חברים יקרים, יש לי וידוי: מעולם לא יצא לי לקרוא קודם ספר של אסטריד לינדגרן. ייתכן שפיתחתי כלפיה רתיעה בלתי-מודעת, לאחר שהושוויתי לא אחת לגיבורה המפורסמת ביותר שלה - בילבי (או גילגי או פיפי), שלמעשה אני רחוקה מלדמות לה, להוציא צבע השיער. ייתכן שבספריה ביישוב מגוריי לא היו ספרים פרי עטה. ייתכן שספרניות זדוניות החביאו את הספרים מפניי. דבר אחד אני יודעת: איכשהו, החמצתי עד כה את יצירותיה של השוודית המהוללת. ילדות עשוקה של ממש.
למרבה המזל, אני מתעתדת לבקר בפארק שעשועים שהוא מחווה ליצירותיה של לינדגרן, וכך מצאתי את עצמי באגף הילדים של הספריה, מחפשת אחר ספרים שימלאו עבורי את החור בהשכלה.
ספרים רבים באגף הילדים והנוער מאבדים מטעמם אחרי גיל מסוים. כך, לדוגמה, הטרילוגיה "הרואים למרחק" של רובין הוב, אשר ממרומי גילי התקשיתי "להתחבר" אליה חרף הבעיות בעלילה. בטוחני שלו הייתי נחשפת לטרילוגיה המדוברת בגיל 13, הייתי נסחפת לחלוטין לתוך היצירה המרשימה הזו, ואולי אפילו הייתי מצליחה להבליג על שגיאות ההגהה הרבות שנפלו בספרים.
כך או אחרת, "האחים לב ארי" לא שייך לקטגוריה הזו. הוא חף לחלוטין מכל דידקטיות, עלילה "מתיילדת" או ניסיון להנחיל לקוראים הצעירים והנוחים-להשפעה תפישת עולם מסוימת. להיפך: הוא נותן קרדיט לקוראים ומשאיר מקום לדמיון ולפרשנות אישית. חלק מקסמו של הספר, בעיני, הוא העובדה שהוא מצליח לפרוץ את גבולות הז'אנר ולגולל עלילה שהיא אוניברסלית, על אף שגיבוריה הם בני נוער. (ואולי כשנכתב הספר, אותה מסורת של ספרים דידקטיים-מחנכים-מתיילדים טרם התפשטה? כמה הייתי רוצה לחיות בתקופה ללא הרעות החולות הללו!)
האחים לב ארי הם יונתן וקארל, המכונה בחיבה צימוקי. קארל מעריץ את אחיו הגדול, וזה בא לידי ביטוי בתיאור של יונתן ככליל-השלמות. יש חן רב באידאליזציה הזו, וממש אפשר להיכנס לנעליו של האח הצעיר המביט מלמטה על אחיו הגדול והנערץ. צימוקי עצמו, לעומת זאת, מתואר כילד חולני, חששן ותמים יתר על המידה. דווקא הדמות שלו הרבה יותר שלמה ומאפשרת הזדהות, לעומת יונתן ושאר הדמויות הראשיות, שמוצגים מנקודת המבט הילדית ככל-יכולים.
אני קוראת את תמצית הסיפור כהתמודדות עם מכשולים - בין אם אלה תרחישים רעים בעולם החיצון, או פחדים פנימיים של הגיבור שמונעים ממנו להתפתח. במישור החיצוני, יונתן, קארל ודמויות נוספות נאבקים על הצלת הכפרים שלהם מפני עריץ אכזר. האויב מתואר בצורה חכמה דרך מעשיו הרעים, מה שנותן "בשר" לדמות, במקום להסתפק בהצהרה שהוא רשע ובתיאורו כמכוער (מוטיב שחוזר על עצמו בספרות ילדים; הרע = מכוער וכך ניתן לזהותו). הדמויות בספר, פרט לאותו עריץ שדמותו מתאפיינת אך ורק ברשעותה, אינן מושלמות אלא אנושיות מאד - הדוגמה המובהקת לכך היא דמותו של הוברט, שהוא איש בלתי-נעים אבל שייך ל"טובים". הבחירה שלא ליצור חלוקה דיכוטומית לטובים מוחלטים ורעים מוחלטים היא בעיני מאפיין של סיפור טוב, לא כל שכן בספר ילדים, שכן היא מעידה על ביטחון ביכולתו של הילד להכיל דמויות מורכבות מבלי לשייך אותן לקבוצות של "טובים" ו"רעים".
חשובה לא פחות היא ההתמודדות עם המכשולים הפנימיים. צימוקי מעיד על עצמו פעמים רבות שהוא פחדן, ובכל זאת הוא יוצא להציל את אחיו - מדובר בהיפוך תפקידים רגשי, שכן בחוויה שלו, הוא זה הזקוק להצלה (ישנה גם סצנה ממשית שבה יונתן מציל את אחיו ממוות). הוא לא מתכחש לפחד שלו, אלא יכול לו. אני אוהבת את ההתמודדות הזו, שהיא הרבה יותר שלמה ובוגרת מסיפורים על גיבורים נטולי-מורא שיוצאים להרפתקאות מסוכנות מבלי להירתע מהן. דמותו של צימוקי מתפתחת במהלך העלילה, כאשר מילד חולני שזקוק לעזרת המבוגרים סביבו, הוא נהפך בהדרגה לעצמאי יותר ולוקח את גורלו בידיו.
מחשש לספוילרים, לא אפרט על התמונה שסוגרת את הסיפור, אבל מדובר בסצנה שלה משמעות בלתי-חינוכית בעליל. אני מניחה שמבוגרים רבים יירתעו מהגישה שמוצגת בה, ויעדיפו לרכך את הדברים עבור ילדיהם. אני חושבת שהבחירה להביא בפני הילדים דילמה, שמסתיימת בפתרון הלא-פופולרי, מעידה על ביטחון ביכולתם של הילדים לחשוב בכוחות עצמם ולקבל החלטות עצמאיות. שוב אציין לרעה את הספרים בני זמננו, שמסתיימים תמיד ב"Happy End" ואינם מציגים מורכבות; לדעתי הסופרים של היום יכולים ללמוד מלינדגרן שיעור או שניים, בדגש על פיתוח חשיבה ביקורתית אצל הילד.
אני קראתי, אגב, את הסיום גם כחתירה אל האינסוף, ברוח "הסיפור שאינו נגמר" - עולם בתוך עולם בתוך עולם... יש בזה משהו יפה - וכאן אני מפסיקה לפרט כדי לא להרוס לקוראים הבאים.
מאד נהניתי מהספר, וקראתי אותו במספר שעות (העמודים המנוקדים, עם האותיות הגדולות, הקלו על העניין). ראויים לציון גם האיורים המעולים מאת Ilon Wikland, שממש מכניסים את הקורא אל תוך הסיפור. היצירה המורכבת והרב-קולית הזו, ראוי בעיני שתתפוס מקום בקאנון המודרני של ספרות הנוער. אהבתי מאד.