ביקורת ספרותית על משפט פריס מאת רוס קינג
ספר טוב

---

כאשר אפרודיטה, הרה ואתנה התווכחו בינהן מי היפה ביותר, הן פנו לשיפוטו של נסיך טרויה, פריס. זהו הבסיס למשחק המילים של הספר "משפט פריס" – במשמעותו האחת, נסיון לשפוט מהו יופי והשניה תיאור המקום בו העלילה מתרחש - פריס!
עלילת הספר מתרחשת רובה ככולה בין השנים 1863 עד 1874 ומתארת מחד את ארנסט מסוניה, הצייר המפורסם ביותר באירופה באותה עת, צייר המייצג את האסכולה הקלאסית מול קבוצה של ציירים, בראשות אדואר מאנה, המנסה לפרוץ קדימה בהציגם אסכולה חדשה (שלימים תיקרא – אימפרסיוניזם).
לכאורה זהו ספר ליודעי ח"ן בלבד, אלה שממש מתעניינים באומנות ורוצים להיכנס באופן כירורגי לתקופה מאוד מצומצמת בהיסטוריה שלה. אלא שבעיני אין זה כך. לספר רבדים נוספים החורגים מהעניין האמנותי גרידא.
הרובד המעניין ביותר בעיני הוא פרספקטיבת הזמן: "הזמן מעניק לכל אדם את ערכו האמיתי, אין להעריך את שוויו האמיתי של אדם אלא במותו, בגווע המולת הידידות של אפרו, כתום ההספדים הרשמיים או הנדיבים, אז הבניין קורס, או נשאר על עומדו, מוצף אור ותהילה" (ארנסט מסונייה). אם תפשפשו היטב בזכרונכם ותנסו לדעת, מי לכל הרוחות זה המסונייה הזה בטוחני שלא תצליחו. מאידך, שמות כמו, מאנה, רנואר, דגה, מונה ורבים אחרים, בטוחני שאצל רובכם אלו מתגלגלים על הלשון כאילו הייתם מינימום מבקרי האמנות של הניו-יורק טיימס. וזה בדיוק אלמנט הזמן. בעוד מסונייה מת איש עשיר ומפורסם אך נדחק לחלוטין אל שולי ההיסטוריה הרי שאצל האימפרסיוניסטים היה העניין הפוך. רובם זכו לבוז ולחיי עוני ורק לאחר מותם או רק בהגיעם לגיל מבוגר זכו להכרת הקהל, לרווחה כלכלית ובעיקר לתהילת עולם. האם 140 שנים הם זמן מספיק כדי לקבוע שתהילת האימפרסיוניסטים היא "לעולם" או שגם ההתרפקות עליהם היא על עולם שאיננו עוד ובעוד 100 שנים אולי 200 הם יישכחו בתהום הנשיה. זהו דיון שחורג הרבה מעבר לעניין האומנות. זה נכון לגבי עמים (אימפריות קמות ונופלות) דתות (פעם דת התאפיינה בפוליתיאיזם, היום במונותיאיזם ומי יודע מה יהיה "מחר"...), ספרות (האם בעוד 100 שנים הארי פוטר ייחשב קלאסיקה?) וכו'. בעיני זהו דיון מרתק והקריאה בספר עוררה מחשבות אלו.
רובד נוסף הוא מי קובע מה יפה. שימו לב, לא השאלה "מה יפה?" אלא "מי קובע?". הפריצה האימפרסיוניסטית קרתה רק לאחר שהאמריקאים התאהבו באסכולה החדשה, החלו לרכוש תמונות של צייריה במחירים שהלכו וגדלו. רק אז החלו לשים לב בצרפת, שעד אז התייחסה בביטול ובבוז לאימפרסיוניסטים וראתה בהם סכנה לתרבות, שגדלה להם מתחת לאף חבורה מאוד מוכשרת של אומנים. האם זה אומר שאלמלא האמריקאים לא היינו מכירים היום את מאנה? קוראי סימניה בוודאי יזדהו עם השאלה, איך לכל הרוחות הספר ה... (השלימו לבד את החסר) הזה נהיה כל כך מפורסם בעוד הספר המדהים/נפלא/מרתק הזה לא נשאר אפילו שבוע על המדף? מי קובע לנו מה יפה, מי יצליח (בלשון הדור – מי יהפוך לסלבריטי) או במילים אחרות – מי קובע לנו את סדר היום??
בסופו של המשפט, פסק פריס לטובת אפרודיטה. זו בתמורה עזרה לו לחטוף את הלנה ובכך ניתן האות לעשר שנות מלחמת טרויה. היופי יכול להיות בעיני המתבונן אבל גם הבחירה בו לא חפה ממניעים זרים.
לסיכום, אמנם הספר הוא יותר ספר היסטוריה מאשר רומן היסטורי אבל הסגנון קולח, העובדות מרתקות והדיון שהוא עורר, לפחות אצלי, הופכות אותו למומלץ, גם לאלו אשר לא רצים לכל תערוכת אומנות.

» ביקורות נוספות של Bookworm
» ביקורות נוספות על משפט פריס