הררי אבק מציפים את הארץ. נדחסים אל כל פינה וממלאים אותה בנוכחותם המעיקה. אבק החודר אל תוך העיניים ומאדימן, אבק שחודר אל תוך קנה הנשימה ואף יש האימרו הנשמה, חונק.
שורות-שורות של מכוניות מקרטעות, חבוטות מיושן ועצבות כאחד. נחילי מכוניות זורמות בכביש הגדול והסואן, אלפי בני אדם עזבו את בתיהם, נעים בייאוש אל האופק חסר הוודאות ותקווה קלושה מנצנצת בליבם המדמם.

הספר משתרע על פני כמעט חמש מאות עמודים. חמש מאות עמודים הנעים באיטיות ורצופי תיאורי טבע מהיפים שקראתי [ קראתי לא מעט] אך גם בה בעת מן המדכאים שבהם.
כאשר הספר מתחיל, אנו עדים כבר לאסון הפוקד את מאות ואלפי המשפחות האמריקניות, קשות היום, שנהפכות בן לילה מאיכרים לנוודים. הם ממהרים לאסוף את מטלטליהם ולעזוב. סיפורינו מתאר את קורותיהם, בפרט קורותיה של משפחה אחת, משפחת ג'ואד. על ילדיה, סביה והוריה. על מתיה וחייה.
אשר כולם, פה אחד, נאחזים בקרקע ואימה ניבטת מעיניהם מן החשש העיקש לא למעוד ואלה שמועדים מועדים בשל געגועיהם לאדמה שהותירו מאחור ולא ישיבוה אל חיקם לעולם, גם אם הם מספרים לעצמם כזבים באישון ליל.

משפחת ג'ואד מונה את הבן הבכור נוח, בחור מעוות, חולמני ומוזר. טום, אסיר משוחרר שהרג אדם שבא להורגו בקטטה בעת שהיו שקועים בגילופין, חבצלת השרון הנערה ההרה ובעלה קוני, בעל החלומות הגדולים. אם המשפחה, מרת ג'ואד הקשוחה שהיא הייתה הדמות האהובה עלי ביותר. אישה קשת יום שנוטלת לידיה את מושכות ראש המשפחה ומנהלת אותה ביד רמה כשהגברים נואשו מן התפקיד בשל המאורעות הקשים.
סב המשפחה ואישתו שטרגדיה קוטפת אותם מחיקה של המשפחה החמה וכמובן דוד ג'ון המתייסר התמידי שלוקח את כל הקורות אותם על גבו, כסיזיפוס המגלגל את האבן הגדולה על כתפיו הרחבות, ונוטה להאשים עצמו בכל חטאי העולם. רותי ווינפליד הילדים הקטנים שמכמיר ליבי לקרוא עליהם מסתגלים בעל כורחם לתנאים שילדים רכים בשנים אינם אמורים לראות וליטול חלק. אל, נער בן שש עשרה והולל, חובב מכוניות שמשתדל כמיטב יכולתו לשדר עסקים כרגיל גם כשאין זה המצב וכמובן אב המשפחה,שבר כלי של גבריות רמוסה, שמצוי בחסות צילה המהדהד של אישתו המכהנת כראש המשפחה בעתות המשבר שמתרגשות עליהם. גברי המשפחה איבדו את גבריותם, גבריות שהסבה להם גאווה ומתוך נסיון נואש ואובססיבי מנסים להשיב אותו אליהם.
אליהם מצטרף כומר לשעבר, קייסי שמו, בחור מוזר אך עם לב זהב ובעיקר צדק רב שוכן בו, צדק שעוד יוכיח עצמו ויובילו לסופו המר.

לצד הפרקים המתארים את קורותיהם של משפחת ג'ואד הנעים בדרכים, המשתדלים לחרוק שיניים ולקבל כל מעשה כמתת אל, המנסים לשרוד זמנים שלא ניתנים לשרידה, זמני השפל הכלכלי הגדול שהמונים כמוהם, אחיהם לצרה ולרעב, יוצאים כמותם לחפש אחר עבודה שתצליח להכניס אל פיותיהם מעט אוכל. מותרות אינה באה בחשבון, רק קורת גג ומזון הם הכרחיים. לראותם נודדים ממחנה אחד למשנהו, מחווה אחת לרעותה, לצפות באטימות רמי הדרג, בעלי הקרקע שמתנגדים להגעתם של הפליטים אל מחוזותיהם, שמנסים בכל דרך אפשרית לסלקם, צבטה את ליבי צביטה חזקה. חוסר הצדק ונסיונות המשפחות להלחם כנגד אוזלת ידם של האנשים, כשידוע שזו מלחמה אבודה מראש, זה היה עצוב לקריאה.לצד כל אלה מתוארים פרקים קצרצרים המתארים את ההיסטוריה של השפל הכלכלי באופן חובק כל, כיצד רבבות של משפחות סבלו בתת תנאים כמו משפחת ג'ואד, כיצד הם רעבו ללחם וכיצד ילדיהם הביטו בערגה תוססת אך באיפוק ניכר כלפי חוץ על סוכריות שעולות דולר.
ילדיהם לא חוו ילדות והוריהם לא חוו בגרות וזה צורם. זה צורם גם כעת כי מה השתנה מאז? רק התפאורה. העוני, הסירחון וחוסר האונים נותרו במדינות רבות שגם על חסרי המזל הללו, שמזלם לא שפר עליהם, הממשלות והתושבים הציצו בעין עקומה ופה קפוץ מסלידה.
גם כיום ענבי הזעם ממשיכים לתסוס בחרונם הניכר, הנשפך לכל עבר. גם כיום ישנן בריות המזינות את הענבים המרים הללו, ענבים מרים וחריפים משנות עמל מבוזבז ומחוסר תקווה משווע. מה האדם הוא ללא תקווה? גם אדם ללא דבר פיזי כשיש לו במה להיאחז הוא מרגיש כאילו עולם ומלואו בידו...כשאין זאת רק אז הוא באמת עירום ועריה ללא כסות נאות המכסה את גופו. רק אז הוא חש בחסרון הכיס הדוחק.

