ביקורת ספרותית על עור שחור ,לב לבן מאת ארתור ז'אפן
ספר בסדר

---

יש משהו נועז בספר הזה שמבוסס על הערה שולית כזו בהיסטוריה, שכה מעט ידוע עליה. מה ידוע לנו כאן מהתיעוד ההיסטורי? שני ילדים נסיכים מאפריקה נשלחו להתחנך באירופה במחצית הראשונה של המאה ה- 19. כמו כן ידוע מעט על גורלו של אחד מהם ותיאור של דברים שנשא השני בכנס אירופי בחייו הבוגרים. כשזה חומר הגלם, יש כמה דרכים לגשת לסיפור כזה, רובן כאלה שימצאו חן, שכן ספרים היסטוריים מוכרים טוב. אבל ארתור ז'אפן לא בחר בדרך הקלה וניגש לכתיבה עם יומרה. הוא רוצה לומר משהו על המצב האנושי, על בדידות בעיקר, זרות וגזענותו הבסיסית של האדם.
הגיבורים שלו מתמודדים בדרכים הפוכות. האחד - מתגעגע ושואף לחזור לבית ילדותו, נשאר גאה ונאמן כיאה לנסיך. השני- שואף להיטמע ככל האפשר באירופה, ולא מבין שככל שינסה זרותו תיבלוט כיפליים. הוא חסר גאווה, שלא לומר מתרפס וכנוע, והתנכרותו העצמית לא מעוררת הרבה אמפטיה.
הסיפור העיקרי אינו העלילה הכרונולוגית (מי שהסיפור הבסיסי מרתק אותו לא יקבל הרבה שכן מעט ידוע וההמצאות מצד הסופר הן די בסיסיות) אלא יותר החיפוש אחר משמעות וההתמודדות עם הזרות. לפיכך, אפשר לומר שהספר נאמן לסיפור ההיסטורי שכן ז'אפן לא ממציא הרבה.
אבל יש בעיות. סצנות מסוימות נראות לא טבעיות ונראה שנאנסו פנימה. הגיבור אינו דמות שלמה - התנהגותו אינה עקבית וקשה לומר שאנחנו "מכירים" אותו. נראה שאלו תוצרי הלוואי של הניסיון היומרני. אך למרות שהספר לא מאוד מוצלח התוצאה מעוררת הערכה, ויש מה לקרוא בספר הנוגה והמעניין הזה.

» ביקורות נוספות של מיליו
» ביקורות נוספות על עור שחור ,לב לבן