיז איבר, ניזון ממי מלח וסוכר על ידי הזונדה ורק חזהו העולה והיורד מעיד בנשימותיו על חייו. האישה, טורחת סביבו לנקותו ולהזינו ותוך כדי פותחת את סגור ליבה. סודותיה הכמוסים והאינטימיים נפרשים בהדרגה והקורא עד להם בחדרון בו מתרחשת העלילה. האישה אינה לוקחת בחשבון, כי בעת גילוי סודות יש לשלם את המחיר, ולעיתים המחיר גבוה במיוחד, ואכן, היא משלמת.

רחימי נולד בקאבול שבאפגניסטן. חייו מתפרשים בארץ הולדתו עד הגיעו לגיל 22, עובר לפקיסטן עקב המלחמה ולצרפת - אשר בה ביקש מקלט מדיני ולמד לתואר דוקטור לתקשורת אודיו-ויזואלית.
ספרו הראשון, עפר ואפר, ראה אור בשנת 1999, תורגם ל-21 שפות, צולם על ידי הסופר לגרסה קולנועית. הוקרן בפסטיבל קאן וזכה בפרס "מבט אל העתיד".
ספרו "אבן הסבלנות", שהוא ספרו הרביעי, נכתב בצרפתית וזכה לפרס "גונקור" לשנת 2008.