קבלת הפנים לה זכה ׳ענבי זעם׳ עם פרסומו ב-1939 היתה, מצד המבקרים, קרירה או מתעלמת, למרות שהקוראים עטו על דוכני הספרים. הספר אינו ציני והוא גם לא ׳מורכב׳ במובן הנובלות של פוקנר, למשל. המבקרים מעדיפים, כפי הנראה, ציניות ומורכבות צורנית (אם לא סגנונית). בספרו של סטיינבק יש משהו גולמי. הוא בעיקרו מספר סיפורים, מטיף מוסר שבין עמודי ספרו אפשר למצוא הצהרה נועזת. הסיפור הותיר בקוראיו רושם איתן וממושך באמצעות כתיבה אצילית על האנושות ושאיפותיה. בשל סיבות אלה ואחרות- אסתטיות וחברתיות- ׳ענבי זעם׳ ממשיך לעניין דורות של קוראים.

הנובלה נפתחת עם שובו הביתה של טום ג׳ואד מבית הכלא של מדינת אוקלהומה, שם ישב כ-4 שנים (מתוך 17) בעוון רצח. הוא תופס טרמפים ולבסוף צועד הביתה לסליסאו (Sallisaw), שם הוא מגלה את חוות משפחתו, נטושה. החלונות מנופצים ואפילו הבאר מלאה. מולי גרייבס, שכן שדעתו השתבשה בשל ארועים שקרו לאחרונה, מסביר לו את שארע: האיכרים שחכרו את החוות פונו (“tractored off”) מאדמותיהם.
למחרת מצטרף טום למשפחתו בדיוק בזמן שדודו נזרק מחוותו. בהעדר ברירות אחרות הנראות לעין, משפ׳ ג׳ואד על כל חבריה- בסה״כ 12 נפשות- עושה דרכה לקליפורניה על גבי טרנטה (הדסון ספידסטר מודל 1926, למתעניינים) מתפרקת. לפי השמועה, בקליפורניה אפשר למצוא עבודות טובות ובצדן שכר נאה, והן זמינות עבור מי שאינו חושש לאמץ את גבו. מש׳ ג׳ואד מגלה במהרה שהתנועה מערבה לאורך כביש 66 היא לא פחות ממהממת מבחינת הנחשול האנושי שהם חלק ממנו, מעין גרסה מודרנית של שיירות הכרכרות מהמאה הקודמת. לכולם אותם אידיאלים ואותם חלומות. מימדיה העצומים של ההגירה הם אודיסאה הפוכה, מסע הרחק מהבית. הכביש חוצה את אוקלהומה סיטי בדרכו לאלק סיטי וטקסולה, ואז חוצה את הטקסס פאנהנדל (Texas Panhandle) דרך אמרילו, ממשיך לניו-מקסיקו, אלבקורקי וסנטה פה, ואז יורד לאורך הריו גראנדה לתוך אריזונה, שם הוא חוצה את הרי אריזונה לעבר נהר קולורדו. מעבר לנהר מתחילה מדינת קליפורניה, כשכביש 66 ממשיך לאורך המדבר עד ברסטו (Barstow), ״ועוד ועוד מדבר עד שלבסוף שוב מתרוממים ההרים, ההרים הטובים, ו-66 מתפתל דרכם. ואז לפתע מעבר ומתחת, העמק היפהפה ומתחת הפרדסים והיקבים והבתים הקטנים, ורחוק משם עיר. ואז, אלוהים, זה נגמר.״
המוות פוקד את משפחת ג׳ואד במסעה מערבה, והם חווים גם אבידות חמורות פחות. סבא ג׳ואד הוא הראשון שהולך לעולמו, לאחר מכן הסבתא. שחיקת מסב המנוע הופכת לטרגדיה עם פוטנציאל לאובדן בשיעור זהה לזה האנושי, איום על ההתקדמות מערבה ועל הפחת הרוח בחלום על חיים טובים יותר. לאחר הנסיעה הקדחתנית לאורך המדבר ודרך ״ההרים הטובים״ חוצים הג׳ואדים את מעבר ההרים בטהצ׳אפי (Tehachapi), כשלעיניהם נגלית הארץ המובטחת, כמו כנען, מנצנצת למרחק:
״אל לחץ על הבלם ועצר באמצע הכביש, ואמר ׳ישו הנוצרי! ראו!׳. היקבים, הפרדסים, העמק הגדול והשטוח, ירוק ויפהפה, העצים מסודרים בשורות ובתי החוות. ואבא אמר, ׳אלוהים אדירים!׳. הערים המרוחקות, העיירות הקטנות באדמות הפרדסים ושמש הבוקר מזהיבה את העמק. מכונית צפצפה מאחוריהם. אל ירד לשולי הדרך וחנה. ׳אני רוצה להביט בה.׳ שדות התבואה זהובים בשעות הבוקר, שורות עצי הערבה ושדרות האקליפטוס. אבא נאנח, ׳לא ידעתי שיש דברים כמוה׳.״
חלקה השני של הנובלה מתרחש בקליפורניה, גן העדן. עם הגיעם ליעדם הפיזי, הג׳ואדים עומדים בפני המצב העגום שקידם את פניהם של כל המהגרים. הם מגלים, לראשונה, שהם אוק׳יז (Okies) ולא רק אנשים המחפשים אחר פרנסה; ״וזה אומר שאתם חלאות אדם״, אומרים להם. ״אנחנו לא זרים,״ הם אומרים זה לזה בקול אחוז בעתה. ״אמריקאים דור שביעי ולפני כן אירים, סקוטים, אנגלים, גרמנים. אחד מאבותינו היה במהפיכה ורבים מהם נלחמו במלחמת האזרחים- בשני הצדדים. אמריקאים.״
ג׳ים קייסי, מטיף שאיבד את האמונה בדת הקונבנציונלית, הצטרף למש׳ ג׳ואד בראשית דרכם באוקלהומה, ובחציה השני של הנובלה הוא הופך למעין דמות ישו. בסופו של דבר הוא מוקרב ומת כקדוש מעונה. הנובלה מסתיימת בסצנה השנויה במחלוקת בה חבצלת השרון (Rose of Sharon), שילדה עובר מת, חולצת שד ומניקה אדם הגווע ברעב. זהו מעשה חסד קריטי המסמל את אנושיותם של אנשים אלה. הצרות מאחדות ביניהם וגם מאירות אותם בהילה אצילית.
הדמות החזקה והיציבה בנובלה היא אמא ג׳ואד (Ma Joad), הדבק שמחזיק את המשפחה יחד לנוכח מבחן הייסורים בו הם עומדים. טום ג׳ואד מתגלה כ׳גיבור׳ אך ורק בסצנה הקשה ביותר (בגרסתו הקולנועית, שגולמה ע״י הנרי פונדה, דמותו שופצה כדי לסייע בקידום מעמדו של פונדה כשחקן נחשק). כשהוא הורג אדם בהתכתשות בין העובדים (במהלכה קייסי מוצא את מותו) בפרק 26, הוא חייב לברוח. אך לפני שהוא עושה זאת, הוא מנהל שיחה ארוכה עם אמא ג׳ואד באשר לפילוסופיה של קייסי, מבט על החיים שהוא למעשה הגרעין הרעיוני של הספר (לא הצלחתי לתרגם את הקטע באופן שיעשה עמו חסד):

'He was a good man,’ Ma said.
Tom went on, 'He spouted out some scripture once, an' it didn' soun' like no hell-fire scripture. He tol' it twicet, an' I remember it. Says it's from the Preacher'
'How's it go, Tom?'
'Goes, "Two are better than one, because they have a good reward for their labor. For if they fall, the one will lift up his fellow, but woe to him that is alone when he falleth, for he hath not another to help him up." That's part of her.’
'Go on,
‘Ma said. 'Go on, Tom'
‘Jus' a little bit more, "Again, if two lie together, then they have heat: but how can one be warm alone? And if one prevail against him, two shall withstand him, and a threefold cord is not quickly broken."’

במובן המיידי מפגין הטקסט המצוטט סולידריות מעמדית מסורתית, אך הנובלה של סטיינבק פועלת בכמה מישורים. המפלס המילולי וזה המטאפורי שזורים זה בזה באינטימיות כשהנובלה מתארת מסע מילולי ורוחני שאופיו הוא בחלקו עיתונאי, חלקו טקסט רוחני. אך חוטים אלה אינם נפרדים. ׳ענבי זעם׳ אינו רק סיפור על מהגרים מאוקלהומה, ואין להתיחס אליו כאל מעשיה אלגורית שעניינה הוא המרוץ האין-סופי אחרי החלום האמריקאי של חיים טובים יותר. הנובלה מתארת את החיפוש אחר הגשמה עצמית- קבוצתית ואינדיבידואלית. בפרק 14 הפסקה המרתקת:
״את זה תוכל להגיד על האדם- כשתאוריות משתנות ומתרסקות, כשאסכולות, פילוסופים, כשסמטאות מחשבה צרות וחשוכות, לאומיות, דתיות, כלכליות, גדלות ומתפוררות, האדם מושיט יד, מועד קדימה בכאב, לפעמים בטעות. לאחר שצעד קדימה אולי יחליק אחורה, אך חצי צעד בלבד, אף פעם לא צעד מלא אחורה. אולי תגיד ותדע זאת, אולי תדע. אולי תבין זאת כשהפצצות יוטלו על השוק מהמטוסים השחורים, כשאסירים תחובים כחזירים, כשהגופות המחוצות יתייבשו בזוהמת האבק.״

השקפת העולם של סטיינבק משתקפת, ברובה, דרך תודעתו של ג׳ים קייסי. קייסי, שנטש את ההוּמָנִיוּת הנוקשה של הנצרות שלאחר הרפורמציה, שואף לחזון על-פיו האדם והטבע מיישרים קו. הוא מנסה לפרוץ דרך להבנת הכלל הקוסמי. הוא מאמין בהתפתחות מעשית של אמונתו תוך כדי עשייה. נאמנותו לנרדף היא רק חלק מהתחייבותו אל הנשגב. ״אולי לכל בני האדם יש נשמה אחת גדולה שהיא חלק מהכל,״ הוא אומר. הוא יודע זאת ״לעומק, שזה נכון.״
שורשי השקפת עולמו של הסופר, רק בחלקם מתועלים דרך קייסי, יורדים לעומק המסורת האמריקאית. ׳ענבי זעם׳ מצרף לכדי פקעת שלשה חוטים של החשיבה האמריקאית. הוא מתחיל בנשגבות הנשמה, אמונה באדם הפשוט והסתמכות עצמית. לזה אפשר להוסיף את דת אהבת האדם ודמוקרטיה המונית (במובן הקהילתי). באידיאלים המיסטיים והפואטיים האלה משולבת פילוסופיה ריאליסטית מעשית והדגש שהיא שמה על יעילוּת. אצל סטיינבק, קייסי מתרגם את הפילוסופיה הזאת למלים חד-הברתיות ומש׳ ג׳ואד מתרגמת אותה למעשים. הוא (סטיינבק) מתעניין בדמוקרטיה ועבורו האַגְרָרִיּוּת היא דרך חיים שמאפשרת הגשמת היכולת של ה׳אני מאמין׳ הכלכלי האגררי (אורח חיים חקלאי הנושא ערכים חברתיים).
קייסי לא רק נטש את זרם הנצרות המקובל, הוא גם נע לעבר השגת מטרת האקטיביזם הפוליטי. הוא הופך ללוחם ״למען זכויות האדם ו-12 שעות ביממה״. כמו ישו, דבריו האחרונים לרוצחיו הם ״אין לכם מושג מה אתם עושים״ (׳You fellas don’ know what you’re doin). יותר מכל דמות אחרת בסיפור, בקייסי מתאחד החיפוש אחר האידיאל הקוסמי עם הכשרון המעשי. הוא שואף לעבור מ׳אני׳ ל׳אנחנו׳, וההתקדמות הזאת מוגדרת ע״י משפחת ג׳ואד, מסומלת ע״י מעשה החסד של חבצלת השרון. הג׳ואדים בתחילת דרכם, למעשה, הם תא משפחתי אנוכי המכיל את עצמו. הם נעים לעבר אדיבות ותחושת שייכות ליחידה גדולה יותר, אל האנושות בכללותה, ״הנשמה הגדולה שכולם חלק ממנה.״
אמא ג׳ואד, ״המצודה המשפחתית״, מתייחסת אל המסע מערבה, בתחילתו, אך ורק כאל אקט למען השרדות התא המשפחתי. תקוותה המקורית היא ״לאחד מהבתים הקטנים האלה״ בקליפורניה. היא אפילו מאיימת על אבא ג׳ואד עם ידית מגבה לרכב (ג׳ק) כשהיא חשה באיום על התא המשפחתי. ״כל מה שיש לנו זה אחידות המשפחה,״ היא אומרת, ״אני לא מתכוונת לצפות בה מתרסקת.״ אך בהדרגה היא משנה את נקודת המבט שלה ומרחיבה את תודעתה להכללת משפחת האנושות הגדולה יותר. כך, כשחבצלת השרון משיבה ״כן״ לרעיון שתניק אדם גוסס, אמא ג׳ואד מאשררת את החלטתה: ״ידעתי שתסכימי. ידעתי!״
בסיפור מתנהל מו״מ עדין בין יחידים ל׳פלנגות׳, כמו משפ׳ ג׳ואד האנוכית (המודרכת ע״י קייסי, המטיף לשעבר), שמבינה שמעורבותה בקבוצת המהגרים הגדולה יותר הכרחית להשרדותם, ובסופו של דבר להשרדותה של האנושות. עם פתיחת הנובלה ׳כל אדם לעצמו׳, אך ההתפתחות הרוחנית של הג׳ואדים נעה מהתודעה האישית לקולקטיבית כשניצוצות החיבור האנושי נדלקים, זה אחר זה, בלבבותיהם של הדמויות. התגובות האינדיבידואליות לניצוצות הללו מכוננות את ׳משמעות׳ הנובלה בכללותה, והתוצאה היא אישור הכבוד האנושי שמיטיב עם האינדיבידואל, לא רק עם הפלנגות. בסופו של דבר ׳כל אחד מת לבדו׳, נראה שסטיינבק אומר, אך משמעות של כל חיים אינדיבידואלים מובנת (ובעקר מוגשמת) בקונטקסט הקהילה ובחלומות והערכים שהיא חולקת.

עם כל ההסתייגויות ואי הוודאות, סטיינבק אכן כתב את ׳הספר הגדול׳ שלו. התוצאות היו מרשימות בכל קנה מידה. המחלוקת הציבורית שהתעוררה בעקבות זכייתו בפרס פוליצר (לספרות, 1940) לא פגעה בנובלה. רק ספרים מעטים הוכרזו כ׳קלאסיקה׳ באופן כה מהדהד וכה סמוך למועד פרסומם. ׳ענבי זעם׳ התקבל, באופן כמעט מיידי, כיצירת פאר של הספרות האמריקאית, והתגובה הציבורית הנלהבת לסרט שבא בעקבותיו (1940) הוסיפו למוניטין של הנובלה- שטיפסה שוב לראש מצעדי המכירות.

* נקרא באנגלית, תרגום השמות והציטוטים באחריותי.

סיימתי לקרוא את "ענבי זעם" אמש.
זכור לי שהספר עמד בספרייתנו במשך כל שנות ילדותי והתבגרותי, אך לא חשבתי שאקרא אותו רק עכשיו, ואוהב אותו.
הנושא המרכזי שלו הוא השפל לסוגיו.
שפל כלכלי
שפל אקלימי
שפל שלטוני (מנגנוני השלטון כמו המשטרה)
שפל תעסוקתי (מלחמתם של איגודי העובדים בפועלים או המהגרים האומללים שביקשו פרנסה)
ולבסוף, השפל המוסרי המטלטל מכול!
בשנות השלושים של המאה הקודמת פקד את ארה"ב שפל כלכלי עמוק, שגרם למספר גדול של חקלאים מאוקלהומה לעקור מביתם, ולצאת לנדודים בחיפוש אחר פרנסה, מזון ובית. התקציר מופיע במקומות נוספים מלבד החלק האחורי של הכריכה, ולא אלאה אתכם בו. אומר רק שמנגנונים גדולים ומבוססים כמו הבנקים, לצד איגודי העובדים והמשטרה חברו יחד לפגוע באזרחים אומללים, חקלאים ואריסים, שביקשו מקום בטוח לגור בו ולהתפרנס ממנו. האילוץ לעקור מאדמתך ולנדוד למרחקים, לנתק משפחות מביתם וילדים רכים מסביבתם הטבעית וממערכת חינוכית חיונית, מתבטא באכזריות רבה, והיה לי קשה כאימא, לקרוא על הסבל שלהם.
סיפור מטלטל ועצוב!
תקופה שרבו בה גילויי הזעם, האלימות הקשה והסערה הנפשית עמם נאלצו להתמודד גיבורי הרומן.
כתוב ברהיטות ובשפה עשירה ומרתקת.
הסופר הכיר את המציאות כאחד שחי בתקופה הזאת. הדבר ניכר בניואנסים קטנים וגדולים כאחד.
מרתק וטוב מאוד גם תשעים שנה לאחר קרות הסיפור. ממליצה בכל פה ולב.

אם חיפשתי את זה שיאיץ בי לחזור ולכתוב על מה שאני קוראת אז מצאתי לי אחד מצויין.

בזמן האחרון קראתי בעיקר ספרים שקראתי בעבר. עם רובם לא היתה לי הצלחה מסחררת. איכשהו השנים לא היטיבו איתם וספרים שמאד אהבתי התגלו כבלתי קריאים בעליל או סתם לא מאד מעניינים. אולי פשוט בחרתי לא טוב. עד ענבי זעם. אני חושבת שהכי קל יהיה לי לספר על הפרק השלישי כדי להסביר מה כל כך נפלא בספר הזה.

זה פרק של שני עמודים והגיבור שלו הוא צב. הצב הזה, מאוקלהומה, רוצה לחצות כביש. מידת הדריכות שאחזה בי במהלך הקריאה של שני העמודים האלה, כשעקבתי אחריו כשעלה מן התעלה אל האספלט, עלייה תלולה, כשקיוויתי שלא יגיע שום אוטו, כשייחלתי לכך שאם בכל זאת יגיע שרק לא יפגע בו, מידת הדריכות היתה כזאת שכשהסתיים הפרק הייתי צריכה לעצור רגע, להוציא אוויר, להרפות, ורק אז יכולתי להמשיך לקרוא.

הסיפור הוא של משפחה של חקלאים מאוקלהומה בשנות השלושים של המאה העשרים, שנות המשבר הכלכלי בארה"ב, זה שבמהלכו חל גם תהליך המעבר מחקלאות זעירה לחקלאות תעשייתית. המשפחה הזאת נאלצת, יחד עם עוד כמליון אמריקאים, לעשות רילוקיישן. למעלה ממליון מהגרי עבודה שמציפים את קליפורניה, חיים כנוודים וכפליטים ומנסים להתקיים.

הדריכות, זו שליוותה אותי במעקב אחרי הצב, לא הרפתה גם כשהיה מדובר באנשים. סטיינבק מתאר אותם ככה שאפשר לראות ולהבין. הוא גם מצליח לייצר תחושה של סולידריות מעמדית שמלווה את רובו של הספר. יחד עם זה לא יכולתי להפסיק לחשוב על כך שהאנשים האלה שכל כך אכפת לי מהם ושניטעת בי חמלה רבה כלפיהם הם אותם האנשים שבעוד כמה שנים יפגעו באכזריות באדון החצר. התווים הפוריטניים ניכרים גם כאן ומתברר שסבל, גם של מי שנעקרו משדותיהם וחיו כפליטים מזי רעב, לא בהכרח מנביט רגישות שתישאר איתך לימים שתזדקק לה, או בעצם, לימים שאחרים יזדקקו לה. יכול להיות שהאמירה שסטיינבק שם בפי אם המשפחה, לפיה כשאדם עני נזקק לעזרה היחידים שיעזרו לו הם העניים, יכול להיות שהיא נכונה רק במובן הצר שלה, כלומר רק מי שנמצא בדיוק באותה המצוקה בדיוק באותו הזמן יכול למצוא בעצמו את מידת ההבנה הנדרשת ולעזור. עם כל כמה שזה פסימי, הרבה פעמים נדמה לי שזה ככה.

מידת הרלוונטיות של הסיפור הזה, חרף שבעים ומשהו השנים שעברו מאז נכתב, נשארה כשהייתה. וכל עוד אנשים יחמסו את מי שניתן לחמוס ומבטם של אחרים יקהה לנוכח המצוקה, זה ישאר ככה.

כל כך הרבה פעמים קראתי ספרים מעולים עם סיומות מבאסות, הסופר לא הצליח לסגור את הסיפור כמו שצריך, ועשה איזה סלט בפרק האחרון שהחמיץ את טיב הספר.
לא כך בספר "ענבי הזעם". לאורך הספר שאלתי את עצמי איך הוא יגמר, הרי מדובר בתקופה לא פשוטה, אי אפשר לעשות "סוף טוב" בלי להיות סופר קיטשי וסופר לא קשור.
ג'ון סטיינבק מצליח גם להיות נאמן למציאות, וגם להשאיר טעם של תקווה ואנושיות בפה בתוך התקופה החשוכה המתוארת בדפי הספר.
שאפו!

קראתי הרבה ספרים בזמן הקורונה. התחלתי בספרי מגפות, עברתי לקצת אימה אבל אף אחד מהספרים לא הפחיד אותי כמו "ענבי זעם". במהלך כל הספר מצאתי את עצמי מתפללת "בבקשה שלא יהיה מיתון", רק שלא יהיו אלפי מובטלים מיואשים. היאוש בספר הזה כבד כמו אבן. אני כל כך מקווה שאנחנו לא בדרך לשם.

הספר לא היה קל לקריאה אבל אני לא חושבת שזה בגלל השפה, אולי אפילו לי כבר קשה עם תיאורי רקע ארוכים, למרות שהתיאורים מדהימים. הדרך שבה הם מראים תהליכים חברתיים, טבעיים, תעשייתיים וכלכליים גדולים ואז הספר עובר לתאר משפחה אחת בכל השטף הענק הזה. היא פשוט גאונית. זה לא ספר קל אבל שווה את המאמץ.

תפיסת העולם של המחבר היא מאוד סוציאליסטית (כנראה אפילו ממש קומוניסטית) והספר מראה את הניצול הציני של אנשים מיואשים ע"י בעלי הון. אם לא הייתי חוזה בכישלונו המזעזע והטרגי של הקומוניזם, יש מצב שהספר הזה היה משכנע אותי להיות קומוניסטית. ועדיין הוא ערער את תפיסת עולמי הקפיטליסטית. כי אתה לא יכול לראות שום דרך שבה העושר זולג למטה במערכת שסטיינבק מתאר.
הדבר שהכי הפריע לי בספר, הוא הסוף שלו. זה לא סוף בשום דרך. משפחת ג'אוד לא הגיע לפתרון או מצב טוב אך מצד שני גם לא היה איזה פיאסקו גדול. הם פשוט ימשיכו בדרכים ביאוש, נכון בסוף קרה משהוא רע אבל כל הזמן קרו. אני הרגשתי שהפסיקו לי את הספר באמצע. למרות שגם זו אמירה, בחיים האמיתיים זה לא שדברים נגמרים בצורה עגולה. איפ שהו ציפיתי שכל הזעם שהצטבר יתלקח אבל זה לא קרה. והסצנת סיום ממש מוזרה.

בעמוד הראשון של הספר הוטבעה החותמת של שמו של סבא שלי ז"ל, שספר זה היה שייך לו. עובדה זו ריגשה אותי בפני עצמה עוד לפני שהתחלתי לקרוא. במהלך העמודים מדי פעם חלפה בי המחשבה- עמוד זה שאני קוראת עכשיו, קרא גם הוא! דף זה- דפדף גם הוא!

אמריקה של שנות ה-30, שנות השפל הכלכלי הגדול. בעל כרחן נאלצות משפחות רבות להגר מארצם ולמצוא עבודה חדשה, כיוון שאין צורך יותר בידיהם הקוצרות והזורעות, ישנו הטרקטור שמגרשם מאדמתם.
משפחת ג'ואד, יחד עם עוד מאות אלפי משפחות, מקבלת עלון בו תמונה עם שדות מוריקים, בית על גבעה ושיחי פטל עם הכיתוב: 'בואו לקליפורניה! זקוקים לידיים רבות בקטיף'.
אז לשם הם נוסעים. יחד עם בנם טום שבדיוק השתחרר מהכלא, וגם כומר (לשעבר) שהצטרף אליהם.
הם קונים משאית שתיקח אותם מאוקלהומה לקליפורניה. הנסיעה ארוכה וקשה. בדרך לא דרך, אחרי שכמעט הספיקו להתרגל לחיי הנוודות שבדרכים, הם מגיעים לקליפורניה.
בה מתגלה האמת המרה: המהגרים זוכים ליחס מזלזל ומחפיר הן מהמעסיקים והן מהתושבים החיים שם. כה קשה למצוא עבודה, הביקוש רב מדיי. ואם כבר מוצאים, הכסף שהרוויחו כה זעום, עד שהוא נגמר באותו היום כדי לקנות דבר מאכל לגופם הכחוש.
הזעם מתעורר בלבבות האנשים, הם זועמים על המציאות שהשחירה את פניה, על האנשים שהאנושיות נמחקה מעיניהם, על חוסר היכולת לפרנס את המשפחה בכבוד, על כך שהם לא יכולים למחות על מצבם, כי אם יפגינו, יכלאו או יהרגו אותם.

סטיינבק הוא אלוף התיאורים, והוא בין הסופרים הכי טובים שנתקלתי בהם. הוא יכול לקחת את הדבר הכי משמים שאפשר לחשוב עליו ולהפיח בו רוח חיים מלאת משמעות ועניין. הוא מסביר בדרך כזאת שגם האדם הפשוט יכול להבין למה משהו קרה ואיך. השפה מיושנת, אבל הקסם לא פג.

בעשר בבוקר כבר עברתי בשערי כלא שש. מלא חששות ואי ודאויות. פחות משמונה שעות מוקדם יותר היה צריך קצין הקשר של היחידה לצאת ממכוניתו על מנת לפתוח לעצמו את שער הבסיס. בשמונה בבוקר כבר התייצבתי אצל המ"פ למשפט, תוך פחות מחמש דקות הוא גזר את דיני לשבוע של מחבוש. נתנו לי מספר דקות לארוז תיק שבו דחסתי בעירבוביה מספר זוגות תחתונים, את "פיליפ ק דיק מת, כמה נורא", גופיות ארוכות שנהגתי ללבוש תחת המדים, ואת ענבי זעם. מספר מילות עידוד מחברי לפלוגה, עצה "ידידותית" מהרס"פ ויצאנו לדרך.

ענבי זעם נבחר לקריאה בעיקר מפאת אורכו, לא היה לי מושג במה הוא עוסק ולקחתי אותו מהספריה כחלק ממבצע "סופרים שזכו בפרס נובל" שפצחתי בו חודשים מספר קודם לכן (ענבי זעם וחיי הדבורים של מטרלינק היו ההצלחות היחידות של אותו מבצע, לפני ששטף בדרכו של הפרוייקט שקדם לו, קריאת ספרות מופת, פרוייקט שנתקל ביוליסס מוקדם מדי וחוסל באיבו).

הסיפור עוקב אחר טום ג`אד, שהשתחרר זה עתה מן הכלא, ומשפחתו בנסיונם להגיע לקליפורניה, לאחר שאסונות טבע וחמדנות אנושית גירשו אותם מאדמתם אותה עיבדו דורות של בני המשפחה. לצערם גם עם הגיעם לארץ המובטחת, כפי שהיא נקראית בעלוני הפרסומת הקוראים לפועלי כל העולם לבוא בשעריה, בעיותיהם לא נסתיימו. חיי הנוודות, המאבק למצוא עבודה ומזון, נסיונות ההתאגדות של הפועלים המנוצלים ומאבק הממסד בהם, גובים מחיר יקר מהחבורה הקטנה שיצאה מאוקלהומה. מהר מאוד שקעתי עמוק לתוכו של הספר,ומצאתי אין ספור הקבלות קטנות בין חייהם של גיבוריו למצבי שלי.


"מה שהכי הציק לי זה שלא היה בזה שום היגיון, אתה לא מחפש היגיון כשברק פוגע בפרה, או שיש שיטפון, זה פשוט קורה. אבל שכמה אנשים מכניסים אותך לכלא לארבע שנים צריך שתהיה לזה איזו שהיא משמעות, הבן אדם צריך לשבת ולחשוב על מה שהוא עשה. הם הכניסו אותי לכלא ושמרו עלי והאכילו אותי ארבע שנים. זה צריך לעשות ממני בן אדם שלא יעשה שוב את מה שעשיתי או להעניש אותי ככה שאני אפחד לעשות שוב את מה שעשיתי..... אבל אם הרב או מישהו אחר היה מתקיף אותי הייתי הורג אותו שוב פעם. הייתי הורג אותו לפני שהייתי מספיק לחשוב, במיוחד אם הייתי שיכור. חוסר היגיון כזה יכול לשגע את הבן אדם....... במק אליסר הכרתי בחור אחד, אמר שקרא את כל מה שכתבו על בתי סוהר. ואמר שהכל נראה לו פחות הגיוני עכשיו מאשר לפני שהתחיל לקרוא. הוא אמר שזה דבר שהתחיל איכשהו, ואף אחד לא מסוגל להפסיק אותו, ואין אף אחד שיש לו מספיק שכל לשנות אותו."



טום ג`ואד הוא אדם ארכטיפי לתקופה, ישר, שתקן, בעל היגיון ישר ופשוט. אך הוא מוצא עצמו בעולם שמשתנה במהירות, שתושביו עוברים בחדות מחיי כפר ועיבוד אדמה לחיים עירוניים כשכירים. ידו של השלטון הופכת הרבה יותר נוכחת בחיי האזרח הפשוט, ולפתע כל אותם אנשים שהיו רגילים לדאוג לעצמם במין משק אוטרקי, ולעשות צדק לעצמם, צריכים להתמודד עם התנאים החדשים שנראים להם פחות ופחות הגיוניים. במהלכו של הספר אחד אחר השני נשבר משהו בגיבוריו והם עוברים מקבלה פסיבית ומיואשת של המצב הלא הגיוני השורר סביבם להתנגדות פעילה לו.

היומיים הראשונים במעצר חלפו. בין עבודות המטבח, המסדרים בחמש בבוקר, ושלל עבודות ניקיון בבסיס עדיין נשארו בידי שעות מתות רבות בכל יום שהוקדשו לקריאה והרהור. הספר הרשים אותי בעוצמה יוצאת דופן. ותהיתי ביני לבין עצמי עד כמה אותה תפאורה מדכאת בבית הכלא, רגישויותי שהוגברו בשל העדרו של ההרגל (שהוא כמאמר פרוסט "יושב בית ולא משכים קום"), השעות במטבח שייחלתי שיסתיימו כדי לאבד עצמי בשנית בין דפי הספר, והשעמום שמצא הפוגה רק בקריאה תרמו להתרשמותי מן הספר. באותה התקופה רציתי להאמין בכל אותם צידוקים אינטלקטואלים שאני מוצא לאהבתי לספר מסוים. שאהבתי היא חץ המצביע על איכות יוצאת דופן ומחשבה מקורית. על חשיבות. אך האמת שהאהבה לספר קודמת לכל אותן מחשבות על איכות וחשיבות שספר שאהבתי מחולל בי. השיפוט הראשוני והבסיסי ביותר על ספר דורש ממנו לנגן על מיתרי נפשי, וכדי לעשות זאת הוא נדרש לתנאים המתאימים, לכך שאותם מיתרים יהיו מכוונים כראוי ומוכנים לנגינה. וספר שישאיר אותם דמומים לא יזכה לתשומת לב מספקת מצידי, כך שכלל לא יתאפשר לו לזכות בכל אותם צידוקים.

אני זוכר עצמי מרים את ראשי מדי כמה דקות להביט בעץ גדול שהיה נטוע למול חלונות התא, ביליתי זמן לא מועט בצפייה בציפורים שהתרוצצו סביב צמרתו. תיאורי הנוף והחי, שפורש סטיינבק בספרו הם שתרמו להיקסמותי. סטיינבק מפגין כוח ההתבוננות ויכולת תיאור יוצאי דופן בעמודי הספר. ויכולותיו אלו עזרו לי להתבונן במעט הנוף שהיה פרוש לפני ברגישות חדשה.


"בשולי הדרך נראה צב זוחל לאיטו, הוא הפנה את ראשו לצדדים בלי סיבה, וגרר את שיריוני דמוי הכיפה על פני העשב. רגליו המסוקסות וכפותיו הצהובות הציפורניים פילסו דרכם אט אט בעשב, הן לא פסעו אלא נגררו, וגררו אחריהן את השריון, זקני השעורים פינו דרך לשריונו. פקעות האספסת נשרו על גבו והתגלגלו ארצה. פיו הקרני היה פעור קמעה, ועיניו הקשות הלגלגניות הביטו היישר קדימה מתחת לגבות קרניות. הוא חצה את העשב והותיר אחריו שובל רמוס, והתלולית שלצד הכביש התנשאה לפניו. לרגע נעצר על מקומו, ראשו מורם, והוא מצמץ והביט מעלה ומטה. לבסוף החל לטפס על הדייק. כפותיו הקדמיות עם הטפרים נשלחו קדימה מבלי להיאחז בדבר. הכפות האחוריות בעטו לקדם את השריון והוא חרק על העשבים ועל החצץ. קמעה קמעה החליק השריון במעלה הדייק עד שלבסוף חצה מעקה את דרכו על שפת הכביש. רגע ארוך ניצב הצב בלא ניע. ואחר בצבץ צווארו החוצה, העיניים החדות הלגלגניות סקרו את סביבותיו. הכפות האחוריות שבו לעבודה, התאמצו כרגלי פיל, והשיריון התרומם בזוית כזו שהרגליים הקידמיות לא יכלו לגעת במישור האספלט. אך הרגליים האחוריות הרימו את הצב מעלה מעלה עד שלבסוף הושג שוב שיווי המשקל, הראש נרכן מטה, הרגליים הקדמיות שרטו באספלט, והצב נסק מעלה."



ואולי הציפורים הקסימו אותי כל כך בשל היותן סמל של חופש. שהתרוצצותן בצמרתו של העץ היתה ניגוד גמור לחוסר הפעילות, המרחב הסגור, החוסר בתנועה והתסכול שנכפו עלי. ואותן שעות של התבוננות מרוכזת בהן היו תוצר של האיסורים וההגבלות שהוטלו עלי. נוצרה בי תשוקה שלא היתה קיימת אלמלא הן, שהרי תמיד אנו מעריכים את שהיה לנו רק מרגע שהוא אבד, תשוקה למרחבים, לנוף פתוח, לחופש.

מסעה של משפחת ג`ואד ברחבי ארצות הברית הוא סמל למאבקו של האדם הקטן, הנדרס בחוסר רחמים על ידי כל אותם מנגנוני שלטון שיצר האדם. הבנקים המחרימים את רכושם ומגרשים אותם מאדמתם, החברות המעבדות את האדמה שרואות בהם מוצר שיש לנצלו ולזרקו, והמשטרה שרואה בהם רק איום פוטנציאלי על הסדר, ונוהגת בהם באלימות ודיכוי מכוון. כל אותם מנגנונים מובילים את המשפחה בכיוון היחידי הפתוח בפניהם. "אלו שגורמים למהפכה שלווה להיות בלתי אפשרית יגרמו למהפכה אלימה להיות בלתי נמנעת" (ג`ון פ קנדי). לבני משפחת ג`ואד נסגרו כל הדרכים האפשריות לביצוע מהפכה שלווה בגורלם.



"החברות והבנקים מבלי דעת, סללו במו ידיהן את הדרך לכליונן, השדות הניבו פרי, ואנשים רעבים נעו בדרכים. האסמים מלאו בר, וילדי העניים חלו ברככת, ופצעי פלגרה הופיעו על גופם מתת תזונה. החברות הגדולות לא ידעו כי הקו המפריד בין רעב לזעם הוא קו דק. הכסף, שיכול היה להיות מושקע במשכורות, הושקע בגז מדמיע, ברובים, במרגלים ובמלשינים, בפרסום רשימות שחורות, בפעולות שיטור. בדרכים התרוצצו הנוודים כנמלים בחיפוש אחר עבודה ומזון. והזעם החל להירקם."



שוב מצאתי עצמי מזדהה עם המתרחש בספר, המאבק בכוח גדול מכוחך שלא יתכן שתנצח אותו, הוא שהגדיר את שירותי הצבאי. גם אם הוא התמצה בללכת שמאל ימין הפוך מהקריאה, או ההתעקשות הפראית שלי שלא להגיד לאחד ממפקדי הכיתה שלי בטירונות שזלזלתי בריצה שקיבלנו כעונש גם במחיר זה שכל המחלקה שלי תוזזה כשעה בניסיון לגרום לי להישבר. הספר גרם לי להיזכר בכל אותם רגעים בהם בעלי הכוח מנסים לגרום לך לוותר על עצמיותך ולהפוך לכלי קיבול לערכים ודעות שברצונם להקנות לך. ובאלפי הטקסים הקטנים, ההתנגדויות הלא נראות, שאימצתי לי כדי להתגונן.

יום שיחרורי מן הכלא, שחפף לקריאתי בדפיו האחרונים של הספר, גרם לי לרגשות מעורבים. גם בגלל ששימחתי על החופש המצופה לי, נוגעה בעצב על שנגמר שבוע המעצר שהיה הטוב בשבועות שחוויתי בצבא, הרבה בזכות הקריאה והמחשבות שתקפו אותי בעקבותיה (הרי לכם כוחה של הספרות שיכולה במעשה אלכימיה להפוך עונש מאיים לעונג לא צפוי). וגם בגלל טבעם המלנכולי והפסימי של דפיו האחרונים של ענבי זעם. בהם, למרות מאבקם העיקש וחסר הפשרות של גיבוריו, דבר לא משתנה ועתידם נראה קודר מתמיד. אך יש בו נקודה אחת של אור והיא בטוב הבסיסי של כל דמות המופיעה בספר. הדמויות השליליות בו כולן חלק ממנגנון מדכא, ממוסד מנוון. בנק, משטרה, מדינה, אנשים שאין בידם חופש פעולה, ואכזריותם מוכתבת על ידי מדיניות אותו מוסד. וכך בסופו (המרגש וההומני להדהים) הטרגי של הספר. למרות כל אותם מנגנונים של חוסר חמלה שיצרה האנושות לאורך הדורות, מנגנונים שמדכאים ומנשלים את בניה מזכויותיהם הבסיסיות ביותר, טבעה הטוב הבסיסי של הנפש האנושית משאיר פתח לתקווה. שכן מוסדות החברה, בניגוד לטבע האנושי, ניתנים לשינוי.

התקופה:אמצע שנות השלושים
המיקום:מרכז ארצות ברית לכיוון מערב ארצות הברית.
האירוע:dust bowl.
המשתתפים:משפחת ג'ואד שמסמלים 300000 אנשים רעבים שנדדו מערבה בתקווה לעתיד טוב יותר.
בעקבות מספר אירועים כלכליים, סביבתיים ותברואתיים, נאלצו מספר רב של אנשים לנדוד מערבה בעקבות חיפוש עבודה.
הספר מתאר בצורה חדה וקולעת את המצב הכלכלי בארצות הברית של שנות ה30, את צרותיהן של איכרים מאז ומעולם, את תיאורי החיים של אנשים שנאלצו לעקור מביתם.
משפחת ג'ואד מסמלת כמעט את כל שכבות הגיל והאוכולוסייה של כל משפחה - מהסבים והסבתות, לדור ההורים ועד דור הילדים על שלל שלבי החיים - ילדות, נוער, בגרות, רווקות ונישואין.

רוצו לקרוא